בת השאול

פרק 5

אני מתגלה, אה... בחושך אחר לגמרי

" 'אני מוכרח לומר, פרסי,שאני שמח לראות שאתה בחיים. עבר זמן רב מאז ערכתי ביקור אישי אצל חניך פוטנציאלי, והייתי מאוכזב מאוד אילו התברר שזה היה בזבוז זמן.' "

(ריק ריירדן, פרסי ג'קסון והאולימפייים 1)

הנערה היפה ואני התקדמנו לכיוון הבניין המרכזי. כשנכנסנו, הוא היה ריק. ספה מרופדת וכורסאות הקיפו שולחן עץ עתיק שהסיח את דעתי לגמרי, כי הוגשו בו מגוון דברי מאכל, דוריטוס, תרסיס גבינה ומיץ ענבים. הבטן שלי קפצה על הרגליים האחוריות שלה והתחננה לפיסת מזון.

שולחן טניס גדול היה ליד החלון שדמה לדלת וויטרינה, ובתוך המתחם מהברזל הייתה קופסת עץ מוכתמת אשר ביצבצו ממנה כמה כדורים קטנים, ושלושה מחבטים אשר אחד מהם שבור.                                                           

ממול, ארון גדול ניצב כשהוא קורס תחת משקל מאות ספרים עבי-כרס, תקליטים, רדיו, דיסקים משנות הארבעים וטייפ מנותק עם צג מנופץ.

מהוויטרינה השנייה היה אפשר לראות רבע מהעמק, את היער ושני ביתנים. עץ האורן עמד זקוף, והלב שלי כאב כשנזכרתי בפירוט מייסר, מה קרה שם לפני שעות ספורות. משום מה, השקט הטריד אותי. לפתע ממש רציתי להפעיל מוזיקה רועשת.

תנועה פתאומית צדה את עיני. הסתובבתי ופלטתי צווחה, בדיוק כמו הצווחה כשפגשנו את המנטיקור. איש קרא ספר בעובי מטר. סליחה - לא איש. מהמותניים ומעלה הוא היה איש. מהמותניים ומטה הוא היה סוס. רק שלסוסים אין פנים אנושיות, זקן מדובלל, וחיוך שלו ואופטימי. זה היה מלחיץ. התחלחלתי, ונמלאתי קור פתאומי. זה מוזר, כי בדרך כלל לא קר לי. אני יכולה להסתובב בחורף עם בגד-ים. כולם תמיד היו מזועזעים מחוסר-ההתחשבות שלי לעונות השנה, ומובן שזה לא הזיז לאמא שלי.

רגע אחד. אמא שלי. האם בפנימייה כבר שמו לב ששתיים מהתלמידות, ומורה, נעדרות באופן חשוד? האם הילדים בכיתה ידעו מה להגיד למשטרה? האם בכלל יזמינו משטרה? ואם כן, והיא תודיע לאמא שלי שאבדתי, האם זה ישנה אותה, או שתניח שאני סתם מעוניינת בתשומת-לב? הלוואי שהאנה הייתה לידי. היא תמיד ידעה לעודד אותי. אפילו אחרי הוויכוח, לא הרגשתי שיש בינינו קרע רציני, בלתי-ניתן לאיחוי. אבל האנה, כמו כל הדברים שאני אוהבת, שכבה עכשיו במרפאה חסרת-הכרה כשהיא סובלת מפציעות קשות וגוססת מעקיצת המנטיקור הרעילה. היא לא יכולה לעזור לי. תחושת אשמה ניקרה בי כמו דוכיפת - אני הייתי אמורה לעזור לה, הרי היא ביקשה ממני לכרות את העוקץ שלו. היא סמכה עליי, ואני… אין לי איך לתאר את זה חוץ מאשר - טוב - איכזבתי אותה. אכזבתי את עצמי. העיניים שלי נמלאו דמעות של עצב, אשמה, בהלה איומה. נשכתי שפתיים באיפוק והשפלתי ראש. כובע הברט שלי אבד כנראה במהלך הקרב על ראש הגבעה, והפנים שלי היו גלויות. כנראה בגלל זה ליליאן בחנה את הפנים שלי כאילו הן צמח שלא ראתה מעולם.

הנערה היפה הבחינה במצוקתי וגררה אותי אל הקנטאור. הוא הפסיק מיד את קריאתו, וטרק את הספר בקול חבטה. "הילה רייס, אני סבור?" הוא נראה כאילו הוא ממש לא סבור ככה, אבל המשיך.                                               

לחצתי את ידו - בחוסר-רצון מוחלט - אבל בכל זאת. הקנטאור נקש באצבעו על השולחן, והזמין אותנו לשבת.

"הו, ההתישות - היכן הוא, מר ד'? אינני רואתיו כאן, בינינו." אמרה הנערה שליוותה אותי. היה לה מבטא מיושן כזה, כמו שדיברו בשנות העשרים.                                                                                   

"את יודעת איך זה," ענה הקנטאור ששמו כירון. "הוא לא מוצא לנכון לקום לפני עשר בבוקר. לרוע המזל, עכשיו כבר שלוש… שלחתי את נייל לבשר לו את הבשורה המרה."

"נייל… הסאטיר הקשקשן שמנסה להתחיל עם אחיותיי?"

"אכן," אישר כירון. "ובכל זאת הוא עוזרו האישי של דיוניסוס, ואני מעדיף שלא יופעל עומס יתר על המרפאה - אז לא שלחתי סתם בן-אדם. אה, סליחה… סאטיר."

"סליחה?" קראתי בקול. הנערה וכירון קפצו בבהלה, כאילו רק נזכרו שאני שם. "אתם יכולים להסביר לי מה הולך פה? מי זה דיוניסוס, מה זה סאטירים… מה שהאנ - מה שסיפרו לי היה נכון?"                         

 הקנטאור הינהן, ונראה מותש. "זה לא מכובד להתחיל בלי המנהל, אבל הוא מתעכב ואין זה נבון לנו."

הוא הסביר לי את ההסבר הכללי שהאנה הסבירה לי, על הרומנים שהאלים היווניים מנהלים, וכמובן שהוא פתח הכל במילים "האלים קיימים והם בני-אלמוות ואז קורה ככה וככה…"                                              

 הוא עזר לי לשנן את כל שניים-עשר האולימפיים, ולזכור את שמות האלים הזוטרים. הוא דיבר איתי גם על יצורים אחרים, כגון נימפות וסאטירים, מפלצות, מכשפות וכדומה. הוא הסביר בדקדוק על מחנה החצויים ועל השימוש שלו, על דיוניסוס שמנהל אותו כעונש, על ההכרות של האלים בילדיהם, על ביתן הרמס הדו-שימושי, על האולימפוס עצמו בראש בניין האמפייר סטייט (בפירוט לא קטן, יש לציין) ועל שלושת הגדולים, שלא אמורים להביא חצויים לעולם כי זה תמיד גרר מלחמות. הוא סיפר לי על שלוש הפרות בוטות של השבועה. ואז הוא סיפר על מלחמת הטיטאנים השנייה, בה ניצחו האלים, על מלחמת הענקים שכמעט קרתה, שגם בה האלים ניצחו, על המלחמה בגאיה, בהשתתפות שבעת החצויים, ובשערוריית אפולו מלפני כעשר שנים.

ואז כירון החל לדבר איתי על תכונות של חצויים. הם דיסלקטיים, יש להם הפרעות קשב וריכוז. הוא הסביר לי שזה נובע מאינסטינקטים של קרב, המאפשרים לנו לשמור על עירנות. הדיסלקציה היא מפני שאנחנו מתוכנתים ליוונית עתיקה. המשכנו לשוחח על פניות של חצויים בני אלים מסויימים, כגון: הילדים של ארס תמיד מחרחרים מריבה, הילדים של אתנה חכמים מאוד וכאלה. דיברנו שישנם שניים-עשר ביתנים לשניים-עשר האולימפיים, ולאחרונה נוספו גם של האלים הזוטרים והאדס, אל המתים. לדברי בן-השיח שלי, האלים הזוטרים תמיד קיבלו פחות כבוד מאלים אחרים. כל זה השתנה בסוף מלחמת הטיטאנים השנייה, כשילד בשם פרסי ג'קסון דרש מהאלים את הכבוד הנדרש. הוא סיפר לי על האלות הבתולות וההכרה העצמית, שם אתה יכול לנחש של איזה אל אתה בן, לדוגמה כשאתה מרים שלוש כרטיסיות עם כתובות כגון: אתה מצליח לשלוט בשמיים, אתה מצליח לשלוט באוויר, אתה מצליח לעוף, אז די ברור שאתה בן זאוס. כירון נתן הסבר קצר על מתכות שקטלניות לחצויים ומפלצות, והתחיל לדבר על הייחוס וההבדל בין בני-תמותה לבין חצויים. הוא דיבר על בני-תמותה שרואים מבעד לערפול, על המקומות השונים במחנה (נשקייה, יער), על האורקל שנקראת רייצ'ל. ואז הוא סיפר על איך אלים נמשכים לבני-תמותה. הוא הסביר מיהם הטיטאנים, הענקים, הכאוס והתהום, על האולימפיים העתיקים יותר והצעירים יותר.

בדיוק כשכירון הסביר לי שיש נגזרות של אלים, לדוגמה המכשפות של הקטה והציידות של ארטמיס, קול פקיקה נשמע, ואיש שמנמן בעל מבט זעום ועיניים אדומות הופיע שם, ובלי שום גינונים התיישב על הכורסא. "אממ, הילה, זהו מר ד', מנהל המחנה."                                                                                                                                                                                                                                                             

"היי," אמרתי.

"את החניכה החדשה?" הוא שאל. "באמת, כירון, למה כל ההסבר הזה היה נחוץ לילדה? אתה סתם משעמם אותה. תרגישי בנוח לפהק, אם תרצי."                                                             

 "אה… תודה?"

כירון נאנח. "מר ד', הנה אתה. מפאת החוקים, לא יכולתי להתחיל בשיחה הרשמית לפני בואך. אחרי הכל, הילדה עוד הייתה מבולבלת. לא היה מצחיק להעמיד פנים."

מר ד' נעץ בי מבט מאשים. "אני מקווה שאת מעריכה את זה. לא כל החניכים זוכים לשיחה אישית כזו."                                                                                                                                                         

"וזה בכלל לא היה נחוץ, אלמלא הגעת בזמן."

"טוב טוב טוב!" מיהר דיוניסוס להחליף נושא. "בכל מקרה, כדאי לך להתרשם. רוב החניכים העורבניים כאן לומדים על עצמם תוך כדי החיים, ולפעמים הם לא לגמרי מבינים אותם." הוא חייך חיוך זדוני. דיוניסוס מצא חן בעיניי פחות ופחות. הוא עשה לי רושם די לא נחמד, כאילו הוא לא באמת רוצה בכל מה שיש במחנה, כל מה שמופקד בידיו. אבל מר ד' לא היה כל-כך איתנו בעניינים, אז הבנתי את המבט של כירון: אל תקחי את זה ללב.  

דיוניסוס היה עסוק בלבחון בקבוק בירה. "הממ… בציר 1998… זה די ישן, מה?" הוא ציחקק, נשף בכוס זכוכית והחל למזוג. לנגד עיניי, הבירה הפכה למי סודה.                                                 

"מה?!" מר ד' נראה נסער. "לא יכול להיות! אח, זאוס, זה אפילו בלי אלכוהול! טוב, עם עשרים אחוז… זה בערך כמו תאי המוח שיש לילדים פה! זה כלום! זה - זה -"                                

"דיוניסוס," פלטתי. "זאוס אסר עלייך לשתות יין."

הוא הסתכל עליי בבוז. "כאילו דה, הילה רייס. איך ידעת את זה? אתה שמעת על זה, כירון?"           

"מר ד', תהיה נחמד," אמר כירון בעצבנות.

"נחמד! אני פשוט נוטף נחמדות. אמרתי את זה פעם לעוד ילד, שכחתי מה שמו. את התגלית כלא יותר טובה מהחתולים האחרים, וזאת אף פעם לא התחלה טובה."                                                                               

"הממ…" מלמלתי. "רציתם להגיד לי משהו?"

"כן," מיהר כירון להגיד. "העלמה ריין מצאה את עוקץ המנטיקור מופל על הקרקע. רצינו לדעת, אם אפשר, מה עבר עלייך בשנותייך, מאז שאת זוכרת את עצמך?" סיפרתי להם על אמא שלי, על הילדות הקשה וההיסטוריה שבינינו. על איך שמדי פעם עברתי תקיפות משונות ותמיד יצאתי בלי פגע. בסוף הגענו לדבר גם על גברת אנטלין הערפדה, ועל המנטיקור. סיפרתי להם שלא אני כרתתי את העוקץ, וכן, חסכתי את שאר הפרטים (הלו, מי מעוניין לספר לאל שיכור, סוס ונערה בת שש-עשרה שאתה הקמת שלדים מהאדמה?). נראה שכירון מבין את הכל רק מלהסתכל עליי, אבל הוא לא היה ישיר. הוא ניסה לגרור אותי למענה.

במחשבה לאחור, הבנתי שהוא הפיל אותי בפח. אם לא אענה לו ישירות, הוא יבין את התשובה בעצמו. אם כן אענה לו ישירות, הוא ידע בוודאות את התשובה. הוא ביקש ממני לדבר על נושא ספציפי של תקיפה, שיוכל לעזור לי לפרש אותה (כביכול).                                                                               

סיפרתי להם על הפעם ההיא שבה תקף אותי הומלס עם קרניים בתחנת אוטובוס ריקה (וכן, דיברתי על קרניים של שור). הוא היה חמוש בסכין, וניסה לדקור אותי. בכנות, לא ממש זכרתי מה היה אחר-כך, אבל המשטרה מצאה אותי בוהה בגופה מפוצצת בהלם. הם הניחו שזה היה מעשה התאבדות.                                                                                     

הנערה היפה ודיוניסוס הביטו בי. רק כירון השתדל לא להסתכל עליי, כאילו פתאום עמדתי שם בלי בגדים. "מי זאת העלמה ריין?" שאלתי. "ליליאן?"

"אני," אמרה הנערה היפה. "זהו הכינוי המכסה שלי."

"ככה קוראים לך?"                                                                                    

"לא, ואמנם אין זה מושא השיחה כעת."

הכנסתי את ידיי לכיסי הג'ינס. משהו חד נקב באצבעי. שלפתי אותה במהירות והתחלתי למצוץ אותה, אבל לא הרגשתי טעם של דם. הבטתי באצבע וראיתי שהחור מתאחה מעצמו. "מה זה?" שאל כירון בסקרנות. הוצאתי מהכיס את החפץ החד - השן של גברת אנטלין הערפדה. "עטורת ניצחונות," רטן דיוניסוס. "קודם העוקץ, עכשיו זה. ביתן הרמס יהיה עוד יותר נפוח מעצמו."           

בעוד הוא מדבר, שרשר מעור שחור התגשם על השולחן. בלי לחשוב אחזתי בו, השחלתי את השן ותליתי על הצוואר. ריין נרתעה. "מאיפה זה?" קרא כירון. "אני לא מאמין. התהום נרעדת - אני חושב שאפילו ההגנה הקסומה לא תנחם אותי עד ישקוט הבור. ועכשיו הוא שולח לך מתנות?"

"אתה מתכוון שהיא בת טרטרוס?" אמר דיוניסוס בקול משועמם.          

"חלילה, מר ד'," רטן כירון. "אני - אינני יודע מי הוא הורה. אפילו ניחושים לא נוקשים לקראתי. אבל אלו זמנים קשים. טרטרוס בהתגלמותו - הוא קם. תנטוס נכלא בשנית. המפלצות זורמות בהמוניהן."

"נצטרך נבואה בקרוב," אמרה ריין, שנראתה די חיוורת מהבשורה המודעת של המדריך שלה.

"את!" קרא דיוניסוס, והצביע עליי באצבע קצרה. "את, את הורגת אותם, את בת -" כירון הצליף בו עם הזנב, ודיוניסוס שתק.

"היא הילדה מהנבואה," הוא מלמל. "אני מצטער, העלמה ריין. זאת היא."                                                          

דמעות זלגו על פניה היפהפיות. "לא - לא דמיינתי את זה ככה," היא אמרה חלושות. ואז התאמצה לבלוע את הדמעות, כשהיא מנסה לחזור להבעה הקודרת האוריגינלית שלה.

"איזו נבואה?" התערבתי. "מה אני קשורה לזה?" כירון הביט בי בעצב, ולפתע נראה שהוא מבוגר בחמישים שנה מהנשמה שלו. הוא פנה לריין. "יקירתי, גשי הפקידי את הילה בידי ליליאן, שתערוך לה סיור. ולאחר מכן, חזרי לפה. יש לנו הרבה על מה לדבר." ריין אחזה בידי והובילה אותי מחוץ לבניין המרכזי. הרגשתי נורא, כאילו נשארה לי חתיכה אחת של פאזל והיא לא מתאימה לשום מקום.

"על מה הוא דיבר?" שאלתי אותה.                                                             

היא רק נענעה בראשה, כאילו רוצה שאפסיק. החלטתי ללכת על דרך שונה.

"איך קוראים לך?" גם עכשיו היא לא ענתה. הבעת הפנים שלה הייתה נואשת, ממש לא כפי שהכרתי אותה, כאילו היא רואה באופק אח אבוד והיא משתוקקת להגיע אליו.

"מי את?" שאלתי בניסיון אחרון. "את חניכה? מדריכה? מה הקטע עם הקשת?"

"אני ציידת ארטמיס," היא ענתה בקול שבקושי נשמע.

"ואת חצויה? כלומר, הבנתי שארטמיס מקבלת את כל הנשים -"

"איך קוראים לך?" היא שאלה. הייתי די מופתעת מהשאלה, האמת.                                                                     

"הילה. הילה רייס."

"על זה כירון דיבר," ריין אמרה. "לא תדע את עצמה. בחיי. ילדתי, זהו אינו שמך. קוראים לך היילי רייס. הילדה מהנבואה, שלפני שנים כה רבות הוא הזהיר אותנו מבואה."                                                  

"סליחה?" עניתי בזעף. ממש לא אהבתי שהיא הרגישה ביטחון בלפסוק את השם שלי.

"היילי רייס," היא חזרה. "את או בעלת-ברית, או אויבת. את לא חברה. את נגד חברייך. הביני. אם נחבר את כל השנים, הידע, התבונה, נראה אותך בחושך אחר - אוי, יקירה. את… את כנראה בת האדס."

הפרק הקודם		הפרק הבא