אחרי הכל.

זה הכי קצר... לאדעת למה...

הוא הלך לשולחן של גריפינדור ושאל מישהו מה היא הסיסמה. גדוד של אנשים ליוו אותו אל האישה השמנה, שאלו אותו שאלות על מסעו או בירכו אותו, והארי רק ענה להם בעייפות הם דיקלמו במקומו את הסיסמה, והוא נכנס לחדר המועדון. הוא נעצר שם, סוקר את החדר במבטו, ואז אל החדר שכתוב עליו "תלמידי שנה שביעית", ושמח לגלות את החדר המוכר, שבו ישן 6 שנים. החדר נראה קצת קר ולא מזמין, מכיוון שלא הוא, לא רון, לא נוויל, לא שיימוס ולא דין ישנו שם בזמן האחרון. הוא נכנס למיטה שלו, הסיט את הכילות, ובמקום להירדם, דבר שכל כך רצה, הוא שקע במחשבות- על ג'יני. על רון והרמיוני. על דמבלדור. על וולדמורט. על סיריוס, על פרד, על לופין ועל טונקס. ויותר מכול- הוא חשב על ההורים שלו. הוא חשב עליהם, ודקירת הגעגועים העזה אליהם הציפה אותו. הנה הוא חשב לעצמו. עשיתי את זה. אתם לא מתים לחינם. הוא מת, ואתם מתתם, כדי לאפשר לו למות.  וככה הוא דיבר אליהם במחשבותיו, דבר שלא עשה שנים. בשלב מסוים הדיבורים אליהם נעשו חלומות, והארי פוטר, הילד שנשאר בחיים בזכות הוריו, שלא זכה להכיר, נרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא