חצויים מכל הסוגים

גרובר עמד ליד פרסי ואנבת', מחזיק את החפצים שלהם. הוא ואנבת' סרקו את שדה התעופה, מחפשים סימן כלשהוא שיביא אותם להוגוורטס. פרסי, מצד שני, רק נראה שהוקל לו שהוא שרד את הטיסה בכלל. הוא התפלל הרבה לזאוס.

אחרי עוד רגע, גרובר הבחין בשלט מאוד מבולגן ומלא בשגיאות כתיב. פרסוס גכסון, הנבאת' ציאיס, גרוובר הנדרוד נרשמו על פיסת נייר. גרובר הסתכל על האיש שהחזיק את השלט. אפילו שלא הייתה לו דיסלקציה, גרובר התקשה לקרוא מה רשום. הוא היה לפחות בגובה שתי מטר וחצי והיה לו שיער חום ארוך וזקן מדובלל שהתאים למראה. ביד החופשית שלו, הוא החזיק מטרייה ורודה ישנה.

"שם", גרובר אמר. מצביע על האיש. פרסי ואנבת' פערו את פיהם למראה האיש הגבוה, שהיה חייב להיות רובאוס האגריד.

"וואווו", פרסי התנשם, עיניו נפערו באי אמון. האיש הבחין בשלושתם בוהים בו וקימט את מצחו. "הוא... הוא ענק!"

"בואו נלך", אנבת' אמרה, מושכת אותם מאחוריה גרובר כופף את כתפיו, מנסה לא להפנות תשומת לב לעצמו.

"אתה רובאוס האגריד?" פרסי שאל.

"רק האגריד זה בסדר", הוא השיב. "ואתה גרובר?"

"אה... אני.... אני גרובר..."הוא אמר מושך את הכובע מעל האוזניים שלו ומשך את המכנסיים ברגל שלו.

"או, אתה העז!" האגריד אמר בקול רועם. גרובר הסתכל בביישנות על האגריד, מקווה שאנשים מסביב לא שמעו. האגריד רק צחק וטפח על גבו, גורם לגרובר למעוד קדימה. "אז אתה בטח פרסאוס", פרסי עיווה את פניו למשמע שמו המלא.

"רק פרסי", הוא אמר

"ואני מניח שאת בטח אנבת'?" האגריד אמר, מסובב את תשומת ליבו לאנבת'. היא הנהנה בתשובה.

"אז, לאו אנחנו הולכים עכשיו?" אנבת' שאלה. האגריד חייך

"סימטת דיאגון", הוא אמר בלחישה.

סמטת דיאגון לא היה אחד מהמקומות שגרובר היה הולך בשביל הכיף. זה היה רועש, צפוף, הפרסות שלו נמחצו שוב ושוב, והוא תמיד הופרד מפרסי ואנבת'. הסיבה היחידה שהוא הצליח למצוא את החברים שלו הייתה שהאגריד היה ענקי.

"בוא כבר גרובר!" פרסי קרא לו. גרובר מיהר לאיפה שהוא, אנבת', והאגריד חיכו לו שיעמוד בקצב.

"הייתי יכול לעמוד בקצב אם לא היו פה כל כך הרבה אנשים", גרובר התלונן מושך בכתפו גבוה יותר.

"אני חושב שזה בגלל התיק, אחי" פרסי אמר. "מה ארזת שם?"

"רק מה שצריך..." גרובר אמר. פרסי הביט בו בספקנות 

"וזה כולל...?"

גרובר לא השיב וגירד את שקן התיש שלו. מה שבאמת היה ארוז, בתיק היו פחיות ריקות של ג'ינג'ר איל, הבגדים שלו, נעליים מזויפות לבית הספר, קצת אמברוזיה, קצת שריון אם הם יצטרכו , עם עוד כל מיני דברים... כשהוא חשב על זה, הוא היה יכול להשאיר את חומרי הגינון שלו בבית, אבל המפוחית שלו הייתה בהחלט נחוצה. זה הציל אותו מכמה מצבים דביקים.

היה צריך הרבה ערפול כדי שהתיק יעבור דרך האבטחה של שדה התעופה.

"אני לא יכול להישאר בסביבה, אז אנחנו נמצא את הוויזלים ואתם תהיו משוחררים לקנות את הציוד שאתם צריכים", האגריד אמר, מביט ברחובות הסואנים. "הם אמורים להיות פה היום..." הוא מלמל.

"האגריד מאיפה אנחנו יכולים להשיג את השרביטים שלנו?" אנבת' שאלה.

"אתם צריכים ללכת לחנות השרביטים של אוליבנדר, יש לו את מה שאתם צריכים", הוא השיב. מכוון לאת מהחנויות הרבות ברחוב.

לפתע, נשמע קול צועק מעל הרעש של הרחוב. "האגריד!" האגריד הסתובב מנסה למצוא את הקול שקרא לו. חיוך רחב הופיע על פניו השעירות של האגריד. גרובר הסתכל מסביב, מנסה למצוא את הכיוון אליו האגריד הסתכל, אבל זה הרבה יותר קל למצוא מישהו בקהל כשאתה בגובה שתי מטר וחצי ומסתכל למטה על הקהל.

"אה, הארי!" האגריד צעק, ראשו של גרובר התפוצץ. הארי... הארי פוטר? זה היה הוא?

רגע אחרי זה, אותו ילד שהם קראו עליו בעיתונים דחף את עצמו דרך הקהל, ערימה של ספרים בידיו. הוא קיבל חיבוק שובר עצמות מהאגריד.

"אנה אתה!" האגריד אמר, הילד הרזה. גרובר למד את הילד בזהירות. הוא היה רזה והיה לו שיער פרוע, ועיניים שלו למעשה היו ירוקות. הוא באמת נראה קצת כמו פרסי, אבל הוא לא היה כזה גבוה, גרובר יכול היה לומר שגם אנבת' ראתה את הדמיון, למרות שפרסי לא היה מושה לזה בכלל.

"הארי! לאן הלכת?" עוד קול קרא.

"רון! הרמיוני! בואו לכאן!" הארי קרא מעבר לכתפו. שוב היו שתי שמות שגרובר זיהה. נער עם שיער אדום ונמשים מיהר אליהם, אחריו עוקבת נערה עם שיער חום מקורזל. שניהם נשאו ספרים בידיהם.

"נהדר לראות את שניכם", האגריד אמר, מחייך חיוך גדול. "זה טוב שמצאתי אתכם. הנה התלמידים מאמריקה", שלושת הנערים פתאום שמו לב לגרובר, פרסי, ואנבת'. הילדה עם השיער המקורזל צעדה קדימה והושיטה את ידה.

"היי, אני הרמיוני, זה רון, וזה הארי" היא אמרה, מצביעה על הבנים כשהיא אמרה את שמם. אנבת' הושיטה יד ולחצה את ידה של הרמיוני.

"אני אנבת', זה גרובר, וזה פרסי", אמרה אנבת' מצביעה על כל אחד מאיתנו. הנער עם הנמשים, רון, החניק צחוק והרמיוני ירתה בו במבט גס.

"מצטערת לגביו", הרמיוני אמרה, מנמיכה את קולה ומגלגלת את עיניה לכיוון רון.

"אני חייב ללכת. להתכונן ליום הראשון של בית הספר!" אמר האגריד, מוחא כפיים.                                         "הארי, רון, הרמיוני, אתם יכולים לעזור לשלושתם למצוא את הציוד שהם צריכים?" הוא שאל, טופח לגרובר בחוזקה על גבו, גורם לו למעוד קדימה.

"בוודאי. אנחנו כבר קנינו את הספרים שלנו, אבל אין סיבה שלא נחזור חזרה", הרמיוני אמרה. רון נאנח בקול. "אוי, תשתוק רון",

"זאת הרוח. הם צריכים גם גלימות, והם צריכים לבקר גם בחנות של אוליבנדר", האגריד אמר. הוא אמר שלום בזריזות ואז תחב את המטרייה הורודה מתחת לזרועו, הסתובב והלך.

ששת הנערים עמדו מסתכלים אחד על השני, לא אומרים מילה. עד שהארי נתקע בנערה עם שיער אדום ארוך ושניהם נפלו, אותו צבע כמו של רון, נמשים קטנטנים על פניה. היא הייתה מאוד יפה והיו לה עיניים חומות עמוקות.

"מצטערת!" היא אמרה.

"אלוהים, ג'יני!" הארי קרא, למרות שהוא לא נראה עצבני במיוחד. ג'יני נעמדה וניקתה את עצמה, הארי עשה כמוה.

"זאת אחותי הצעירה, ג'יני" רון אמר. "היא קצת מביכה", הוא הוסיף בשקט.

"רון!" ג'יני והרמיוני קראו ביחד.

"חשבתי שאת הולכת לקנות גלימה חדשה עם אמא", רון אמר, משנה במהירות את הנושא.

"סיימנו מוקדם", היא השיבה. ג'יני הסתכלה על שלושת הנערים החדשים. "נעים להכיר אותכם", היא אמרה, מחייכת בחמימות

"אני פרסי, זאת אנבת' וזה גרובר", פרסי אמר.

"קניתם כבר את הספרים שלכם?" היא שאלה.

"הו, ובכן, לא ממש קנינו שום דבר... עדיין", פרסי אמר, מגרד בעורפו בעצבנות.

"שני האחרים מדברים?" רון לחש להארי. אני מניח שהוא לא ציפה שגרובר ישמע את הערה, אבל לגרובר הייתה שמיעה מוגברת, בהתחשב בזה שהוא חצי עז.

"אני מדבר!" גרובר אמר במחאה. רון והרי בהו בו בעיניים פעורות.

"כן, אתה כן", פרסי אמר באטיות, לפני שצחק בקול. חיוך קטן הופיע בזווית פיו של גרובר והוא הרים את תיקו במעלה גבו.

"ובכן, קודם קול אנחנו צריכים להשיג לכם גלימות, אז הם יהיו מוכנות בשבילכם לפני שנעזוב", הרמיוני אמרה. "ואז נחל לקנות ספרין ודברים אחרים, ואז נוכל ללכת לחנות השרביטים של אוליבנדר",

פרסי, גרובר, ואנבת' הסכימו, לא יודעים מה הם היו עושים בלעדיה, ועקבו אחרי ארבעת המכשפים בהמשך הרחוב. עם עברו על פני הרבה חנויות שונות עם תצוגות ראווה מוזרות. כשהם הלכו כמה אנשים הסתכלו עליהם באופן מוזר. גרובר לא היה ממש מופתע. הם לא נראו כאילו הם שייכים בכלל. פרסי הכי בלט בגלל החולצה הכתומה שלו עם CHB כתוב בענק על החולצה (camp half-blood – מחנה החצויים). הוא התעקש שאין שום נזק בללבוש את זה, כי אף אחד לא יבין מה האותיות האלה אומרות.

הם הגיעו לחנו שנקראה "מאדאם מלקין גלימות לכל אירוע" ונכנסו. פעמון קטן צלצל כשהם עברו בדלת. אישה חסונה לבושה בגלימה סגולה הציצה מאחורי המסך.

"שלום, ג'יני יקירתי. כבר חזרת? אני חוששת שעדיין לא סיימתי את הגלימה שלך", היא אמרה.

"הו, לא, מאדאם מלקין, אנחנו כאן השביל לקנות גלימות לחברים שלנו", ג'יני אמרה. גרובר היה קצת מופתע כמה מהר ג'יני התייחסה אל פרסי, אנבת, ואליו בתור 'חברים'.

"הו, ובכן כמובן", היא אמרה, מוחאת בידיה. היא מיהרה והסתכלה על שלושתם. היא מלמה כמה מידות תחת נשימתה ומיהרה לחלק האחורי של החנות וחזרה רגע לאחר מכן עם ערימת בגדים. גרובר משך במכנסיו בעצבנות. מאדאם מלקין חילקה את הבגדים בהתאם לפרסי, אנבת', ולו.

"ובכן, לכו אם כך אתם יכולים להחליף מאחורה. בנים בצד שמאל, יקירתי, את יכולה ללכת לצד ימין", הוא אמרה. "אני אחזור בעוד כמה דקות", היא אמרה לפני שנכנסה לחדר האחורי שוב.

הם התפצלו מאחורי הווילון והחליפו את הבגדים שלהם לגלימות שהיא נתנה להם.

"המכנסיים האלה הם נוראיים", גרובר סינן, סוגר את הרוכסן. פרסי רק חייך כשהוא כפתר את החולצה שלו. הוא וגרובר לבשו בגדים תואמים; חולצה עם צווארון לבן, וסוודר עם פתח וי ושרוולים ארוכים, מכנסיי קפלים ארוכים וגלימות שחורות עם כפתור מבפנים כדי להדק את הסגירה בחלק הקדמי. שניהם נעלו את נעלי הסניקרס שלהם, עם נעליים מחודדת יפות בתיק שלהם.

ברגע שהבנים סיימו, הם חזרו לחלק הקדמי של החנות. הארי ורון דיברו על מטאטאים, והרמיוני וג'יני היו בשיחה עמוק העל סוג כלשהו של שיקוי.

"אנבת'?" פרסי קרא. לא הייתה תשובה. גרובר קימט את מבטו והסתכל על פרסי בשאלה. הוא משך בכפיו וקרא שוב. "חכמולוגית, את בסדר?"

"אני לא יוצאת החוצה", היא אמרה בקול נמוך.

"הו, קדימה אנבת', זה לא יכול להיות כזה גרוע", גרובר אמר. "אני תערב איתך שהמכנסיים שלי מגרדות יותר", אנבת צחקה קצת.

"אפ לא תצאי החוצה, את לא תוכלי לראות כמה מוזרים אנחנו נראים", פרסי אמר בשכנוע. אנבת' הציצה על פרסי וגרובר, ואז חזרה אל מאחורי הווילון.

"הנה, ראיתי אותך", היא רטנה.

אנבת'... שינית את הבגדים?" פרסי שאל מתקדם לכיוון הווילון .

היא עצרה לפני שענתה. "כן... אבל-"פרסי התכופף מאחורי הווילון. "פרסי, לא... פרסי... פרסי!" גרובר צחק כשפרסי יצא מאחורי הווילון, מחזיק את אנבת' חזק במותניים. הרגליים ניסו להגיע לקרקע. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו. "תניח אותי", נהמה אנבת'. פרסי צחק והניח אותה. היא הייתה לבושה בחצאית ארוכה מעט מאורך הברך, וגרביונים אפורים מתחת ללא נעליים . היא לבשה חולצת צווארון ואותו סוודר אופנתי, רק שהוא היה הרבה יותר גדול עליה. "זה כל כך תובעני", היא רטנה. אנבת' שנאה ללבוש חצאיות ושמלות על בסיס יומי. בעם ב- באירוע מיוחד, אולי היא תלבש אחת, אבל העובדה שהיא צריכה ללבוש חצאית כל יום עשה אותה עצבנית בבירור.

"הו, קדימה, חכמולוגית,, את נראית מהמם", פרסי אמר, מחייך אל אנבת'

"הם באמת נראים עלייך טוב", ג'יני הצטרפה.

אנבת' נאנחה. "אני חייבת ללבוש אותם כל הזמן בבית הספר?" היא שאלה הרמיוני נענעה בראשה.

"בכיתה, במהלך האוכל, ובספרייה", הרמיוני אמרה. אנבת' קפצה את אגרופיה.

"אני בטוחה שתתרגלי לזה", ג'יני הציעה. גרובר הרגיש רע בשביל שתי הבנות. הם ניסו כל כך קשה כדי לקבל את אנבת', אבל היא עדיין לא הייתה כל כך מקבלת.

"הו, טוב", מאדאם מלקין אמרה, נכנסת חזרה לחדר. "אוקיי, תקפצי לכאן יקירתי. לגלימה שלך יש את הכי הרבה עבודה שצריך לעשות", היא אמרה לאנבת, מצביעה על פודיום קטן על הרצפה. אנבת עלתה עליו וגברת מלקין תקעה סיכות בגלימה, בחצאית ובשרוולי הקרדיגן שלה.

"אוקיי, מי הבא בתור?" היא שאלה כשהניחה את הסיכה האחרונה בחצאית של אנבת'. בגלימות של פרסי גרובר היו כבר סיכות, ותוך כמה דקות הם כבר סיימו.

"תחזרו בעוד כחצי שעה וזה יהיה מוכן", מאדאם מלקין אמרה להם כשהם יצאו מהחנות. הוקל לאנבת' כשהיא חזרה לבגדים הרגילים שלה, וגם גרובר הרגיש טוב בבגדים שלו.

"רון ואני הולכים לחנות הבדיחות", הארי אמר ברגע שהם היו בחוץ.

"למה שלא תיקחו את פרסי וגרובר איתכם? אנחנו יכולות לקנות את כל שאר הדברים", הרמיוני הציעה. אז, הבנים והבנות התפצלו למשך שאר מסע הקניות בסמטת דיאגון

הפרק הקודם		הפרק הבא