ממלכות נופלות מעבר לקיר

חודש לאחר מכן

הכיכר מעולם לא הייתה כל כך עמוסה. 

כל תושבי אוראנוס שיכלו הגיעו לשמוע את נאומו של המלך החדש, גאיוס דאמורה.

"אני לא מאמין למלך הדם! הצטרפו אליי!" נשמעת קריאה מאיזור אחר של הקהל. מיד השומרים מאתרים את הקורא וגוררים אותו איתם לכיוון הארמון.

אני שוב שואלת את עצמי למה אני פה. ואז אני מזכירה לעצמי שאני פה כדי לראות מקרוב את הנסיכה לוסיה. כדי לתדלק את עצמי בשנאתי כלפיה. כדי להיזכר במה שלקחה ממני, מה שהיא כבר לא תחזיר.

כשהם עולים סוף סוף על הבמה, היא לא איתם. אני פולטת אנחת אכזבה.

לא נורא, בשביל שנאה לא צריך פנים.

גאיוס - לא, מלך הדם - מתחיל לדבר, ואני מביטה בשאר האוריאנים בקהל.

הם נראים כמאמינים לכל מילה שלו.

'איך הם יכולים להיות כל כך טיפשים?' אני תוהה. 'איך הם יכולים לשכוח את כל מה שהם איבדו בגלל האיש הזה והבת המפלצתית שלו?'

אני פונה להעיר זאת ל-ונוס, ואז נזכרת שהיא כבר לא נמצאת.

בגלל בתו של מי שעכשיו מדבר על אחדות ושלום.

אני קומצת את אגרופיי, ומנסה לא להיזכר ביום ההוא. אני יודעת שאם אזכר, לא אעמוד בזה.

העשן נכנס לנחיריי ולעיניי, מותיר אותי חסרת ישע.

לא. להיזכר.

אך כל אלו נעלמים ברגע כשאני רואה את גופה חסר החיים.

אני עוצמת את עיניי בחוזקה, אך אז פניה רודפות אותי אפילו חזק יותר.

הפיצוץ הרג אותה.

דמעה בודדה זולגת על לחיי.

הפיצוץ הרג אותה, והיא לא תחזור.

לדמעה מצטרפת עוד אחת.

היא לא תצחק שוב, או תבכה שוב, או תרכל שוב.

ועוד אחת.

היא לא תגדל, לא תתחתן, לא תביא ילדים.

הדמעות מתחילות לרדת במבול, ואני מתחילה להתייפח בשקט.

בגלל לוסיה דאמורה.

אנשים מביטים בי, אך לא אכפת לי. הם סתם טיפשים.

לוסיה עוד תשלם על פשעיה.

הו, כן.

לוסיה אווה דאמורה. הנערה שגזלה ממני את חברתי הטובה ביותר.

היא תשלם.

הפרק הקודם		הפרק הבא