חייו ושקריו של אלבוס פוטר

אלבוס התעורר, וגילה שהוא שוב נמצא בבית החולים ע"ש הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים.

הדבר הראשון שהוא חשב היה שזאת כבר הפעם השנייה שלו בשנה אחת והוא כבר עמד לצחוק כשלפתע תקפו אותו כאבים נוראיים בחזה, והוא הבין שהוא היה מסומם, אבל למה? שאל אותו קול בראשו, הוא ניסה להיזכר, וכל מה שהוא הצליח לזכור היה צחוק קר, אפל ואור ירוק חזק, הוא הרגיש שהוא עדיין עייף ומטושטש, וניסה לראות מי איתו בחדר, ללא הצלחה, הוא הרגיש איך הכל נעשה רך יותר, פילים חומים וורודים ריצדו לו מול העיניים, והוא נרדם.

אלבוס התעורר שוב, ויכל להבחין שהוא נמצא בחדר אחר, הוא ניסה לקום מהמיטה ולראות את החדר, אבל הגוף שלו לא הגיב, הוא היה משותק. הוא הבין מהשקט ששרר בחדר שהוא לבדו, וניסה לדבר, אבל הקללה הייתה חזקה מדי, והוא בקושי רב הצליח להפיק "או" חלוש. רק לאחר כחצי שעה הוא שם לב שהוא בלי חולצה, וצינור דק קשר בין המיטה לבין חזהו שלו, ולפתע הסימום חזר, והוא שוב התעלף.

כשהתעורר בפעם השלישית, הוא הרגיש מוזר, מעט יותר חי מבפעמים הקודמות, השיתוק נחלש, והוא הצליח לשמוע קטעים מתוך שיחה שהתנהלה מחוץ לחדר שלו: "אז לא הבנתי, מתי הוא יחזור לעצמו?" הוא שמע את קולו של אביו בטון מודאג שהוא לא שמע אצלו מעולם. "אני מצטער, מר פוטר" זה היה קול כבד ועמוק, שאלבוס הניח שהוא של אחד הרופאים, "החיבור כבר נתפס על מערכת העצבים של הילד, ועירוי של התרופה עולה הרבה. מאוד. הקוסם שעשה את זה חזק מאוד, אפילו אתה לא תצליח לעצור אותו לכל כך הרבה זמן, אני ממש מצטער, אבל אנחנו נהיה חייבים להרוג את הילד במהירות האפשרית, עוצמות כאלה לא ראינו מאז- מאז-" "מאז וולדמורט" סיכם הארי במרירות. אלבוס היה עשוי לפחד, אולי אפילו להרוס את הקללה ולברוח, אבל עצביו היו עדיין מרוטים מהסימום, וכל זה נשמע כלא יותר משמועה רחוקה שלא קשורה אליו. הוא המשיך להקשיב, ולאט לאט נעשה עייף יותר ויותר: "אז כל מה שאני מבקש, זה עוד יום אחד עם הבן שלי, יעלה כמה שיעלה, אני רוצה לראות אותו בלי כל ה- מכשירים האלה, רק הוא ואני, אני אסביר לו הכל, הוא יבין, וניפרד יפה.

כשהארי והמרפא נכנסו לחדר, הם ראו ילד מקולל, ישן, ודמעות בעיניו.

הפרק הקודם		הפרק הבא