פרק 5
הוא הזמין לשניהם קוקטיילים, הם הוגשו לשולחן כשהם מעלים עשן והיה להם טעם של פצצה שלא חדלה להתפצפץ. הארי הרגיש מסוחרר בלגימה הראשונה והוסיף ללגום עוד בשמחה. כשהם הגיעו למנת הפודינג, הארי כבר התחיל להתלונן בפני מאלפוי על אותם הדברים עליהם נהג להתלונן בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע. השמומניקים מהמחלקה לאכיפת חוקי הקסם ואיך שהם נעמדו על הרגליים האחוריות שלהם אל מול כל הצעה לרפורמה.
"כל ההילאים שבפעילות שטח איתי," אמר הארי, שלא במתכוון שופך מעט מהמשקה שבכוסו-- כנראה השני שלו-- כאשר הוא החווה בידו. "אבל כל הדרג הגבוה, זה מגוחך. אני לא יכול לבקש מהם אפילו-- אפילו לצרף עטי דיו לרשימת הציוד מבלי שיהיו על כך ויכוחים ודיונים."
"מובן שכך, פוטר," אמר דראקו, מתנודד אחורנית אל תוך כסאו, טיפות ניתזו מהמשקה שלו כשהוא נופף בידו בחוסר יציבות. "כולם יודעים שאתה לוחם צדק מטעם עצמך, ושלא אכפת לך מדברים כמו שלומך וביטחונך האישי, שלא לדבר על שלומם ביטחונם של השאר. מה שלא תציע להם, הם לא יוכלו לבטוח בו. אולי עטי הדיו הם רק הצעד הראשון אל עבר הגיליוטינה, אין להם שמץ של מושג,"
"אילו רק," רטן הארי.
"אין לך מושג איך להתנהל ברגע שאינך יכול לפוצץ דברים עם השרביט שלך, מעולם לא היה לך מושג," אמר דראקו. "מוטב לך שתתחתן עם מכשפה טהורת דם ממשפחה נאותה והיא כבר תסדר את כל זה עבורך. זהו רק עניין של לחתר את האדם הנכון בזמן שעת התה, לומר בכמיהה כמה נחמד היה אילו היו לך עטי דיו, איזו נוחיות, ולמצוא את הדרך בה ישתלם לו לעשות זאת עבורך."
"אני לא הולך לעשות את זה!"
"אז תתרגל לעטי-נוצה," אמר דראקו. "וקרוב לוודאי שגם לגסיסה מאכזבה. אתה לא הולך לשנות כלום על ידי כך שתבוז לכל מי שלא יעמוד בסטנדרטים של רף הגבורה שלך."
הוא נעמד בזמן שהארי עדיין הביט בו חסר מילים והמום מרוגז-- לא הוא היה זה שבז לאנשים!-- אבל קוסם כפוף וזקן דידה אל עבר השולחן שלהם, לבוש גלימות ארוכות של קטיפה רקומה אדומה וכובע אדום מחודד, נתמך על מקל הליכה. "שלום מאלפוי!" הוא אמר בקול רם מאוד.
"שלום אדון גובלגרוק. תשב איתנו?" אמר דראקו.
"הו, לא," הוא נפנף את ידו של דראקו מהכיסא, "אני בדרכי אל קופת-הקוסמים. לא טובים יותר מערפדים, העובדים שלהם. טוב לראות אותך. שמעתי על אביך: תנחומי. מה שלום אִמְךָ? מרגישה טוב?"
"כן אדוני, תודה," אמר דראקו. "היא נמצאת בדרום צרפת. אתה מכיר את הארי פוטר?"
הקוסם הזקן הפנה את עיניו הדביקות אל הארי. "לא נפגשנו. אבל יכולתי לנחש שזה אתה, נערי. קיבלת את המראה של סבך. איש יקר! נורא מה שקרה עם אבא שלך, נורא. מוטב כך, שסבך לא חי לראות את זה." האיש הזקן נד בראשו. "ובכן, כל זה קרה לפני זמן רב, זמן רב מאוד. אבל אני עדיין כאן מדדה לי הלאה." הוא הרים את מקל ההליכה שלו ודקר את דראקו בזרועו. "היי? אני עדיין כאן. אני שמח לראות שגם אתה כאן. אל תאפשר לנומי הגינה לנגוס בקרסולייך."
"אני לא מתכוון לאפשר להם," אמר דראקו והחווה בראשו, והאיש הזקן עזב אותם והמשיך לדדות לו לדרכו. הארי הביט בו הולך, משועשע: הוא מעולם לא חשב על הסבים שלו-- מובן שמן הסתם היו לו סבים וסבתות, אך נראה היה שהם כולם נעלמו להם לאורך הדרך מבלי שהבחין בכך. הוא זכר במעורפל שדודה פטוניה נהגה ללכת לביקורים חודשיים לאיזה בית, אל אמא שלה, אבל הביקורים פסקו לפני שמלאו להארי שבע שנים. הדרסלים השאירו אותו עם גברת פיג כשהם הלכו להלוויה. מעולם לא עברה בראשו המחשבה שהיו לו, מן הסתם, גם סבא וסבתא קוסמים.
״אתה חושב שהסבים והסבתות שלנו הכירו זה את זה?״ תהה הארי.
״מובן שהם הכירו,״ אמר דראקו וצנח בכבדות חזרה אל כסאו ואל המשקה שלו. ״יש לנו תמונות מהחתונה של סבא וסבתא שלך בבית שלנו. סבתא שלי הייתה אחת המוזמנים. בעצם אנחנו בני דודים מדרגה שלישית או משהו כזה.״
״זה פשוט מוזר.״ אמר הארי.
״מה שמוזר זה איך שחתכת באופן מכוון את כל קשרי המשפחה שלך מצד הקוסמים," אמר דראקו. "אני מניח שזה נובע מכך שאולצת לגדול בקרב מוגלגים." פתאום הוא הסתכל בהארי במבט משונה.
"מה?" אמר הארי.
"הוא תיכנן את זה, נכון?" אמר דראקו. "דמבלדור."
"כן," אמר הארי. "הוטל לחש על הדם מהצד של אמא שלי. כל עוד חייתי בבית שלהם--"
"לא," קטע אותו דראקו, "אני מתכוון לכך שהוא השאיר אותך עם המוגלגים בכוונה. כדי שלא תכיר אף אחד מהמשפחה שלך, כל אחד שחלילה היה עשוי להתערב בגורל המקסים שלך. הוא באמת הוביל אותך כמו צאן לטבח, הא?"
"הוא לא!" אמר הארי.
"אני מניח שאאלץ ללמוד לחשוב על אבי באופן חיובי יותר אחרי הכל," הרהר דראקו. "אני לא חושב שהוא תכנן מראש למסור אותי לחסדיו העדינים של וולדמורט לפני הגעתי לגיל בְּגִירוּת."
הארי רצה לריב איתו אבל גילה כי לא היה מסוגל-- היה זה בדיוק אותו הוויכוח שחזר על עצמו עם הרמיוני תריסר פעמים ויותר. הוא הרגיש כאילו משהו נתקע לו בגרון כששמע את הדברים. שלא לדבר על כך שהכל נשמע במידת מה קרוב יותר לאמת מתוך פיו הציני של דראקו. הוא החליט להניח לנושא ושאל את דראקו מה עוד הוא ידע על הפוטרים, מסתבר שהרבה: ככל הנראה המשפחות שלהם באו בקשרי נישואין מספר פעמים.
לבסוף דראקו סיפר לו שורה של סיפורים משפחתיים משעשעים להחריד משלוש המאות האחרונות. תמיד היה לו כישרון לעוקצנות, והפעם הארי יכל להנות ממנו כיוון שהוא לא כוון לפגוע במישהו. והקטע היה שדראקו לא התרפס בפניו, הוא אפילו הוא לא היה מנומס במיוחד. הארי לא שם לב עד כמה הוא הורגל לכך שאנשים פנו אליו בטונים מנומסים בימים אלה, וכמה חוסר נוחות זה עורר בו. הרי היה זה בלתי אפשרי להתיידד עם מישהו שקרא לו מר פוטר, אדוני, כאילו שהוא היה איזה קוסם ישיש. לא שהוא הלך להפוך לחבר של דראקו, אבל זה היה שינוי.
הארי חזר למשרד לאחר מכן, עדיין טיפה שתויי ומלא בביצי שְׂלָו, ופודינג ותחושה של הקלה. שלושה חודשים היו פרק זמן ארוך מדי, אבל זה היה יותר טוב מאשר לעולם לא, ודראקו עשוי היה להצליח. הארי התיישב אל מול השולחן שלו, טמן את פניו בין כפות ידיו ופשוט הניח לעצמו לנשום לכמה רגעים לפני שחזר לעבוד: הפעם הראשונה שהוא בכלל היה מסוגל להביט במשהו על שולחן העבודה שלו בשלושת השבועות האחרונים.
הוא כמעט וציפה לפגישתם השניה בהמשך השבוע: הוא קיווה לשמוע עוד פרטים על התיקונים. דראקו לקח אותו למסעדה מפוארת על מורד סמטת סוסייט, אותו הפינג פונג שוב חזר על עצמו בכניסה ועם סוף זהה: הם הובלו אל השולחן הטוב ביותר, מבלי שהזמינו מקומות מראש. גם הפעם מספר אנשים עצרו מעת לעת לפטפט עם דראקו, סתם לומר שלום, והוא קרן מניצחון לקראת הסוף.
"אבל למה אכפת לך בכלל?" אמר הארי. "למה אכפת לך מאנשים שכבר הוכיחו שיעזבו אותך כשאתה לא בפסגה?"
"זה כאילו שניחנת באיזו תפיסה ביזארית שהאנשים השימושיים היחידים הם חברי אמת," אמר דראקו, "המלצר הראשי לא חייב להיות חבר הנפש שלי בשביל לתת לי את השולחן שאני רוצה. אילו הייתי נסמך רק על 'חברי אמת' לא הייתי מדבר עם אף אחד."
"מה עם החבורה שלך מבית הספר?" שאל הארי.
דראקו צקצק בלשונו, "על מי מהם חשבת? אלה שניסו להרוג אותי על כך שלא הייתי אוכל מוות נלהב מספיק, אלה שהתעלמו ממני לאחר שהתחילו המשפטים, או אלה שלא הגיעו להלוויה של אבא שלי?" הוא השליך את המפית שלו והביט בהארי. "רוצה לבוא לאחוזה לראות איך מתקדמים התיקונים בינתיים?"
״כן,״ השיב הארי ישר.
~
|