חייו הנסתרים של בלק

~☽~☽~☽~

שקט רועם קידם אותו ותחושת חמימות פרצה בו.

רוח נעימה וחמה הקיפה אותו ואור התפרס סביבו

לא היו עוד כאבים ולא היה עוד דם

האם זה השקט שאחרי הסערה?

הוא פקח את עינו וגילה שהוא נמצא על אדמה בחלקת יער

הוא אפילו לא הרגיש שנפל.

האם עליו להבין שהקרב נגמר? הוא ניצח? אבל איפה כולם?

ואיפה לעזאזל הוא עצמו נמצא?

"לאט לאט" קול עדין,מוכר ומעומעם נשמע לידו

סיריוס השתקק וקפא במקומו, הוא לא ידע שזה אפשרי כי גם כך הוא היה קפוא .

לא. לא . לא. לא! זה חלום! זה חיזיון! זה לא יכול להיות-

"כן רך כף חברי הטוב, אתה לא טועה. אני כאן, שוב כאן " הקול חזר והפעם נשמע ברור יותר

סיריוס התנער וחיפש בעינו אחר הדוברים.

"ג'-" הוא התחיל להגיד, לא זה מגוכח! זה לא הוא! הוא השתגע הסהרסונים לקחו אותו! זהו הוא נפל לטירוף!

"אתה לא זוכר אותנו?" נשמע הפעם קול נשי ושניה אחר כך ריחפה לקראתו  בחורה בעלת עניים ירוקות ושיער ג'ינג'י כשלידה ריחף גבר רזה בעל שיער שחור ,עניים כחולות ומשקפיים עגולים-

לילי וג'יימס פוטר הופיעו מולו.

"מה?!" סיריוס פלט בלי קול. שפתיו נעו אך שום קול לא יצא מהן.

הוא רצה להרגיש, הוא רצה לצעוק, אבל שום קול לא בקע ממנו ושום רגש לא הציף אותו

רק אותה חמימות מעצבנת שגרמה לו להרגיש שהכל טוב לנצח. לתמיד.

זאת הייתה תחושה מוזרה .

יד נעימה הושטה לעברו והקימה אותו בעדינות,הוא נענה להן.

כשקם, עניים כחולות ממוסגרות במשקפיים עגולים הביטו בו

לצד עניים ירוקות יפיפיות. הם נראו קורנים יותר,שמחים יותר וצעירים יותר

"אתה כאן איתנו, סיריוס" הם אמרו ביחד וחייכו אליו

"אנחנו לא אמורים להיות כאן וגם אתה לא. אבל כך החיים רצו" הסביר ג'יימס בשקט

בבת אחת זה הכה בו. הוא מת. בלטריקס ניצחה. הוא הפסיד.

"אני מצטער!" הוא מלמל ולא יכל להסתכל בעניים של ג'יימס

הוא השאיר את הארי לגמרי לבדו.

"אין לך על מה להצטער סיריוס-הארי ניצל"

ג'יימס קירב לעברו כדור בדולח "הבט" הוא אמר

סיריוס הביט בכדור וראה את הארי יושב במחלקת המסתורין ומדבר עם דמבלדור

הקלה עצומה שטפה אותו ובדיוק כשנשעמו צעקות, ג'יימס הרחיק את הכדור

"חכה!" הוא אמר ושם לב שקולו חזר אליו

"סליחה סיריוס אבל אסור לנו לצפות בזה" ג'יימס הסביר והעלים את הכדור

סיריוס הבין. הוא הבין שהארי מאוכזב,עצוב וכועס

הוא הבין שג'יימס מונע ממנו לראות את העצב של הארי על כך שהוא מתאבל עליו

"הייתי חסר תועלת רוב הזמן הזה אני כל-כך מצטער" אמר סיריוס

"לא,אני מצטער. אני מצטער  שסיבכתי אותך בכל זה, ולדרמורט רצה אותי, לא אותך." השיב ג'יימס

"אין לך מה להצטער קרניים" סיריוס משך אותו לחיבוק שנמשך כמה דקות טובות

הוא הרגיש את הדמעות אך הן לא יצאו ממנו ולא הרטיבו את פניו.

הוא לא ידע ממה, האם מהתרגשות או צער או אולי שנהם יחד

"תסתכל" לילי לחשה לג'יימס והצביעה על השמיים

סיריוס העיף מבט וראה כרזות ענק שמכריזות שהוא נקי מאשמה

הוא ראה את פרצופו של ולדרמורט ממלא את הנביא היומי ואת שר הקוסמים מתוודה בעלייה השניה שלו. זה כל מה שהוא חלם שיקרה

"כל זה בזכותך סיריוס" אמרה לילי בשקט

"עכשיו כולם ידעו את האמת ואין לך על מה להצטער" הסכים ג'יימס  

"אני לא מצטער שנתתי לך את תפקיד הסנדק, אין יותר נאמן ממך"

סיריוס התנתק מג'יימס בעדינות והנהן

צביטה קטנה מילאה אותו כל כך שלא הכיר מספיק את הילד שנשאר בחיים

אבל זהו זה. הארי הילד שנשאר בחיים!

הוא יספר עליו,הוא לא ישכח.

לילי וג'יימס הציעו לו את ידיהם,

הוא אחז בהן ונתן להם לקחת אותו לעומק קרחת היער- משארים אחריהם ערפל לבן ותקווה.

 ~☽~☽~☽~

הפרק הקודם		הפרק הבא