זיכרונותיי מסיריוס

"אני לא יכול לקחת את המשרה, דמבלדור." רמוס לופין לא הביט לאלבוס דמבלדור בעיניים. הוא פזל הצידה לאדמה היבשה ומעך בכף רגלו עלה סורר שנשר, ואז הביט אל העצים הדוממים שמעליו - הכל, רק לא להביט בו.

"בגלל הבריחה של סיריוס?"

רטט חלף בגופו של לופין, אך הוא לא מיהר להשיב; אלבוס דמבלדור מוכשר מאוד ויודע הרבה דברים, אך בכל הנוגע לסיריוס, רמוס שוטה ופחדן הרבה יותר ממה שדמבלדור מעלה בדעתו. זאת הסיבה שהוא לא הצליח להביט בעיניו - הוא שנא לשקר לאדם שבטח בו כל כך, שנתן בו אמון שכלל לא הגיע לו - לא מגיע לו.

כשחבריו הטובים הפכו לאנימאגוסים עבורו, תחת אפו של המנהל הדגול, הם היו רק ילדים - כך הוא תירץ לעצמו. היום הוא ללא ספק מבוגר והתירוץ שלו לא מחזיק מים, ועם זאת הוא לא מעז לספר כלום לדמבלדור, על אף שהוא יודע שתהיה לכך השפעה ישירה על לכידתו של בלק; ואולי בגלל זה.

הוא נזכר בלילה הנורא ההוא שוב - איך לקחו לו כמה חודשים עד שבכלל הצליח לצאת מהמיטה; וגם בזה סייע לו דמבלדור. הוא חייב לדמבלדור כל כך הרבה, ובמקום להודות לו שקריו נערמים עוד ועוד והוא כבר לא מסוגל להשתלט עליהם...

"רמוס?" קולו של דמבלדור קטע את הרהוריו ואילץ אותו להביט בו. "זה בוודאי קשה, אך אם סיריוס אכן יגיע להוגוורטס, הסיכויים לתפוס אותו לפני שיגיע להארי יהיו גבוהים בהרבה אם תהיה בטירה. אני סמוך ובטוח שאין איש שיסייע יותר ממך - אתה מכיר את הוגוורטס אפילו יותר טוב ממני. אני תמיד מגלה חלקים חדשים ממנה שיש לי תחושה שאתה מכיר עוד מלימודיך כאן - הנה לא מזמן כשטיילתי להנאתי ממש בסמוך למשרד שלי, והייתי ממש חייב לשירותים, גיליתי חדר מלא סירי לילה-"

"זה בוודאי חדר הנחי- זה לא בסדר מצידך להשתמש בזה כדי לשכנע אותי, אלבוס. אתה לא מבין, לעולם לא תבין את זה."

עם כל הערכתו לאדם הדגול שמולו, ודווקא בגללה, הוא לא יכול לחזור לטירה ולשבור את אמונו שוב ושוב.

"אתה בין האנשים החכמים והאמיצים ביותר שיצא לי להכיר, רמוס."

"אני מצטער - אני לא יכול." הוא לא מסוגל לחשוב על להתמודד שוב מול זה ששבר לו את הלב, פשוט לא מסוגל. יהיה לו הרבה מה לומר, אשמות קשות להטיח ואיחולים לנצח של סבל; אך הוא פחדן כל כך, שסביר להניח שברגע האמת הוא יקפא על מקומו ולא יאמר מילה.

"בשביל הארי, רמוס."

"זה לא קשור להארי! אתה לא יודע הכל. סיריוס בגד בי בכל כך הרבה מובנים. הדבר שאני הכי רוצה זה לברוח מכאן - לצאת מהארץ - ולחזור אחרי שילכדו אותו!" הוא כבר יודע איך זה להיות זאב מתבודד, אין לו ברירה וזה מגיע לו. הוא לא אדם טוב. הוא טועה שוב ושוב, ואם דמבלדור היה יודע הוא בוודאי לא היה מסוגל לסלוח.

"אבל כמובן, אתה לא תברח. בשביל הארי, הילד של ג'יימס." דמבלדור נאנח בצער. "אתה כועס כי אתה אנושי. אהבת מישהו שבגד בך - שבגד בכולנו. זה מקסים. תנתב את הכעס שלך למקום חיובי, רמוס. תנצח את בלק בכך שתשמור על הילד."

רמוס לא רצה 'לנצח את בלק'. הוא רצה להכאיב לו לפחות באותה מידה שכאב לו. הוא רצה תשובות שידע שסיריוס לא יספק, הוא רצה לשמוע התנצלות שלעולם לא יקבל ממנו, הוא רצה שסיריוס יגיד שזה בסדר לשנוא אותו על שהרס את הכל; וזה בכלל מטופש שהוא צריך אישור מסיריוס, השטן בהתגלמותו. זה מטופש להיאבק בכל אותן מחשבות על הנער שאהב. נער שטן. זה מטופש להאשים את עצמו על שלא ראה את זה מגיע ושלא מנע את הרצח האיום ההוא. זה גם מטופש לא לספר לדמבלדור הכל - ברור לו שזאת טעות ענקית, ועם זאת זה ישנו ואין לו שום יכולת להיאבק בזה.

"אתה חזק, רמוס. אני יודע את זה."

"מספיק!" הוא אמר בקול רם יותר ממה שהתכוון; ככל שדמבלדור דיבר יותר, כך הבין כמה הוא חלש ופחדן, והוא שנא את זה. "אתה לא מכיר אותי - לא את הצד הזה שבי." הוא הביט לשמיים. זה לא יום של ירח מלא, אך הרגל נשאר הרגל; פעם החברים הטובים שלו עזרו לו להתמודד עם זה שהוא אדם זאב, היום הם אינם ושיקוי האל-זאב מהווה תחליף, על אף שהוא לא מונע ממנו להיזכר בכל פעם מחדש בחברים שאיבד ובסיבה שאיבד אותם. הם קראו לו רך-כף, לימים הסתבר שאין בו כל רוך; הוא פראי כמו כלב וליבו שחור אפילו יותר מהשם שלו.

"כולנו עושים טעויות בשם האהבה, אפילו אני חטאתי בזה..." לרגע קצר אחד, דמבלדור שקע בהרהורים מחייו, כמו כדי להוכיח ללופין שגם הוא אנושי, ולופין תהה האם גילה לבד את סודו. "בכל מקרה, אני אתן לך עוד קצת זמן לחשוב על זה, בסדר? לפני הבריחה מאזקבאן כמעט התחננת למשרה, וכפי שציינת אז אני בהחלט חושב שאין מתאים יותר ממך לתפקיד-"

"טעיתי-"

"-לא, לא טעית. אני האמנתי בך, שוב." עיניהם נפגשו - עיניים עייפות אל מול עיניים מבועתות, עיניים שמסתירות שקרים ומגלות רק את הכאב והאכזבה שמותירות אחריהן בגידות שכאלה. "תחשוב על זה. אנחנו נהיה בקשר."

"אם אעשה את זה, זה יהיה רק בשביל הכסף." הוא הדגיש. זה היה שקר גס, ושניהם ידעו זאת.

"כמובן." ניצוץ של תקווה בהק לפתע באותן עיניים מאחורי משקפי החרמש. "החלטה נבונה, רמוס."

"אבל עוד לא החלטתי-"

"אני גאה בך - ג'יימס היה גאה בך." בלי אף מילה נוספת, דמבלדור התעתק משם. רמוס כעס גם על זה - הוא כעס על כולם כרגע, בעיקר על עצמו.

ובכלל, הוא לא היה בטוח שזה נכון. הוא גם כנראה ימשיך לשקר לדמבלדור, וישנא את עצמו בשל כך. למען האמת, הוא כבר לא ידע מי השטן האמיתי בסיפור; סיריוס עם הבגידות שלו, או הוא עם הסתרת מידע חשוב כל כך מהאיש היחיד שהאמין בו יותר מפעם אחת. אולי זה הופך אותו לשטן בעצמו. הוא רק ידע שדמבלדור צודק בדבר אחד (לפחות): הוא בהחלט מכיר כל פינה בהוגוורטס, כנראה יותר מכל אחד אחר. אם יקרה משהו להארי - משהו שהוא יהיה יכול למנוע - השנאה העצמית שלו תגדל לממדים שהוא לא יהיה מסוגל להכיל.

~

"אף פעם לא באמת חשבתי איך לופין הרגיש." הארי אמר בשקט.

"הוא דווקא קיבל את זה לא רע, בהתחשב בנסיבות." הרמיוני כמעט לחשה. "לפחות הוא לא התפרץ על דמבלדור, או על כל משרד הקסמים בטענה שהם היו אמורים לשמור עליו טוב יותר..."

"משום מה קשה לי לדמיין את לופין במצב של חוסר שליטה מוחלט. אתם יודעים, הוא היה מדריך וכל זה."

"גם אתה היית מדריך, רון; ואני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שעברת על החוקים, כמו למשל כשעזרת לפרד וג'ורג' במקום לעזור לי לעצור אותם-"

"תראו, הזיכרון הבא קצר יחסית." רון אמר בקול רם מאוד, ובחן מקרוב את המבחנה הבאה בתור. היא הכילה הכי פחות נוזל מכל המבחנות שהיו שם.

"-וזאת אפילו לא הדוגמה הכי טובה שעולה לי לראש." הרמיוני המשיכה בעת שלקחה מרון את המבחנה. "אבל כן, הוא באמת קצר."

"מעניין מה יש בו." הארי התחיל לשקול שוב את כל הנושא.

"אני כבר לא יודע מה עדיף, זיכרונות ארוטיים מבחילים או דיכאון."

"שניהם כנראה יעשו לנו סיוטים."

"אפרופו סיוטים, בואו נקווה שזה לא-"

"רון, אם זאת שוב בדיחה גסה שלך, אז אל." הרמיוני הזהירה כשהנוזל געש בשקט. רון סגר את פיו בתבוסה זמנית, והם שבו להתמקד בהגיגית.

הפרק הקודם		הפרק הבא