הוא הציל אותי

דוסון לא ידע איך להגיב על מה שהוא הרגע שמע. הוא אף פעם לא ציפה שהמילים האלו יצאו מהפה של הברונטית. הוא לא ידע איך הוא מרגיש לגבי זה. הוא אפילו לא ידע מה לומר.

לינדזי הביטה עליו וחייכה. "מזועזע?"

דוסון הנהן. "בגלל זה את ביחידה הזאת? כדי להחזיר לו?"

לינדזי נענעה בראשה. "לא, אני כאן כי אני רוצה לעזור לאנשים עם החיים שלהם. אני רוצה לתת לאנשים בחירה, ולעזור להם לעשות את הנכונה".

דוסון הנהן, רואה אותה באור חדש

Chicago PD

"היי ילדונת", וויט לחש, כשארין פקחה את עיניה.

ארין פתחה את העיניים שלה, וקמטה את מצחה כשראתה את האיש המבוגר יושב בכיסא לידה, מסתכל עליה. "אני מתה?"

וויט גיחך כשננענע בראשו. "לא, את בבית החולים".

"איך?" ארין שאלה בחולשה. היא סובבה את ראשה כדי להסתכל עליו.

"את לא זוכרת?" הוא שאל את הנערה הצעירה.

"לא, אני לא זוכרת שום דבר ממה שקרה אחרי שהתעלפתי". ארין ענתה נרתעת כשהזיזה את פרק כף ידה.

"מצאתי אותך ארין. אני התקשרתי לאמבולנס", הוא ענה, מקמט את מצחו. הוא רצה לדעת מה הנערה חושבת. מה עובר לה בראש.

"למה?" היא שאלה, כשעיניה נעצמות באטיות.

"הייתי חייב", הוא ענה, מחזיק לה את היד. הוא החזיק לה את היד עד שהיה בטוח שהיא נרדמה. הוא ידע שזה הולך להיות גרוע יותר. היא הולכת לשנוא אותו על זה שהציל אותה. אבל להגנתו, הוא היה חייב. הוא היה חייב להציל אותה. הוא לא היה יכול לתת לה למות, הוא פשוט לא היה יכול.

Chicago PD

וויט בהה בתמונה שבארנק שלו. היה חיוך קטן על הפנים שלו. זו הייתה תמונה שהוא לקח אחרי שלינדזי התחילה לשנות את חייה. הוא אף פעם לא אמר לאף אחד, אפילו לא לג'סטין ולינדזי, שיש לו תמונה שלהם בארנק שלו. אבל היה לו, והוא אהב להסתכל עליהם, כאשר ראה ילדים שהיו זקוקים לעזרה ללכת לכיוון הנכון.

הוא זכר את היום הראשון בבית החולים. הוא זכר שהוא הביט בה נלחמת כדי להישאר ערה. הוא זכר את הימים שבאו אחרי, כשהיא צרחה עליו על זה שהוא הציל לה את החיים. הוא זכר שהיא אמרה לו שהיא שונאת אותו, ושהוא היה צריך לתת לה למות. הוא זכר שאמר לה שהוא לא היה יכול, שהוא הולך להגן עליה.

למצוא אותה, חצי מחוסרת הכרה באמבטיה היה אחד הרגעים המפחידים בחייו והוא עבר הרבה. אבל לשאת משקל מת של נערה בת חמש עשרה היה משהו שהוא אף פעם לא רצה לעשות.

"היי", לינדזי אמרה, כשהיא נכנסה למשרד הקטן שלו. היא סגרה את הדלת מאחוריה ונעמדה מולו. "סיפרתי לאנטוניו".

וויט הסתכל עליה. הוא חיכה לה שתמשיך.

"אני חושבת שאני רוצה לראות את אמא שלי", היא אמרה לו, מסתכלת על הידיים שלה

"את רוצה שאני אלך איתך?" הוא שאל, מסתכל לתוך עיניה.

"אם לא אכפת לך", היא ענתה נראתה מעט מלאת תקווה.

Chicago PD

"אתה בטוח?" ארין שאלה את האיש שלפניה. היא השתחררה מבית החולים, והרופאים אמרו שמישהו צריך להשגיח עליה בכמה ימים הקרובים.

וויט הנהן. הוא אמר לה שהוא רוצה שהיא תעבור לגור איתו ועם הבן שלו.

ארין נראתה מהססת. היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור הביתה, לא אם היא רוצה להבריא. "אוקיי", היא לחשה, מביטה אל האיש.

וויט חייך, כשהוא עזר לנערה לצאת מבית החולים, כדי לאסוף את הדברים שלה ולעבור לבית שלו.

Chicago PD

לינדזי נקשה על הדלת. היא הייתה לחוצה. הידיים שלה רעדו, כשהיא חיכתה שמישהו יענה לדלת. וויט אניח את ידו על הכתף שלה, כדי להרגיע אותה.

אישה פתחה את הדלת. היה לה דמיון ללינדזי, אבל היא נראתה שחוקה. עיניה נפתחו לרווחה כשהיא ראתה מי נמצא מולה.

"היי", לינדזי לחשה בחשש. "אנחנו יכולים להיכנס?"

האישה הבוגרת נתנה להם להיכנס. וויט הוביל את לינדזי לספה. הוא השאיר את ידו עליה כשהיא הסתכלה על אמא שלה מתקדמת לעברם.

"ארין", קרוליין לחשה, כשהיא בוהה בבתה, שותה לא ראתה מאז שהייתה בת חמש עשרה. "גדלת כל כך".

"כן, אני לא אותה ילדה בת חמש עשרה. עברו שלוש עשרה שנה", לינדזי הצעירה ענתה. היא לא התכוונה שזה יצא כזה קשוח, אבל היו כל כך הרבה רגשות שלינדזי שמרה בפנים.

"אני מצטערת", קרוליין לחשה, דמועות עולות בעיניה.

לינדזי לא הגיבה. היא פשוט הסתכלה על אמא שלה.                                                                                                                                                                                                                    "זאת באמת הייתה אשמתי?"

קרוליין קימטה את מצחה. "על מה את מדברת?"

"אבא", לינדזי לחשה. "זאת הייתה אשמתי שאבא עזב?"

הדמעות של קרוליין נפלו. "לא, אני מצטערת. זאת לא הייתה אשמתך. זאת אף פעם לא הייתה אשמתך".

גופה של לינדזי רעד. היא ניסתה למנוע מעצמה לבכות. וויט התקרב אליה, להגן עליה. הוא ידעה עד כמה קשה זה היה לה. הוא ידעה שהיא הייתה צריכה את זה.

"התגעגעתי אלייך מתוקה", הוא אמרה לבתה. היא התקרבה כדי לחבק את האישה הצעירה, אבל לינדזי נעצה בה את מבטה.

"לא! התנצלות אחת לא משנה חמש עשרה שנה של הזנחה!" לינדזי התפוצצה. דמעות זולגות במורד פניה. "את לא יכולה לשנות את זה! את לא יכולה לשנות את איך שאני מרגישה לגבייך. אני שנאתי אותך! שנאתי אותך כשאף פעם לא היה לך אכפת ממני!"

קרוליין התחילה להתייפח. היא בכתה על אובדן הילדה. היא בכתה בגלל איך שהבת שלה היחידה שלה הרגישה כלפיה. היא פשוט בכתה

לינדזי צפתה באמה נשברת. היא הרגישה רע על זה שגרמה לאמה לבכות. אבל בלינדזי היה כל כך הרבה כעס, כל כך הרבה כאב שלא היה לא אכפת.

הטלפון של וויט החליט באותו רגע לצלצל. לינדזי הסתכלה עליו כשהוא ענה לטלפון. הוא הסתכל עליה, והנהן. "גברת לינדזי, אנחנו חייבים ללכת". לינדזי נעמדה והסתכלה על אמה. "אני מתגעגעת אלייך מתוקה".

לינדזי הסתכלה באישה המבוגרת. "אני אחזור בקרוב", היא לחשה

וויט חייך כשהוא צפה בבת חסותו. הוא היה גאה בה.

"אני אחזור. אנחנו צריכות לתקן את זה. אני לא רוצה לשנוא אותך כל החיים שלי", לינדזי אמרה

קרוליין הנהנה וזזה כדי לחבק אותה, אבל עצרה.                                                                                                                                                                                                                    "ביי". היא אמרה לה.

וויט ולינדזי הלכו לכיוון המכונית של וויט.  

Chicago PD

לינדזי הסתכלה על הבית ממולה. היא ראתה ילד עומד שם, מחייך לאביו. ארין הסתכלה על וויט.

"ברוכה הבאה לבית החדש שלך". הוא אמר לנערה בת החמש עשרה.

ארין חייכה אליו חיוך קטן כשהיא לקחה את התיק הקטן שלה ועקבה אחריו פנימה

Chicago PD

לינדזי התיישבה במושב הנוסע, מסתכלת על וויט נוסע.

"מה?" הוא שאל, מוריד את העיניים שלו מהכביש לרגע.

"אף פעם לא הודיתי לך על זה שהצלת אותי", היא אמרה לו מחייכת "תודה רבה".

"את לא צריכה להודות לי", הוא השיב, מחזיר את תשומת ליבו לכביש. "לא עשיתי שום דבר חוץ מלמצוא אותך, ולתת לך בית".

"למה אתה מתכוון?" לינדזי שאלה.

"אני לא הצלתי אותך. כל מה שעשיתי היה להיות שם בשבילך. אם לא היית רוצה להינצל, את לא היית. ארין את הצלת את עצמך".

לינדזי ישבה שם חושבת על מה שהוא אמר לה. חיוך קטן הפציע על פניה. "תודה על זה שהיית שם". היא חייכה אליו. 'הצלתי את עצמי' היא חשבה לעצמה, כשהם נסעו למקום בו היו צריכים אותם.

וויט לא הציל אותה. היא הצילה את עצמה עם העזרה של וויט. היא תמיד תהיה אסירת תודה על כל מה שהוא עשה בשבילה.

הפרק הקודם