אכזבה בצל שמחה

פברואר הקריר התנחל ברחובות לונדון, ונתן את אותותיו בכל מקום שאליו הביטו כעת. גם בחלון חדר 33 לא ראו דברים אחרים. הארי וג'יני הגיעו לשם, ממש קצת אחרי משפחת וויזלי, וצפו בדאגה בחבריהם, שעדיין לא הדגימו התעוררות מקסימלית. הארי באמת ראה את ידיה של הרמיוני זזות, ולפעמים שפתיה נעו בתנועות איטיות, ובכל פעם שזה קרה הוא צעק בהתרגשות וזכה במבטים זועפים מצד מבקרים ומרפאים עסוקים.

הם השאירו את ילדיהם אצל אנדרומדה, סבתו של טדי, ולא היה להם הרבה מצב-רוח כך שזאת לא הייתה מעמסה. לילי והוגו בטח הלכו לישון. לאנדרומדה יש בקתה נחמדה בלוטון, היא תופרת שמיכות צמר והארי הבין שהיא עושה שוקו מעולה. במחשבה הזאת הוא השאיר אותה שם, אפילו שהבין את המצב - אם היה במקומם הוא היה משתגע. 

כעת הם שהו בחדר החשוך מרוב ערפל, נאלצו לצפות לאור מנורה במזרקים הנעוצים, ובסכין המכושף לפילוח (כמו ניתוח, רק בצורה יותר עדינה הנעשית על-ידי קוסמים בעזרת סכין מיוחדת) שד"ר סטנלר תקע ברון לא מעט פעמים. זה היה די מדכא, לשבת שם באור הדל ולהביט בחבריו, שכבר הפכו למשפחתו, כאנשים אחרים נוגעים בהם והם לא מסוגלים להגיב. גם חודשיים אחרי, הארי עוד לא שכח את המלצתה של אמנדה. "יכול להיות שיהיה מועיל לדבר איתם. הם שומעים רק לא במצב לענות." הארי עוד התבייש לעשות את זה לעיני הצוות.                                                                                                                                                                                  

הרמיוני הייתה אמורה להתעורר חודש לפני, אבל בגלל הבעיות של העובר היא עוד נשארה באשפוז. הוא היה כעת בן חצי-שנה, וכשהרמיוני תתאושש מהאשפוז היא תצטרך לעבור עוד חוויה מרגשת אבל לא בהכרח נעימה - יכול להיות שזאת ההזדמנות שלה לנפילה נוספת. הבעיה היא, שהיא לא החלימה וחזרה להרדמה; היא פשוט לא התעוררה. וכמו שאמרה אמנדה, זה לא מצב רצוי.

הארי היה משוכנע שזאת לא תוצאה של רשלנות רפואית. הוא עצמו נוכח בכל בדיקה וטיפול שעשו לרון, והוא מצא שבאמת דואגים לו כמו שד"ר סטנלר אמר. מה שעודד מאוד את כולם ונטע בהארי מוטיבציה מחודשת, היה שלפחות הרמיוני התריעה שהיא מתאוששת.

בהדרגה היא החלה לזוז בתנועות גדולות יותר. היא התהפכה על הצד בשנתה. הארי וד"ר סטנלר היו מאושרים, אבל כח המשימה של הטיפול בה ירד, וכולם התביעו את מיטב מאמציהם ברון ובפציעות שלו.

מדי יום הגיעה משפחת פוטר לביקורים. הארי דחה את העבודה שלו והלך אלייה רק בערב (ולכן הגיע רק בשתיים לפנות בוקר), ואילו הם היו מחוייבים לחיים רגילים עם שלושה ילדים ושני אחיינים, אז ג'יני עבדה לא מעט במשמרות כפולות, ובערב הייתה באה עם הילדים לביקור של שעתיים. אנדרומדה הגיעה עם טדי, אדון וגברת וויזלי נוכחו בכל בוקר, ומר וגברת גריינג'ר ממש שכרו חדר במלון קרוב כדי שיוכלו לבקר כל הזמן. שאר משפחת וויזלי גם לא הזניחה את רון - מפני שהיו עסוקים בעבודתם, וכשהילדים הגיעו עשו כמיטב יכולתם להעניק להם תנחומים: ביל הביא דמי-כיס במתנה לרוז, הוגו קיבל דגם דרקון מעופף מצ'ארלי, ושאר המתנות כללו ספר מפרסי ומוצרים מחנות ההוקוס מוקוס של ג'ורג'. גם הסוודרים של גברת וויזלי ושקיות הממתקים ששלחה לא החמיצו בכלל, והילדים בילו יום שלם באכילת שטויות, לפחות עד שאלבוס הקיא. 

אמנדה וד"ר סטנלר היו שקועים בשיחה בחדר. אנדרומדה שמרה על הילדים והוריהם היו חופשיים לעשות כרצונם. אחרי שבילו שם יום שלם בדיבור כלפי אנשים מאובנים, הארי וג'יני כבר די התייאשו. ג'יני יצאה לקנות משהו בקפטריה, והארי נשאר עם ד"ר סטנלר כשאמנדה יצאה אף היא. 

"אני חייב לדבר איתך," הוא אמר בהתרגשות שגבלה בשמחה. "הרמיוני מוכנה. הפצעים שלה נקיים. סגרנו הכל. העובר בריא לחלוטין. היא בריאה לגמרי. לא הבנו מה קורה - הנשימה שלה סדירה, הלב שלה פועל מעולה, יש חמצן בכל הגוף, והמוח בהחלט ער. אפילו בלוטות הרוק כבר עובדות."

הארי הציץ בהרמיוני השוכבת, והבין שמאז החודשיים האחרונים היא כבר נראית כאילו סתם ישנה. "מוכנה למה?" הוא שאל.

"להתעורר," אמר ד"ר סטנלר בעצב. "קיווינו שזה יקרה אוטומטית, בהתחשב בנסיבות... אבל ניתן לה עוד יום. אם היא לא תקום - נצטרך להפעיל אמצעים משלנו."

השתררה שתיקה, שזמזום קל הפר אותה. הארי הביט בכושף האוטומטי וראה שהוא מנותק. ואז הוא הביט במיטה... ולא האמין. זאת הייתה הרמיוני.

"זה קרה..." היא מלמלה. "לא... אוכלי המוות... אני..."

ולנגד עיניהם היא התרוממה ומיששה את ראשה. הארי וד"ר סטנלר ההמומים הביטו בה כאילו הייתה חייזר שנחת שם. היא הביטה בהם חזרה.

"הארי..." לחשה הרמיוני. "זה אוכלי-המוות... ומי זה?"

הארי שתק. ד"ר סטנלר קפץ. "את נמצאת בבית-החולים על שם הקדוש מנגו," דיקלם. "החבלות שלך הובילו לכאן. לא התעוררת הרבה זמן."

"בחיי, כמה זמן?"

"חודשיים," ענה הארי.

הרמיוני קפצה. "דוקטור, אתה בטח לא יודע, אבל אני ב -"

"הריון," השלים ד"ר סטנלר בשלווה. "אל תדאגי. טיפלנו בזה. העובר חי ונושם. כלומר, הוא בדרך לשלב הזה."

"איך את מרגישה, הרמיוני?" שאל הארי.

"כואב לי הראש - ממש כואב לי הראש."

"את זוכרת משהו מהתאונה?"

"שלושה דמויות עם ברדסים, והבזק אור. זהו."

"נמסור את המידע למשרד הקסמים. בינתיים, תשכבי, אני אלך להודיע לכולם שהתאוששת וניתן לך שיקוי הרגעה נגד כאבי-ראש," אמר ד"ר סטנלר. "לא יבוצעו הרדמות. לא ניקח עוד סיכונים." והוא יצא מהחדר.

"הארי, איפה רון?" שאלה הרמיוני בלחש. פניו של הארי נפלו.

"לא..." היא מלמלה. "לא, לא... הוא - הוא מת?"

"הוא... צמח," ענה הארי בלב כבד.

"לא!" צעקה הרמיוני. "לא... לא - בבקשה... לא... רק לא את רון..." והיא בכתה מעל גופו המחובר לאינפוזיה.

"דוקטור סטנלר אמר שעוד יש דרך להציל אותו," אמר הארי. "אבל אין תקוות יתר... במקרה הרפואי, זה רק מזל עכשיו..." 

וזה היה מאוד מדכא. אין תקווה, אבל כמו תמיד יש את הטיפוס הזה - המזל. והפעם רק הוא קבע.   

הפרק הקודם		הפרק הבא