סתם נערה

היי, בקשה תגיבו!

עוד שבועיים!! לג'יני עלה חיוך ענק על הפנים כל פעם שחשבה על זה. שבועיים- והם בבית. חופש גדול!

לא שהיא לא אהבה להיות בהווגורסט, וכמובן שהיא מאוד תתגעגע לחבורותיה הטובות, אבל נמאס לה ללמוד –בעיקר עכשיו בתקופת המבחנים- וחוץ מזה היא מתגעגעת להוריה, ובחופש אולי גם ביל וצ'רלי יגיעו, וחוץ מזה, עומד להתקיים משחק הגמר בקווידיץ'. הלוואי שאבא שלה יוכל להשיג כרטיסים. זה דבר שלא כדי לפספס...

'טוב די אני חייבת להקשיב' היא אמרה לעצמה. 'מחר המבחן ואין לי מושג אפילו מה החומר'

היא הקיצה מהרהוריה, והקשיבה לננסי שהקריאה את החומר בהתגוננות מפני כוחות האופל. הם ישבו בחדר המועדון, בקצה מרוחק מנסות לתפוס פינה של שקט.

"הספינקס לא ייתן לך לעבור עד שתשיב לו תשובות על חידותיו הקשות, אם תענה לא נכונה הוא יכול אותך. כן ג'יני אז איך אמרנו שהספינקס נראית?"

ג'יני אימצה את מוחה מנסה להיזכר מה פרופסור לופין אמר על זה, היא התחילה לגמגם משהו כשהרמיוני הגיעה והצילה אותה מהעניין.

"היי ג'יני. תקשיבי הספר שלי 'הווגרורסט  תולדות' אצלך? אה אתם לומדות! מצטערת אני יבוא אחר כך.."

"לא לא" קפצה ג'יני ממקומה. "זה בסדר. כן הוא אצלי בואי אני יביא לך אותו" היא מיהרה להסתלק עם הרמיוני ראשה כואב אחרי כל כך הרבה זמן של לימוד.

"יופי שזה אצלך. אני חייבת אותו לחופש. למרות שאם את קוראת אותו זה בסדר, אני ייקח ממך את זה כשנבוא אליכם ו.."

"לא אל תדאגי" קטעה אותה ג'יני. "הייתי צריכה אותו רק בשביל לכתוב איזה עבודה. בכל מקרה, מה, את והארי באים אלינו?" היא לא יכלה שלא להסמיק קצת כשאמרה "הארי".

הרמיוני הסתכלה עליה במבט מוזר. "אני חושבת שנבוא בסוף החופש, רון אמר משהו. אני רוצה לדבר איתך. את יכולה עכשיו או שאת לומדת?"

"לא אני סיימתי ללמוד להיום." מיהרה ג'יני לומר. "טוב אז בואי החוצה."

הם ירדו למטה והתיישבו מתחת לאחד העצים.

"ג'יני לא כדי לך להמשיך ככה." פתחה הרמיוני בנימה רכה.

ג'יני הביטה בה, מנסה להבין למה היא מתכווננת. "בסדר" אמרה לבסוף "אני יפסיק לפרוץ למשרד של דמבלדור ולפזר פצצות סירחון" היא אמרה בצחוק.

"על מה את מדברת?" שאלה הרמיוני. "זה בדיוק מה שאני תוהה לעצמי" ענתה לה ג'יני. "על מה את מדברת?"

"אני מדברת על האהבה שלך להארי" ג'יני בלעה רוק. 'אוי. נושא גרוע' אבל מכיוון שהרמיוני הייתה אחת החברות הכי טובות שלה, וגם חכמה מאוד ידעה שכדי לה להקשיב לה.

"אני יודעת שאני מטומטמת, ושבחיים הוא לא ישים עלי, וכל זה. אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק לאהוב אותו."

"זה  לא מה שרציתי להגיד לך." אמרה הרמיוני. "לא רציתי להגיד לך שתפסיקי לאהוב אותו. ובטח לא שאין לך סיכוי שהוא ישים עליך, כי זה פשוט לא נכון. אני רק חושבת שאת צריכה לשנות את הגישה שלך, כי אם תמשיכי ככה, גם הוא לא ישים עליך, וגם את תמשיכי לסבול".

"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'ככה'?" שאלה ג'יני.

"לזה שאת כל הזמן חושבת רק עליו. לזה שאת לא מצליחה לדבר לידו, שאת מסמיקה כשאת רואה אותו. תקשיבי, את צריכה פשוט להיות את- כשאת לידו אל תחשבי אל מה שהוא יגיד, ואיך הוא רואה אותך, פשוט תהיי את. תעשי מה שבא לך, תגידי מה שאת רוצה, תתנהגי איך שנראה לך. בהתחלה לא תצליחי אבל לאט לאט זה יהיה לך יותר קל. חוץ מזה תתחילי לצאת אם אנשים אחרים. ג'יני את לא שמה לב לזה, אבל המון בנים אוהבים אותך. את יפה, את חמודה, את עוזרת לכולם, ואת לא מתנשאת, אם רק תפני את הראש שלך הצידה, תראי עוד הרבה בנים חוץ מהארי."

"אבל אני אוהבת אותו!" אמרה ג'יני בעקשנות.

"נכון" אמרה הרמיוני "ולא אמרתי שתפסיקי, אלא שאם תצאי איתם, את פחות תהיי כל כך, איך אני יגיד את זה, 'לחוצה' על הארי. את תראי שיש עוד בנים אפילו חמודים. וגם אם את תמשיכי לאהוב רק אותו, האהבה שלך תהיה יותר מרוחקת. את תצליחי לעשות לידו דברים. יהיה לך יותר טוב, וגם את תגבירי את הסיכויים שלך איתו."

"מה?" אמרה ג'יני משתוממת. "ההיפך. הוא יראה שאני עם בנים אחרים ובכלל לא יסתכל עלי!"

"לא נכון." אמרה הרמיוני. "עכשיו את סתם אחותו הקטנה של רון בשבילו. ברגע שתפסיקי להתבייש לידו הוא יכול לשים לב אליך, להכיר אותך יותר טוב, ברגע שתהיי את- אז כבר תהיי ג'יני בעיניו, ולא סתם אחותו של רון. וברגע שתצאי אם בנים אחרים, פתאום הוא יקלוט שיש פה מישהי עם חיים משלה. בנים לא אוהבים בנות שמראות להם כמה הם דלוקות עליהם. תחיי את החיים שלך כאילו הוא סתם מישהו. תעשי הכל כאילו את לא אוהבת אותו. ובסוף- הוא יאהב אותך. תאמיני לי. אתם באמת מתאימים."

"אולי את צודקת. אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה."

"לאט לאט, את לא צריכה לקום מחר ולרדוף אחרי איזה בן, ולהתנשק איתו ליד הארי ולא יודעת מה. תחיי רגיל. כשיבוא בן מתישהו וירצה להיות חבר שלך, ואת תרגישי שאת בסדר איתו תסכימי. ואת גם לא חייבת שדווקא יהיה לך חבר, ושזה דווקא יהיה בזמן הקרוב. פשוט שתעשי את עצמך כאילו את לא אוהבת אותו, גם אם ממש בפנים את כן. את טובה בהצגות ג'יני, אני מכירה אותך, את תצליחי גם אם זה קשה."

לפתע ג'יני התמלאה הכרת תודה להרמיוני. היא כזאת חברה טובה. איך היא שמה לב שהיא אוהבת את הארי, ובמקום לצחוק עליה היא רק עוזרת לה.

"תודה הרמיוני" היא חיבקה אותה. הרמיוני המופתעת חייכה אליה, והם עלו לארוחת ערב, שותקות כל הדרך.

***

עוד יומיים. המבחנים כבר נגמרו, וג'יני ישבה עם חברותיה ליד האגם, מנצלות כל דקה של שמש.

"תגידו מה נסגר בסוף אתם באות למשחק?" שאלה ג'יני.

"מה, הזה בקווידיץ'?" שאלה ננסי ולאחר שג'יני הנהנה אמרה "לא נראה לי קווידיץ' לא מעניין אותי, ואמא שלי בטח תצטרך מלא עזרה עם אח שלי..."

"מה זה קשור שאת לא אוהבת קווידיץ'? גם אני לא אוהבת, אבל המשחק הזה הוא מטורף! כולם הולכים להיות שם, וזה ממש מגניב לראות את כל הקוסמים וחוץ מזה משחקים כאלה גדולים ועם שחקנים כאלה מוכשרים המשחקים תמיד מעניינים. אני יבוא אם ההורים שלי ירשו לי" אמרה קלאריס.

"זה מצחיק איך כולכם לא אוהבות קווידיץ' ואני מתה על זה! מה איתך אביגיל?" אמרה ג'יני.

"קודם אני יצטרך איזה שבוע להסביר לאבא שלי מה זה קווידיץ', אחר כך אם הוא יסכים אולי אני ילך אם בן דוד שלי, ואם לא, אז לא.." אמא של אביגיל מתה בלידתה, ואבא שלה היה מוגל, כמו גם אחותה הקטנה. הדודים שלה מצד אמא היו כולם קוסמים, ולכן היא הייתה איתם בקשר טוב מאוד. בן דוד שלה למד בשנה החמישית, עם פרד וג'ורג', אבל הוא היה בריבינקלו.

"אני ממש מקווה שאבא שלי יקנה כרטיסים ואז-"

"תהיי בטוחה שאף אחד מהם לא יהיה לך" השלימה אותה ג'ורג' שצץ מאיזשהו מקום, הוא ופרד שהיה איתו כמובן, התיישבו על הדשא לידם.

ג'יני הביטה בהם בשוק שהתחלף מהר מאוד להבעת עיצבון. אביגיל לאומת זאת הסמיקה וחייכה.

"אז מה בנות?" שאל פרד בחיוך. "מה אתן מתכוונות לעשות בחופש עלמותיי היקרות?"

ג'יני לגמרי לא הבינה מה הולך. הם מתעניינים בחברות שלה? מה הם מנסים לעשות לעזאזל?

"מה אתם רוצים נודניקים?" היא שאלה בחשדנות גלויה.

"סתם לברר מה שלום אחותנו והחברות שלה, מה אסור?" שאל ג'ורג' בקול תמים.

"אחותנו. אוקי. יפה לראות שנגמלתם מההתעלמות המטומטמת הזאת.." אמרה ג'יני בארסיות.

האחים שלה עשו אתם עצמם לא שמים לב למה שאמרה.

"תגידו, אתן אוהבות עוגיות?" שאל פרד בקול תמים.

ג'ורג' הוציא עוגייה מכיסו והחל ללעוס. "ולא סתם עוגיות" הוא אמר, פירורים ניתזים מפיו. "עוגיות קרם- קנריות, ברגע שתוכלו אותם-"

"עופו. מפה. עכשיו." אמרה ג'יני אדומה יותר משערה. "מה נראה לכם שאתם מנסים למכור לנו דברים? רק כסף יש לכם בראש! עופו מפה ותעזבו אותנו בשקט." היא צעקה.

פרד וג'ורג' מיהרו לקום.

"וואו היא יותר גרועה מאמא." אמר פרד. "תמיד אמרתי שהיא תהייה יורשת העצר שלה" מלמל ג'ורג', לפני שהם התחילו להציק לכמה תלמידי שנה ראשונה מהפלאפף שניקרו בדרכם.

"למה את כל כך שונאת אותם?" שאלה אביגיל "הם כאלה מצחיקים..."

"התכוונת מציקים. אני לא שונאת אותם, הם פשוט כל כך מעצבנים! למה, את תמיד מסתדרת עם אחותך?"

אביגיל הודתה שלא, ובזאת תמה השיחה על השניים.

"תגידי ג'יני, אם את כל כך אוהבת קווידיץ' למה את לא הולכת להיבחן לקבוצה?" שאלה קלאריס.

"לא יודעת" הודתה ג'יני בכנות. "אני חושבת שאני לא מספיק טובה בשביל זה, וחוץ מזה כל התפקידים תפוסים, לאן אני ילך?"

"נכון" אמרה קלאריס "אבל אולי כדי לך להתאמן בחופש, מתישהו יצטרכו שחקנים חדשים.."

ג'יני צחקקה. "אל תדאגי, אני גם ככה עושה את זה. אני תמיד לוקחת לאחים שלי את המטאטאים שלהם בלי שהם יודעים. לא שהם שווים יותר מדי, אבל זה יותר טוב מכלום.."

הבנות צחקקו, ועברו לדבר על הנושאים האהובים עליהן, כמו ספרים (קלאריס) בנים (ננסי) ומוזיקה (אביגיל).

***

"אמא!" ג'יני חיבקה את אמא שלה חזק. "אבא!" היא קפצה עליו. בכל זאת היא בת הזקונים, והבת היחידה במשפחה. מותר לה להפגין את געגועיה.

לאחר שדיברה קצת עם הוריה, (והרגיעה את אמה שעברה את כל המבחנים בשלום) הלכה להיפרד בפעם האחרונה מחברותיה.

"ביי אביג" חיבקה את אביגייל.  "אם את לא שולחת לפחות מכתב בשבוע- אין לך מה לדבר איתי." הכריזה.

"אין בעיה." אמרה אביגייל בחיוך. "תקבלי דיווח שוטף מחיי היום- יום של אביגייל ברוסלי. אם תמותי משעמום זה יהיה בעיה שלך."

"היי" אמרה ננסי "גם אני רוצה כזה דיווח." אמרה ופנתה לחבק בחוזקה את ג'יני. "וגם ממך ילדה" הוסיפה בחיוך.

"אני ישלח לשלושתכם" הבטיחה ג'יני "בתנאי שאקבל החזרים. ננסי אני רוצה לשמוע הכל על האח החדש."

"קלאר-" קלאריס עזבה את אביגייל וחיבקה את ג'יני חיבוק חזק, לא עוזבת אותה.

"אני באמת יתגעגע! ואל תדאגי" קלאריס לחשה לג'יני "הכל יסתדר עם הארי..." ג'יני חייכה אליה.

"תודה קלאר, על כל השנה. זה יעבור מהר, עוד רגע אנחנו שוב פה. וחוץ מזה אם תבואי למשחק הגמר, נתראה עוד לפני זה.."

כל אחת מהן חזרה על משפחתה. ככה זה כלומדים בפנמיה. החברות הופכות להיות המשפחה השנייה שלך. בחופש תמיד הגעגועים גדולים...

ג'יני שכבה על גבה במיטתה והביטה בחדרה האהוב. מיטתה ניצבה בצמוד לקיר הימני של החדר. כשמולה ניצב ארון חום (בסמוך לדלת החדר) שהכיל את בגדיה ועליו הודבקו תמונות נעות (ונאות) שלה עם חברותיה ועם משפחתה. על הקיר השמאלי של החדר היה פוסטר גדול (ונע כמובן) של התותחים מצ'דלי, וצמוד לקיר נח שולחן כתיבה -המלא בספרים ודברים שעדיין לא סידרה מאז שחזרה- ולידו כיסא. בקיר האחרון (זה שהיה מול הדלת) היה חלון שהשקיף החוצה, -ודרכו עכשיו נכנסה השמש חזקה כמו תמיד, והעירה את ג'יני- ווילון יפה עיטר אותו. שטיח נחמד שקיבלה פעם ליום הולדתה מאחיה ביל היה מונח על הרצפה.

ג'יני אהבה מאוד את החדר שלה, למרות שאהבה לשנות אותו לגמרי פעם בשנה- שנתיים. זה נתן רענון לחדר, וגרם לה להרגיש כל פעם כאילו יש לה חדר חדש, ובתור מישהי שאוהבת שינויים היה לה טוב עם זה.

היום היה היום הראשון של החופש, והיא הייתה מאושרת. היא הביטה בשעון וגילתה שהשעה כבר כמעט שתים עשרה בצהריים. 'ללא ספק הזמן לקום' אמרה לעצמה.

"היי מתוקה! קמת? את רוצה פנקייקים עם סירופ? יש על השולחן." ג'יני נכנסה למטבח והתיישבה ליד השולחן עמוס הפינקיקיים, בעודה לוקחת שניים בכל יד. היא גוועה ברעב, ולא שהאוכל בהווגורסט גרוע, אבל אוכל כמו של אמא שלה ללא ספק אין שם. היא דחסה לפייה כמה פניקי קיים שרק הצליחה, ויצאה לחצר, שם ראתה התקהלות קטנה של רון, התאומים, ואביה- שמשום מה עדיין לא יצא לעבודה.  כולם עמדו בגינה, ליד השיחים המלאים בנומים, והתבוננו במשהו שפרד החזיק.

ג'יני התקרבה בשקט מנסה להסתכל.

"אני חושב שזה כמו הליגונדה שלנו, רק שפה צריך לנשוף בפה ולא לסתום את החורים עם האצבעות." אמר אביה.

"בטח לליגונדה יש צלילים הרבה יותר יפים" אמר רון.

"אל תהיה בטוח חביבי! למוגלגים יש לפעמים הצעות יוצאות מין הכלל! יוצאות מין הכלל!" אמר ארתור בהתלהבות.

"מה זה?" שאלה ג'יני, מתקרבת ובוחנת את החפץ, שהיה מין כלי מוארך כשלמעלה יש חורים.

"קוראים לזה מופחית וזה כלי נגינה של מוגלגים" אמר ארתור באותה התלהבות.

"מפוחית אבא, לא מופחית." אמר ג'ורג'.

"כן, בכל אופן את רואה, זה די דומה לליגונדה שהוא כלי נגינה של קוסמים, אבל אצלנו סותמים את החורים עם הידיים והכלי משמיע קולות מדהימים, ואילו פה נושפים בחורים." המשיך להסביר ארתור.

"כן, וגם צריך לדעת לעשות את זה טוב כדי שזה ישמע נורמאלי" אמר פרד וכולם גיחכו, חוץ מרון שהסמיק באופן חשוד.

"אז מאיפה זה הגיע?" שאלה ג'יני, ושוב היה זה אביה שענה.

"פרד וגורג' הלכו לטיולון קצר ומצאו את זה..." הוא אמר במבט קצת מוטרד. "איפה בדיוק מצאתם את זה?"

השניים התחילו לגמגם. "טוב, האמת אבא, זה היה בידיים של איזה בחורה אחת והיא, אה, הביאה לנו את זה במתנה..." אמר גורג', בעוד פרד מהנהן. "היא דווקא ניגנה בזה די יפה- בשונה מרון" הוסיף פרד.

ארתור נאנח. "תמיד חייבות להיות קשורות בעניינים שלכם בחורות, אה? טוב, טוב, אין מה להגיד ירשתם את ההערצה הגורפת הזאת ממני. גם אותי תמיד בחורות העריצו..."

"על מה אתה מקשקש שם ארתור וויזלי??? ולמה אתה לא בעבודה?" קול עצבני במיוחד נשמע מאחוריהם וכולם מיהרו לזוז בעוד מולי מתקרבת לאביהם.

"התעכבתי קצת, אבל הנה אני יוצא.." אמר ארתור בעליזות מאולצת.

"זה שלכם בנים." הוא אמר בשקט, דוחף לידים של פרד את המפוחית.

"מה זה? אל תגיד לי שזה עוד אחד מהחפצים חסרי הערך של המוגלגים?" פנתה מולי באיום להביט בחפץ, בעוד פרד מרחיק אותו מעיניה.

"לא, לא זה סתם... אה, כלי נגינה... טוב להתראות לכולם" ובמילים אלה חצה ארתור את השביל והתעתק.

"קדימה, אני רואה שמשעמם לכם וכבר על הבוקר אתם מתחילים בשטויות. אז קדימה בנים לפינוי הנומים, ג'יני- בואי תעזרי לי עם הכביסה. עכשיו!!" אמרה כשילדיה התחילו למחות.

וככה בעצם, התחיל החופש הגדול של ג'יני.

הפרק הקודם		הפרק הבא