הארי פוטר הישראלי

"טוב, אני אסביר לכם." אמר מקס אחרי שנינה וג'ק חפרו לו במשך שעה.

"לפני שתים-עשרה שנה, שני אנשים, לילי אוונס וג'יימס פוטר, התאהבו והחליטו להתחתן. אחרי שנה נולד להם תינוק. לילי וג'יימס פוטר החליטו לקרוא לו הארי. הארי ג'יימס פוטר."

"זה אתה!" חייכה נינה.

"בדיוק. באותה תקופה היה קוסם נורא. זה-שאין-לנקוב-בשמו, אדון האופל, קוראים לו. ובאותו הזמן, הוא חיפש את ג'יימס ולילי פוטר."

"למה?" שאל הארי.

"הוא שמע נבואה, שבה נאמר שלשניהם יוולד תינוק, בסוף חודש יולי, והוא יהיה איום נורא לאדון האופל. הוא זה שיכול לחסל אותו. ואדון האופל… הוא רצה להרוג את הילד. אותך, הארי. אבל… וזה אבל גדול… איכשהו הוא גילה איפה אתם מסתתרים, ורצח את הוריך. אבל כשהוא ניסה להרוג אותך אז איזה כישוף מוזר מנע ממנו. והקללה שלו חזרה אליו, ואתה נשארת עם צלקת. לכן מעריצים אותך. כי יודעים שאתה זה שחיסל אותו. אבל כל חברי מסדר עוף החול יודעים שהוא יחזור. וכשהוא יחזור, אתה, הארי, תצטרך להיות זה שיחסל אותו. רק אתה."

הארי התחלחל.

באותו רגע הוא הבין למה הוא לא באמת רצה לשמוע את הסיפור הזה.

נינה כיסתה את פיה בידיה.

לחייה של ג'סיקה, שהצטרפה בתחילת הסיפור היו רטובות מדמעות.

"הוריך היו אנשים מדהימים. אמא שלך הייתה יפהפייה אמיתית! ג'ינג'ית ירוקת-עיניים, מצחיקה, טובת לב ומוכשרת. ואביך… הוא היה חתיך באמת! אתה נראה בדיוק כמוהו… רק עם העיניים של אמא שלך. זה פשוט כל כך עצוב… היינו בחתונה שלהם. זה היה אירוע מדהים! הם נראו כל כך מאוהבים! זוג נהדר. ו…" קולה של ג'סיקה נשבר. "ואמא שלך ואני הפכנו לחברות הכי טובות. ואז היא מתה." ג'סיקה התחילה לבכות. מקס הניח זרוע מנחמת על כתפה. "אל תבכי, ג'סי!" ביקש מקס. "כן, אמא, אל תבכי!" ביקשו נינה וג'ק.

ג'סיקה שפשפה את עיניה ונרגעה.

"טוב," היא אמרה אחרי כמה דקות. "טוב, הגיע הזמן לאכול משהו!" והיא נכנסה למטבח.

"היא בטח מנסה להסתיר את זה שהיא בוכה." אמרה הארי ושילב את זרועותיו.

הוא עצמו היה על סף בכי.

"אני… אני צריך קצת זמן לעצמי." אמר הארי, קם מהספה ורץ אל החדר שלו.

הוא הסתכל סביבו. במבט ראשוני, היה לו הכל:

הייתה לו מיטה וחצי שהוא בחר העצמו, וארון ענקי, ושולחן כתיבה מגניב, שעליו היה מונח הלפטופ שלו, ומדפי ספרים, (הוא אהב לקרוא), ומול המיטה, על הקיר, הייתה טלוויזיה, ובאמת שהיה לו הכל. חוץ מדבר אחד.

משפחה.

הוא מעולם לא חשב על זה ככה.

הוא תמיד הגדיר את מקס וג'סיקה כמשפחתו.

לא עלה בדעתו שהיו לו גם הורים. כאילו, ברור שהוא ידע שהיא לו הורים, אבל מכיוון שהוא לא זכר מהם כלום, (חוץ מכמה צרחות והבזקי אור ירוק), אז מבחינתו, עד לאותו רגע, לפחות, מקס וג'סיקה היו הכאילו-הורים שלו.

הוא בהה בתמונה היחידה שהייתה תלויה לו בחדר.

אלה היו שני אנשים:

בחורה חייכנית בעלת פנים נעימים ומנומשים שנראתה בהיריון מתקדם, שיער ג'ינג'י לוהט ועיניים ירוקות כמו עלה, ומאחוריה, מחבק את הבטן הגדולה שלה, עמד בחור עם שיער שחור כמו הלילה, שמזדקר ומתפרע, משקפיים עגולים ועיניים חומות ומחייכות. הם זזו במסגרת, מחייכים וממצמצים, ומדי פעם האישה מביטה בבעלה, והוא מנשק אותה.

הם היו לבושים קצר, בצורה קיצית וקלילה.

הארי הביט בתאריך התמונה:

שלושים ביוני, אלפיים ושמונה*.

חודש לפני הולדתו של הארי.

הוא הוריד את התמונה בזהירות מהקיר והוציא אותה מהמסגרת. הוא הפך אותה, וגילה כיתוב בכתב-ידו של מקס:

לילי וג'יימס פוטר, חודש לפני הולדתו של הארי ג'יימס פוטר.

משהו בבטן שלא התהפך.

הוא מעולם לא הבין מי הם האנשים בתמונה.

ג'סיקה ומקס מעולם לא הסבירו, אך לא היו מוכנים שהארי יוריד את התמונה מהקיר. בזהירות הוא החזיר את התמונה למסגרת ותלה אותה על הקיר.

ואז הוא נשכב על הבטן, קבר את פניו בכרית, ובכה.

בכה עד שנרדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא