חייו הנסתרים של בלק

"איפה הוא?!" סיריוס צרח ופרץ את דלתות מחלקת המסתורין בפרעות

כל חברי המסדר נעצו בו עניים מופתעות אבל לא היה אכפת לו

זה לא הזמן לשאלות או לוויכוחים הארי נפגע!

"סיריוס-" פתח לופין וניסה לאחוז בידו

"תעזוב אותי!" קרא סיריוס  והתפרץ לזירת הקרב אף אחד לא יעצור אותו עכשיו.

אם מישהו מחזיק בהארי הוא ישלם על זה!

הוא ידע, הוא ידע שהוא מסתכן אבל הוא לא יכל לשבת עוד

הוא לעולם, לעולם לא יסלח לעצמו אם הארי..אם הוא..

הוא לא העלה את המחשבה בראשו,הוא הסנדק שלו לעזאזל!

הוא אמור לשמור עליו! הוא הבטיח הוא הבטיח לג'יימס!

צחוק צורם התפרץ למחשבותיו, סיריוס היה מוכן ושלף את השרביט שלו עוד לפני שהתקרבה

דמות גבוהה ורזה בעלת שיער סבוך ארוך שחור ושמלה שחורה קרועה ניצבה מולו - בלטריקס  לסטריינג

היא חשפה לעברו שיניים מחודדות ומטונפות

”את!" הוא צעק

"בן דודי היקר!" היא צחקה צחוק מרושע, ילדותי ומעצבן

היא נראתה נינוחה ושלבה אבל סיריוס ידע שזו מלכודת .

בלטריקס  אולי הייתה יפה ומרשימה אך עמוק בפנים הייתה אכזרית בצורה יוצאת דופן

הוא לא חיכה יותר מידי זמן וירה לעברה קללה

היא פקחה לעברו עניים מופתעות אבל התאוששה מהר מאוד מההלם

הוא לא הצליח לפגוע בה, רק בקצה שמלתה הקרועה שהעלתה מעט עשן

"אף פעם לא לימדו אותך שכעס מפריע לקרב?" היא שאלה בלעג ולא חיכתה לתשובה.

היא החזירה לעברו קללה והוא התחמק ממנה.

"זה הסוף שלך!" סיריוס צחק גם הוא.

הוא השתדל בכל מאודו שהצחוק ישמע אכזרי וכואב

בדיוק כמו באותו היום שהרס לו את החיים.

בדיוק כמו אז בסמטה האפלה שצחוקו הדהד ברחבות השקטים.

"את הרסת לכולם את החיים!" הוא ירה לעברה קללה נוספת "את הרגת אותו! את הבאת את הארי לכאן!" הוא ירה עוד קללה ובלטריקס שוב התחמקה .

"אם אתה כל-כך דואג למתוקי שלך, כדאי שתרסן אותו ותגיד לו להקריב את עצמו לאדון האופל!" היא אמרה וירתה לעברו

"חה! בחלומות הלילה!" הוא פלט ושוב התחמק

"זה נגמר בלק!" היא קראה בדיוק כשהוא קרא: "זה נגמר בלה! "

היא שוב צחקה את הצחוק המרושע שלה והקיפה אותו במעגלים בזמן שהתרחק ממנה.

הם נלחמו שם שרביט מול שרביט , זועמים מידי בכדי לשים לב למה שקורה סביבים

סיריוס לא שם לב שכל המבטים הופנו אליהם. הוא לא שם לב שהם היחידים בחדר שממשכים להילחם.

הוא לא שם לב שהכל השתתק מסביבו ושאפילו אוכלי המוות נעצו בהם מבטים- מצפים כמובן לנפילתו.

ולא שם לב שילד ממושקף עם שיער שחור וצלקת שלח לעברו קריאה.

הוא נתקף זעם,מניח לידו לשלוח קללות באופן אוטומטי.

בום! הוא התנשף והתחמק ברגע האחרון -כל זה היה כמו משחק שרביטים עם סבר מאוס.

"זה כל מה שאת מסוגלת אליו?!" סיריוס צרח שוב וקולו הידהד ברחבי האולם הגדול

הוא שוב פלט צחוק ואז-

בלטריקס  התכופפה או לפחות זה מה שהוא חשב

כי שניה אחר כך הוא הרגיש הדף חזק שדחף אותו לאחור הוא לא נשם, וליבו פעם בחוזקה

הוא הספיק להעיף מבט קצר על כל יושבי החדר שהביטו בו באימה

עדיין מכוונים שרביטים אחד על השני

הזמן כאילו חזר לאחור, קור עז  פילח את גופו כאילו טבל בנהר הקפוא

הפרצופים הלכו והיטשטשו הוא רצה להגיד להם משהו,להגיד להם שזה נגמר

להגיד להם שהוא אוהב אותם להגיד להם שלא יבכו עליו אם יקרה לו משהו

אבל הוא לא הספיק. הכל נדם.

נעלם.

נגמר.

***

המשך יבוא..

הפרק הקודם		הפרק הבא