האויב האחרון

מפה לשם שוב עבר המון זמן מאז הפרק הקודם ><"

לא עשיתי הגהה לפני, אז אני מתנצלת על שגיאות כתיב והקלדה ככל שיהיו.

קריאה מהנה!

פרק 39: המפתח

בעיני רוחה היא חזרה לבית שלהם באותו הלילה. היא הייתה שם כל כך הרבה פעמים בדמיונה שכבר לא היה בה פחד כשהיא עמדה מחוץ לבית בחשכה – רוח חזקה נשבה באותו הלילה, ועננים כבדים כיסו את הירח – וראתה את האור הירוק מבזיק בחלונות הקומה הראשונה.

"ג'יימס!"

הזמן קפא כשהיא נעה, כמו מרחפת לאורך שביל הגינה. דלת הבית נפתחה לכבודה. על הרצפה בסלון היא ראתה את גופו של ג'יימס מוטל, אפילו שבמציאות היא כבר הייתה למעלה ומעולם לא ראתה אותו כך. נלחמת בדחף לא לדמיין את הרגע הזה, היא קיבלה את חשיבותו באותו הלילה הנורא והמשיכה הלאה.

היא עלתה במדרגות, בכי של תינוק ממלא את אוזניה. היא הלכה אל חדר הילדים וראתה את עצמה, צעירה בחמש- עשרה שנים, עומדת מול העריסה של הארי ומחזיקה את בנה התינוק הבוכה. היא דמיינה את עצמה לפרטי פרטים, עד השמלה שהיא לבשה באותו הערב והצמה שבשיערה. פנייה הצעירות היו מלאות פחד, אבל עיניה הירוקות בערו באומץ.

אדם נוסף עמד בחדר, עטוי ברדס שחור. לילי- הצופה- מהצד עמדה מאחוריו, לא מסוגלת לראות את פניו.

"בבקשה, רק לא את הארי," לילי הצעירה התחננה בקול יציב על רקע בכיו של בנה. "תהרוג אותי במקומו – "

"אחוס על נשמתו," האיש בברדס אמר בקול נעים. "כל שעליך לעשות הוא להצטרף לשורותיי."

"מה?" לילי שמעה את עצמה ממלמלת. זה לא היה מה שוולדמורט אמר לה באותו הלילה. מאיפה זה הגיע?

האיש סב והסיר את הברדס מראשו. תחת הברדס, האדם שעמד מול דמותה הצעירה היה הארי בעצמו, מכוון את שרביטו אל עצמו התינוק ומחייך אליה.

"לילי?"

היא חזרה למציאות בלב דופק. היא ישבה על כיסא במשרד של סוורוס בהוגוורטס, מוקפת מדפים עמוסים רכיבי שיקויים משומרים. החדר בעל התקרה הנמוכה היה בין המקומות הכי שקטים בטירה, הרחק מצחוקם של התלמידים ונחירותיהם הטורדניות של הדיוקנאות, אלה מילאו כל מקום אחר בטירה מלבד המרתפים.

ג'יימס ישב בכיסא סמוך עליה. קודם הוא עיין במהדורת הערב של הנביא היומי, אבל כעת משהו שלילי עשתה גרם לו להפסיק ולרכון לעברה בדאגה.

"את בסדר? התחלת לנשום מהר."

"כן, אני בסדר גמור," לילי השיבה, מאגנת את עצמה בחזרה למציאות. היא תרגלה את החזרה ללילה הזה עשרות פעמים עד עכשיו, אבל אף פעם לא קרה שהיא דמיינה את וולדמורט אומר משהו שהוא לא אמר במציאות, או שפניו היו פניו של הארי.

"זה לא פשוט לחזור לשם, זה הכל," היא הוסיפה כשג'יימס עדיין לא נראה רגוע.

"את לא חייבת לעשות את זה, את יודעת," בעלה אמר. היא הפסיקה לספור כמה פעמים הוא אמר לה את המשפט הזה בחודש האחרון. "אני יכול ללמוד ביאור הכרה ולעשות את זה במקומך – "

"אני רוצה לעשות את זה," לילי התעקשה. "חוץ מזה שיקח לך יותר מידי זמן להתחיל ללמוד ביאור הכרה עכשיו. אנחנו נעשה את זה הלילה, כמו שתיכננו."

ג'יימס לא נראה מרוצה, אבל לא התווכח. שניהם ידעו שיהיה עליהם לבצע הקרבות כדי להחזיר את הארי הביתה, משהו שהיה ברור לשניהם שהם יתנו הכל כדי שיקרה.

"אם כבר מדברים, איפה סנייפ ודמבלדור?" הוא שאל. הוא קיפל את העיתון (בשער התנוססה ידיעה שמשרד הקסמים פרסם לפיה שום דבר חריג לא התרחש בארץ בעת הירח המלא כמה לילות קודם לכם, ושתקיפות אנשי הזאב המרובות באותו הלילה היו בסך הכל צירוף מקרים) וטמן אותו בכיס הפנימי של גלימתו. "הם היו צריכים להיות פה כבר מזמן."

הוא בקושי סיים את המשפט כשלהבה ירוקה נדלקה באח בשאגה ומתוכה צעדו סוורוס ופרופסור דמבלדור. בני הזוג פוטר קמו ממקומותיהם, מבינים מייד שמשהו לא כשורה; המנהל הזקן נשען בכבדות על כתפו של המורה הצעיר ממנו, זה החזיק את שרביטו כשהוא מכוון אל זרועו של המנהל הרצוץ.

ג'יימס זימן כיסא שהחליק מאחורי המנהל והוא צנח לתוכו באפיסת כוחות, נשימתו כבדה.

"מה קרה?" לילי שאלה בדאגה, ניגשת אל סוורוס, זה לא מש מצידו של המנהל. הוא הפשיל את שרוול גלימתו של הזקן וחשף נימים שחורים מבשרי רע שנראו מטפסים לאורך זרועו, משחירים אותה. מקורם הייתה טבעת עתיקה למראה שהמנהל ענד על ידו הגרומה.

"אין זמן להסברים, הקללה מתפשטת מהר," סוורוס אמר לה, ממשיך להתרכז בזרוע המשחירה. "יש מבחנה של שיקוי טיהור בארון שמאחורי השולחן שלי. פוטר, אתה צריך להוריד את הטבעת הזו מהיד שלו."

הוא לא היה צריך לבקש פעמיים. לילי ניגשה מייד אל הארון עליו סוורוס דיבר וסרקה את התוויות הקפדניות במהירות. ג'יימס רץ אל צידו של המנהל, זה גנח בכאב כשהוא לקח את ידו המשחירה; אך כשג'יימס ניסה להסיר ממנה את הטבעת המנהל פלט צעקה מבהילה שגרמה ללילי להפיל ולשבור כמה מבחנות שעמדו בארון.

"תפסיק להתפתל!" ג'יימס סינן בקול בעוד דמבלדור נאבק בו, מבולבל ומוטרף כאחוז דיבוק. "אני מנסה לעזור לך!"

"תעשה שהוא יפסיק לזוז!" סוורוס קרא, נאבק להמשיך לרסן את התקדמות הקללה, שכבר הספיקה להשחיר את כל כף ידו והחלה להתקדם במעלה הזרוע.

"מצטער, דמבלדור," ג'יימס אמר בעודו מזמן חבלים מכושפים שכבלו את המנהל אל הכיסא. אבל זה לא מנע ממנו לצעוק בכאב ולהתפתל בזמן שג'יימס משך את הטבעת מעל אצבעו ונתן לה ליפול לרצפה.

לאחר שנייה לילי מצאה את השיקוי המטהר ומיהרה אל צידו של המנהל. הוא נראה זקן ומעונה במיוחד באותו הרגע, הקמטים בפניו החיוורות והמיוזעות עמוקים וכבדים, שיערו הלבן פרוע ועניו מעורפלות ולא ממוקדות.

"אה... זה רק אני, או שזה רק נהיה גרוע יותר?" ג'יימס אמר. הנימים השחורים נראו מטפסים על זרועו של המנהל מהר יותר, למרות מאמציו של סוורוס לרסן אותם.

לילי משכה את הפקק מעל המבחנה, הטתה את ראשו של דמבלדור והשקתה אותו בשיקוי הבוצי עד תומו.

תוך רגעים ספורים השפעת השיקוי כבר ניכרה. הזיהום השחור עצר את טיפוסו, אפילו שהוא לא נעלם, ודמבלדור מצמץ בעניו וחזר לנשום בצורה יציבה, מתיישר בכיסאו ורואה את השלושה שעמדו סביבו, מודאגים, בפעם הראשונה. סוורוס הוריד את שרביטו לראשונה ומחה זיעה ממצחו.

"מה לעזאזל, דמבלדור?" ג'יימס שאל, מרים את הטבעת המקוללת מהרצפה. כעת לילי הבחינה שהטבעת העתיקה הייתה משובצת באבן שחורה עליה הוטבע סמל שהיא לא זיהתה.

"תודה לכם," דמבלדור השיב בצרידות. הוא חזר להיות שלו ונעים כתמיד, אבל לילי לא הצליחה להפסיק לראות את הזקן המעונה שהוא היה רק לפני כמה רגעים. היא מעולם לא ראתה את דמבלדור כל כך חלש וחסר אונים. "ותודה לך, סוורוס, שנענית לקריאת המצוקה שלי."

"מה עשית בהריסות של הבית ההוא, דמבלדור? ומה זו הטבעת הזו?" סוורוס שאל, ככל הנראה לא יודע הרבה יותר על המצב מאשר לילי ובעלה.

"הבית הזה היה שייך בעבר למשפחת קוסמים בשם גונט, משפחה שככל הנראה וולדמורט הוא נצר שלה," דמבלדור אמר בשלווה, אפילו שהוא לא הביט ישירות באף אחד מהם. "הלכתי לשם כי חשדתי שהוא החביא שם את אחד ההורקרוקסים שלו."

"זה?" ג'יימס שאל, מתייחס אל הטבעת שבידו.

"למה שתנסה לענוד אותה? ראית מה ההורקרקוסים עשו לקוסמים אחרים שבאו איתם במגע," סוורוס אמר בנזיפה. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא שאתה מכל האנשים תיפול תחת ההשפעה של אדון האופל."

"זה לא משנה," דמבלדור טען בתשובה. "כל מה שחשוב הוא שמצאתי את ההורקרוקס, מה שאומר שהשמדנו כבר חמישה מהם. אם ההערכה שלי נכונה ו-וולדמורט פיצל את נשמתו לשבעה חלקים, זה אומר שנותר לנו לגלות ולהשמיד רק עוד אחד, בלבד וולדמורט בעצמו."

"אני לא מסכים בכלל שזה לא משנה," ג'יימס התעקש. "ללכת לחפש את ההורקרוקס לבד ואז עוד להחליט לענוד אותו – זה נשמע כמו משהו שמתאים לי לעשות, אבל לך זה לא מתאים בכלל. מה כל כך מיוחד בטבעת?"

"לשם שינוי, זה מידע שאני אשמור לעצמי," דמבלדור השיב בקרירות לא אופיינית, קם מהכיסא למרות התנגדותו של סוורוס ושולח את ידו הבריאה לעבר ג'יימס כדי לקבל בחזרה את הטבעת.

"לשם שינוי? איך זה שונה ממה שאתה עושה בדרך כלל?"

"ג'יימס," לילי אמרה לו בשקט. היא הכירה את דמבלדור וסמכה עליו מספיק כדי להבין שלטבעת יש משמעות אישית בשבילו.

ג'יימס החזיר למנהל את הטבעת בחוסר רצון.

"למדתי את הלקח שלי," דמבלדור אמר לסוורוס ולילי המודאגים. "אני הולך להשמיד את הטבעת ולוודא שהקללה שעליה לא תפגע באף אחד נוסף."

במילים אלה הוא יצא מהמשרד של סוורוס, לא מספק שום הנחיות נוספות לגבי התוכניות שהיו לארבעתם לאותו הלילה.

"נראה שנאלץ לדחות את הטקס ללילה אחר," סוורוס אמר ללילי.

"אנחנו לא יכולים," לילי השיבה מייד. "יעברו שבועות עד שהתנאים יהיו טובים כמו הלילה. אנחנו לא יכולים לחכות כל כך הרבה זמן."

סוורוס הסתכל לעבר ג'יימס בציפייה שהוא יניע את אשתו מעקשנותה, אבל לא נראה שהוא מקשיב לשיחה בכלל.

"מה קרה?" לילי שאלה, מבחינה שהוא נראה מוטרד.

"דמבלדור שיקר לנו," ג'יימס השיב בצורה חד משמעית. "או לפחות לא סיפר לנו את כל האמת. הסמל על הטבעת הזו לא היה של משפחת גונט, אלא של משפחת פאוורל."

"אז מה?" סוורוס מיהר לזלזל בדבריו. "משפחת פאוורל נכחדה מזמן, אני משוכנע שפרטי הערך שלהם מפוזרים אצל הרבה משפחות טהורות דם."

"זה נכון," ג'יימס השיב מבלי להתרגש. "גם גלימת ההעלמות שלי עברה למשפחת פוטר בתורשה מאבותינו ממשפחת פאוורל. מה שגורם לי לחשוב שהטבעת הזו – יותר נכון, האבן שמקשטת אותה – היא לא סתם עוד חפץ היסטורי יפה שוולדמורט אסף לו."

לילי לא הצליחה להבין לאן הוא חותר, אבל נראה שסוורוס דווקא מבין.

"עכשיו אתה סתם מגוחך, פוטר," הוא אמר בביטול. "אוצרות המוות הם לא יותר מסיפור ילדים."

"מה הם אוצרות המוות?" לילי שאלה.

"אגדה שאימהות מכשפות מספרות לילדים שלהן לפני השינה," סוורוס אמר. "על שלושה חפצים קסומים שהאוחז בשלושתם יוכל להביס את המוות בעצמו. כמו שאמרתי, לא יותר מסיפור ילדים."

"אל תמהר לזלזל בסיפורי ילדים," ג'יימס אמר. "הרי כל ילד יודע שהפריט השלישי היה גלימה שאפשרה לעוטה אותה להיעלם מעינו של המוות – די ברור שמדובר בגלימת ההעלמות, אם תשאל אותי. אז למה שאבן האוב לא תהיה אמיתית?"

"כי שום קסם בעולם לא יכול להשיב את המתים, גם את זה כל ילד יודע," סוורוס השיב בזלזול.

"בשום מקום לא מסופר שאבן האוב משיבה את המתים," ג'יימס התעקש בקור רוח. לילי אף פעם לא שמעה אותו מנהל ויכוח כל כך רגוע מול סוורוס. "מסופר רק שהאח השני רצה לראות את אהובתו שמתה, אבל האבן אפשרה לו לראות רק צל מרוחק שלה. זה לא מאד שונה מהצללים שהארי ראה בתחילת הקיץ האחרון, כשוולדמורט חזר."

"מה אתה מנסה לומר, ג'יימס?" לילי התערבה בדיון. "אני מסכימה שפרופסור דמבלדור לא היה צריך ללכת לחפש את ההורקרוקס לבד, אבל הוא בסך הכל רצה לראות מישהו שהוא איבד. מה כל כך נורא בזה?"

"זה נורא בגלל שהוא שיקר בקשר לזה," ג'יימס השיב. "כל העניין הזה היה יכול להיגמר בצורה הרבה יותר גרועה בשבילו, אבל אני אפילו לא מדבר על זה. דמבלדור הוא ראש המסדר. הוא היחיד במסדר שיש לו את כל המידע כל הזמן. כמו העובדה שהוא מסתיר את ההורקרוקסים משאר חברי המסדר, אנחנו לא יודעים איזה מידע הוא מסתיר מאיתנו. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לסמוך עליו בעיניים עצומות. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מתקשה לעשות את זה כשאני יודע שהוא לוקח החלטות מסוכנות מתוך מקום אימפולסיבי, ואז עוד משקר לנו בקשר לזה."

"איך זה שונה ממה שאתה עשית במשרד הקסמים הקיץ?" סוורוס יצא להגנתו של דמבלדור.

"לפחות אני לא שיקרתי לאחר מעשה," ג'יימס החזיר. "ואני לא ראש המסדר. כשאני אהיה, אז תוכל לבוא אלי בתלונות, סנייפ."

צלצול פעמון מרוחק קטע את שיחתם, דנדונו מסמן שהגיעה שעת חצות.

"אפשר להמשיך את הדיון הזה מאוחר יותר," לילי אמרה. "הגיע הזמן להתחיל את הטקס."

"אבל דמבלדור – "

"נצטרך לעשות את זה בלי דמבלדור," ג'יימס אמר, תומך באשתו. "לילי צודקת, יקח יותר מידי זמן עד שוונוס יהיה שוב בבית השביעי, וזה הזמן היחיד בו היא תהיה חזקה מספיק כדי לחדור את ההגנות של וולדמורט מרחוק."

סוורוס הביט לעבר לילי. "את בטוחה?"

"כן," לילי השיבה בלי היסוס. "אני מוכנה."

היא תפסה שוב את הכיסא בו ישבה מקודם, וסוורוס הגיש לה בחוסר רצון מבחנה מלאה שיקוי מחזק- תודעה שקוף.

"תזכרי, שם בפנים אין חוקים," הוא אמר לה, אולי בפעם העשירית מאז שהם התחילו לתכנן את הלילה הזה. "אפילו חוקי ההיגיון לא תקפים שם. את צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלך."

"אני יודעת."

"ברגע שנרגיש שמשהו לא כשורה נמשוך אותך החוצה," ג'יימס אמר מצידה השני, לוחץ את כתפה בעדינות. "בהצלחה."

לילי חייכה אליו חיוך מרגיע, למרות שבתוך תוכה חשה פחד מכרסם. היא שתתה את השיקוי ומייד חשה תחושת נמנום משתלטת עליה; העובדה שהיא לא ישנה יותר משעות ספורות בלילה כבר כמה שבועות לא סייע לה לשמור על ערנות.

ג'יימס וסוורוס כיוונו אליה את שרביטיהם והחלו לדקלם את לחש האיגון עליו התאמנו בשבועות האחרונים. קולותיהם העמוקים מילאו את תודעתה עד שהיא כמעט נרדמה, והיא נלחמה בעייפות הכבדה והתרכזה בפעם האחרונה בה הביטה לתוך עניו של אדון האופל, כמעט חמש עשרה שנים קודם לכן.

בפעם השנייה באותו הלילה היא עמדה מול ביתם שבמכתש גודריק בעוד אור ירוק מבזיק בחלונות הקומה הראשונה. הפעם הכל היה ברור ומציאותי יותר, בזכות שיקוי חיזוק התודעה. בנוסף לזה, חבל כסוף חזק – תוצר הלחש של ג'יימס וסוורוס – היה כרוך כמו זרועות מגינות סביב מותניה.

היא ריחפה אל תוך הבית בנחישות, מתעלמת מגופו של ג'יימס הצעיר המוטל על רצפת סלון ביתם, ועלתה במדרגות אל חדרו של הארי התינוק, שם היא- צעירה התחננה על חיו של בנה בפני הקוסם האפל הנורא בכל הזמנים.

"בבקשה, רק לא את הארי," לילי הצעירה התחננה. "תהרוג אותי במקומו – "

"זוזי מהדרך, ילדה טיפשה," וולדמורט אמר בקול קר, הפעם דבק בתסריט.

לילי- הצופה- מהצד ריחפה לצידה של תאומתה הצעירה וראתה אותו כפי שראתה אותו באותו הלילה – גבר תמיר ושחור שיער שאולי בעבר היה נאה, אך היום פניו הלבנות היו שדופות ושקועות ועניו היו אדומות ומחורצות כשל נחש, תוצר של השחתת נשמתו בקסם אפל. הוא הבחין בה לרגע, אפילו שלא אמור היה, וידע שהיא לא אמורה להיות שם. הוא כיוון את הקללה ההורגות אל האם ובנה, ולילי נאבקה בפחד המשתק והביטה עמוק לתוך עניו הנוראיות, חושבת בכוח על הארי בעוד בכיו של בנה מהדהד בזיכרונה באותו הלילה.

המעבר לתוך תודעתו של וולדמורט היה קל משהיא ציפתה, קל בצורה מחשידה. היא ציפתה שהמעבר ילווה בתחושות נוראיות כל שהן, אבל הוא היה חלק וללא רבב. היא מצאה את עצמה עומדת בחדר כניסה של בית מוגלגי גדול מעוצב בצורה מיושנת; פתיתי שלג לחשו מחוץ לחלונות הצרים, ואפלוליות כבדה של שעת לילה שררה בכל. לילי חשה הקלה לגלות שהחבל הכסוף עדיין כרוך סביב מותניה, וידעה שהיא לא לבד.

לילי הביטה סביב. היא ידעה שבתוך תודעתו של וולדמורט ייתכן שהיא תראה דברים שהיא לא תבין, והתקווה היחידה שלה הייתה לנסות להתרכז בהארי ולמצוא אותו בין המחשבות והזיכרונות, בתקווה שוולדמורט לא הבחין בנוכחותה עדיין.

דלת אחת בקומת הקרקע הייתה פתוחה לרווחה, אור שמנוני של מנורת נפט מיושנת נשפך מתוכה אל חדר הרצפה הממורקת של חדר הכניסה. בכי של תינוק שזה עתה נולד הדהד מבפנים.

מלאת תקווה, לילי מיהרה אל אותו החדר. במרכז החדר עמדה ספה, עליו הייתה שרועה אישה צעירה וגרומה, שמלתה המרופטת ספוגה דם, והיא אוחזת בזרועותיה העייפות את בנה שהיא זה עתה ילדה. לילי התאכזבה לראות שלמרות פלומתו השחורה של התינוק, הוא לא היה הארי.

"אני מחפשת את הבן שלי," לילי אמרה לאישה על רקע בכיו של התינוק. "בבקשה, אולי ראית אותו?"

"תקראו לו טום, טום רידל," האישה אמרה בתשישות, לא לאף אחד מסוים, ונפחה את נשמתה.

מזועזעת מההתפתחת הפתאומית, לילי ניגשה מבלי לחשוב פעמים ולקחה את הרך הנולד מזרועותיה של אימו המתה. באופן אינסטנקטיבי לחלוטין היא החלה לנדנד אותו ולדבר אליו בקול רך, עד שבכיו נרגע והוא נרדם.

טום רידל – כך דמבלדור סיפר להם שקראו לוולדמורט כשהוא היה צעיר, לפני שהוא הפך לאדון האופל. לילי הסתכלה בפניו של התינוק הישן בשלווה, בקושי מצליחה להאמין שהיצור הרך וחסר הישע הזה יגדל להיות קוסם כל כך נורא ומרושע. ברור שוולדמורט היה תינוק פעם, וכמובן שהייתה לו אימא, שבוודאי אהבה אותו – אז מה קרה בחיו שגרם לו להפוך למה שהוא היה היום?

בעודה מביטה בפניו של התינוק חסר האונים היא נתקפה תחושה שמישהו מסתכל עליה.

"הארי?" היא קראה מייד – היא חשבה שהיא ראתה את בנה עומד בפתח החדר ומביט בה – אבל לא היה שם אף אחד מלבד לילי, התינוק ואימו המתה.

בתחושת עצבות כבדה, לילי חזרה אל חדר הכניסה בו היא הופיעה. לא מסוגלת לנטוש את התינוק הקטן בבית הגדול והריק הזה, לחלוטין לבד, היא נשאה אותו בזרועותיה בעודה מתחילה לטפס בגרם המדרגות התלול שהוביל אל הקומה השנייה של הבית.

היא הגיעה אל מסדרון ארוך מלא דלתות סגורות. היא ניסתה לפתוח כמה מהן, אבל כולן היו נעולות. היכן שהוא בהמשך המסדרון הדהד צחוק לגלגני של ילדים, אבל לילי לא הצליחה לראות אף אחד.

"יש פה מישהו?" היא קראה אל תוך המסדרון הקודר. לא הייתה תשובה.

לפתע היא הבחינה בנחש ירוק עצום בגודלו מזדחל על הרצפה. דבר מה בחיה הרגיש קסום, בוודאות לא שייך לבית המוגלגי הזה. להקלתה של לילי לא נראה שהוא מבחין בה; הוא הזדחל הלאה משם ונעלם בקצה המסדרון.

היא חלפה על פני חצי תריסר דלתות סגורות, ואז עלתה בגרם מדרגות נוסף, בסופו היה מסדרון נוסף מלא דלתות סגורות. בעודה צועדת בו בחשש, הדלת שלימינה נפתחה פתאום, חושפת חדר קטן וקודר. מישהו שכב במיטה הצרה – לילי ראתה זוג נעלי התעמלות בלויות מבצבצות – וידעה שהיא מצאה אותו.

"הארי," היא לחשה בהקלה, ממהרת אל צידו של בנה. הוא ישן במיטת הברזל הצרה בשלווה, שיערו מוסט מעל מצחו וחושף את צלקתו, אך התעורר מייד כשהיא דיברה אליו.

"אימא?" הוא מלמל בישנוניות, מופתע קלות לראות אותה. "מה את עושה פה?"

לילי חיבקה אותו בחוזקה בזרוע אחת, טום רידל התינוק עדיין חבוק בזרועה השנייה. היא ידעה שכל זה לא אמיתי, אך ההקלה שהיא חשה הייתה אמיתית.

"באתי להחזיר אותך הביתה," היא אמרה לבנה, מלטפת את שיערו, שהרגיש רך ואמיתי למרות הכל. "הכל יהיה בסדר עכשיו."

"אני לא יכול לצאת מפה. ניסיתי," הארי אמר לה, מסתכל בתינוק שבזרועותיה בצורה מוזרה לרגע. "את צריכה ללכת, לפני שהוא ימצא גם אותך."

באותו הרגע צל חלף על פני הדלת ולילי נבהלה. הוא תפס את ידה ורץ מחוץ לחדר. הם רצו במסדרונות הצרים, עמוק יותר ויותר אל תוך הבית, עד שהמסדרונות היו כל כך ארוכים שלילי ידעה שלא ייתכן שבמציאות הבית הזה באמת גדול כל כך. באותו הזמן צחוקם המלגלגים של הילדים המשיך להתנגן בכל פנייה.

"הארי, חכה," לילי ביקשה, מרגישה עייפות כבדה ברגליה, כאילו היא באמת רצה עכשיו זמן ארוך. התינוק שבידיה, שהיה שקט בצורה מוזרה, הלך והפך לכבד יותר בזרועותיה, מקשה עליה להמשיך להתקדם.

"אנחנו חייבים להמשיך," הארי אמר בדחיפות, מנסה להמשיך למשוך אותה קדימה בעודה קורסת על ברכיה בתשישות. "צריך למצוא לך מקום בטוח, לפני שאדון האופל ימצא אותך."

מוחה התשוש של לילי תהה רק לרגע למה הארי קורא לוולדמורט אדון האופל.

"רק תן לי כמה שניות לנוח," היא אמרה, נושמת בכבדות.

"אין זמן," הארי התעקש, שוב מסתכל על התינוק. "הוא רק מעכב אותך. תשאירי אותו ובואי נלך."

ההבנה הכתה בלילי כמו אגרוף בבטן. עכשיו זה היה ברור.

"אתה לא הארי," היא אמרה, פחד מתחיל לחלחל לתוכה. "הארי לעולם לא היה מסכים להשאיר תינוק חסר אונים לבד."

היא ציפתה שהוא יכחיש, יתווכח, אבל הוא רק גלגל את עניו והבאה קרה וכועסת שלא התאימה להארי עלתה על פניו.

"זה בדיוק מה שהופך אנשים כמוכם לטיפשים וחלשים," הוא אמר, מוציא שרביט ומכוון אותו אל התינוק בזרועותיה של לילי. היא ניסתה נואשות לגונן עליו, אבל הוא הפך לעשן ירוק והתמוסס בין ידיה, בכיו מהדהד באוויר ונעלם.

"אל תיראי כל כך מזועזעת," הארי- שלא- היה- הארי אמר לה. "התינוק הזה מת מזמן. המוגלגים בבית הזה דאגו לכך שלא ישאר ממנו שום דבר. עכשיו, באשר אליך..."

לילי דיקלמה במהירות את הלחש שאמור היה לסמן לג'יימס וסוורוס למשוך אותה בחזרה למציאות. היא חשה משיכה קלה בחבל שסביב מותניה, אך וולדמורט נע קדימה, מהיר כמו הכשת נחש, ולפת את פרק ידה בכוח. מגע ידו היה לוהט, צורב את עורה. הוא הסתכל לתוך עיניה בעניו של הארי – העיניים שלה – והיא אזרה את כל כוחה במטרה לעצור אותו מלחדור לתודעתה.

"מרשים," הוא הודה, לא מרפה מידה. "לא רק שהצלחת להתגנב לתוך התודעה שלי, את גם מצליחה להגן על שלך מפני... נראה שדמבלדור לימד אותך היטב. נוכל לעשות דברים נפלאים ביחד."

"אני לעולם לא אצטרף אליך," לילי אמרה. היא הבינה שהדברים שהוא אמר לה בחיזיון מוקדם יותר באותו הלילה היו מסר אמיתי שהוא העביר לה. למרות כל מאמציה, הוא ידע שהיא תגיע לשם. הוא חיכה לה.

"אולי כדאי שתחשבי על זה קצת לפני שתתני תשובה כל כך נחרצת," וולדמורט השיב בקולו של הארי. "אחרי הכל, אם תצטרפי לשורותי תוכלי להיות לצידו של בנך כל יום. נכון, אולי לא תוכלי לדבר איתו לעולם, אבל לפחות תדעי שהוא אי שם בתוך הגוף שלנו."

לילי לא השיבה, נגעלת מכך שוולדמורט כינה את הגוף של הארי "שלהם". ידו עדיין צרבה את פרק ידה, והכאב התחיל להפוך לבלתי נסבל.

"תחשבי על זה," הוא אמר שוב בחיוך נעים, שקרי. "ותבואי למצוא אותי כשתהיי מוכנה."

הוא שחרר את ידה. החבל הכסוף שסביב מותניה משך אותו בחדות והמסדרון הצר נעלם. היא הרגישה כאילו היא עוברת במנהרה של מים שחורים, לרגע היא הייתה בטוחה שתטבע, ואז היא הייתה שוב במשרד של סוורוס בהוגוורטס, פנייה שטופות זיעה ופרק ידה בוער בכאב. ג'יימס וסוורוס רכנו מעליה בדאגה.

"הוא תפס אותי," היא אמרה לפני שהם הספיקו לשאול. "חשבתי שמצאתי את הארי, אבל זה היה וולדמורט. הוא רימה אותי."

"לא הצלחנו למשוך אותך החוצה," ג'יימס אמר לה בעודו מכסה את כתפיה בשמיכה, פניו לבנות מרוב דאגה. רק אז היא הבינה שהיא רועדת. "פחדנו שתישארי תקועה שם..."

"מה ראית כשהיית שם?" סוורוס חקר אותה, גם הוא נראה חיוור במיוחד. "אל תדלגי על שום פרט. כל רמז קטן יכול להיות משמעותי."

לילי סיפרה להם על כל מה שהיא ראתה, על הבית המוגלגי, על אימו של טום רידל התינוק, על צחוקם של הילדים והנחש העצום במסדרון, ולבסוף על הארי, שהתברר כוולדמורט בתחפושת, שהרג את עצמו בתור תינוק ואז הציע לה להצטרף אליו לפני ששחרר אותה לדרכה.

"המקום בו הוא החזיק אותי עדיין כואב," היא אמרה והפשילה את שרוול גלימתה. פרק ידה, בה וולדמורט אחז בחיזיון, היה אדום ושרוף גם במציאות, ורונות שחורים מוזרים הופיעו על העור החרוך.

"אלה הוראות הגעה וכניסה אל הבית שלו, המקום בו הוא מחזיק את העלמה וויזלי," סוורוס אמר, בוחן את פרק ידה הפצועה. "הוא באמת התכוון שבואי למצוא אותו."

"הוא כנראה ממש טיפש, או ממש בטוח בעצמו, אם הוא פשוט נותן לנו מפתח לבית שלו," ג'יימס אמר, ידה החבולה של אשתו מרתיחה את דמו.

"למה שהוא לא יהיה בטוח בעצמו?" סוורוס אמר בטון אפל. "אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות כדי לעצור אותו. אם תנסו להתמודד מולו במציאות הוא ימחץ אתכם כמו חרקים."

"הוא לא יכול להביס את כל המסדר, במיוחד עם דמבלדור יהיה שם," ג'יימס התעקש בלהט. "זאת ההזדמנות שלנו. דמבלדור אמר שהוא חושד שהנחש של וולדמורט הוא ההורקרוקס השישי, ומה שלילי ראתה עכשיו מחזק את התיאוריה הזו. ניכנס לשם, נהרוג את הנחש, ואז – "

"ואז מה?" סוורוס התפרץ לתוך רגע של היסוס בדבריו. "אם נהרוג את אדון האופל נהרוג את הנער."

"אנחנו נמצא פיתרון," לילי אמרה, לוקחת את ידו של בעלה הנסער. היא הייתה תשושה וכואבת, אך היה בה שמץ של תקווה. "אני חושבת שיש סיבה שראיתי את וולדמורט כתינוק עם אימא שלו, ואת המקום בו הוא גדל. אני חושבת שעדיין יש בתוכו חלק אנושי, גם אם קטן מאד, ושאנחנו יכולים להשתמש בו כדי למצוא את הארי ולהחזיר אותו. אני עדיין לא יודעת איך, אבל אני יודעת שיש תקווה."

הפרק הקודם		הפרק הבא