נגד הכל

בהתחלה הפרק הזה יצא לי אובר-דרמתי אז כתבתי אותו שוב והנה הוא לפניכם...

יהיו עוד כמה שיחות מוטיבציה כאלה בפאנפיק אז כדאי שתתרגלו.

חוץ מזה אני אוהבת את קלייר.

למרות שאני לא ממש אדבר עליה בפאנפיק...

טוב אז בקיצור

תהנו🌻

פרק 5 | הריב | מרג'י

"אמרתי לך! אני לא נגעתי בזה!" קראה מרג'י.
"אז מי נגע בזה? זה היה בחדר שלך! את ביקשת לשמור לי על זה, ואני הסכמתי!" צעקה גִ'ין בחזרה, "אם לא את לקחת את זה, לאן זה נעלם?"
"אני לא יודעת!" השיבה מרג'י בכעס ונעצרה. היא עדיין לא הסתובבה אל גִ'ין, ואמרה בקול מדוד, "ביקשתי לשמור לך את המכתב שלך כי עניין אותי אם יש משהו שונה בין המכתבים של שתינו. התכוונתי להחזיר לך אותו ואז לרה הגיע ושכחתי מזה, עד שאמרת לי שהוא נעלם."
"כן, בטח." אמרה גִ'ין ונשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה. "אני בטוחה שזה בכלל לא קשור לזה שאת כועסת עלי בגלל שההורים מעריכים רק אותי. בגלל שאני הבת הטובה יותר." היא ניסתה לא להגיד את זה בקול רם מידי.
הן היו באמצע הרחוב. חוץ ממוכרת אחת בבית קפה, לא היה שם איש. גִ'ין עמדה מאחורי מרג'י בזרועות שלובות והביטה בגבה בחוסר אמון.
מרג'י הרימה את ידיה והצמידה אותם לעיניה בחוזקה.
נשמע קול התנשפות.
"את... את בוכה?" כל התקיפות של גִ'ין נעלמה, היא מיהרה להגיע אל מרג'י וניסתה להזיז בעדינות את ידיה מפניה.
"אני לא בוכה!" קראה מרג'י בכעס, ניערה את ידיה של גִ'ין ורצה משם, עדיין לא מעיפה מבט לעברה.
גִ'ין הסתכלה על מרג'י, עצמה את עיניה בחוזקה ונאנחה. השיחה הזאת לא התקדמה כמו שהיא קיוותה.
***
"לרה?" היא מחתה את הדמעות מפניה ונשמה נשימה עמוקה לפני שדפקה על הדלת בשנית.
"לרה? את כאן?"
מרג'י חיכתה עוד כמה דקות, ומשראתה שלרה אינה עונה לה, היא פתחה את הדלת לכדי סדק.
"לרה, אני יכולה לדבר איתך בבקשה?" לחשה לתוך הבית, ופתחה את הדלת מעט יותר. "זה דחוף. אני... צריכה עצה." קולה נשבר והיא נכנסה לבית במהירות, וסגרה את הדלת מאחוריה.
הבית היה מסודר ונקי. מימינה היה סלון גדול ומרווח, ומשמאלה המטבח.
היא הלכה בשקט אל המסדרון הגדול, ולא הפסיקה ללחוש את שמה של לרה עד שהגיעה לחדרה. רק החדר הריק הבהיר לה את מה שלא רצתה להבין - לרה לא כאן. רק באותו רגע נזכרה במה שלרה סיפרה לה בהתרגשות יום קודם - הם הלכו לסימטת דיאגון.
היא התיישבה על המיטה המסודרת והניחה לדמעות שעצרה עד לאותו רגע, לזרום על לחיה בחופשיות.
דבריה של אחותה הוטחו בה שוב ושוב.
זה בכלל לא קשור לזה שאת כועסת עלי בגלל שההורים מעריכים רק אותי.
היא עצמה את עיניה בחוזקה ונשמה נשימה עמוקה. אחותה אפילו לא יודעת עד כמה זה נכון.
פעם אחת רציתי להיות הבת המושלמת יותר, חשבה. החלטתי לעשות משהו עם זה.
אז למה אני מרגישה כל כך רע?
היא שיקרה ללרה. המכתב הזה היה של אחותה, לא שלה. היא רצתה שגִ'ין תרגיש פעם אחת את מה שהיא מרגישה כל הזמן.
היא ידעה שזה לא היה יפה לעשות את זה, ואחרי שדיברה עם לרה היא הרגישה עוד יותר רע. אבל זה כבר נעשה, ולא היה לה האומץ לספר ללרה את האמת.
במיוחד לא אחרי שהבטיחה לנסות להשתפר.
היא נשכבה על המיטה וניגבה את לחייה. למה הכל צריך להיות לה כל כך מסובך?
תירגעי, היא פקדה על עצמה.
היא נשמה עוד כמה נשימות עמוקות, והחלה להירגע. היא לא ידעה למה, אבל המיטה של לרה הרגיעה אותה, והיא שקעה עוד כמה סנטימטרים לתוכה.
קול צעדים מהמסדרון הסיחו את דעתה, וברגע הראשון היא התעצבנה על מי שהפריע לה להירגע, ועד שהתחילה להבין שזה מוזר, הרי הבית אמור להיות ריק, הדלת נפתחה.
"יש כאן מישהו?" נשמע קולה של קלייר, אחותה הגדולה של לרה, שנכנסה אל החדר. "אה, מרג'י! מה את עושה כאן?" שאלה בהפתעה.
"אני..." מרג'י התיישבה במהירות, וניגבה את דמעותיה. "סליחה... התכוונתי בדיוק ללכת." לחשה.
"לא, זה בסדר," אמרה קלייר והתיישבה על הכיסא היחיד שעמד בפינת החדר, "פשוט לא חשבתי שיש כאן עוד מישהו..."
"כן, גם אני לא..." השיבה מרג'י וקמה. "באמת שאני צריכה ללכת... אני בסדר. ו... תודה." היא הסתכלה לרגע על קלייר בבלבול, פתחה את פיה כדי להסביר את עצמה, אבל קלייר השיגה אותה.
"את לא נראת לי בסדר... שבי רגע." היא עברה לשבת איפה שמרג'י ישבה לפני-כן, וטפחה על המיטה, מסמנת למרג'י להתיישב לידה. מרג'י התיישבה בהיסוס. "אולי כדאי שתספרי לי מה קורה..."
מרג'י הביטה בנעליה, שקועה במחשבות.
"חוץ מזה, את לא יכולה להגיד לי תודה בלי שזה יהיה מגיע לי..." חייכה קלייר והצמידה את ברכיה לחזה.
מרג'י הרימה את ראשה, והחלה לספר לה על כל מה שעבר עליה ביום האחרון. כשהגיע לחלק של הריב בינה לבין אחותה, היא השתתקה לכמה רגעים לפני שהצליחה להמשיך. כשסיימה היא הרימה את ראשה, ועיניה נתקלו בעיניה הכחולות של קלייר.
היא בכתה.
מרג'י חייכה אליה במבוכה, והניחה בעדינות יד על כתפה. קלייר חייכה אליה בהכרת תודה ונשמה עמוק.
"לי ולרנת' יש בדיוק אותו סיפור..." היא התחילה לספר אחרי כמה שניות של שקט. "אבל אני מכירה אותו מהצד ההפוך. אני ה'אחות המושלמת'." קלייר מחתה את דמעותיה לפני שהמשיכה, ומרג'י הביטה בה בעניין.
קלייר סיפרה לה על הכל. על התעלולים שאחותה עשתה כדי להיות טובה יותר, על הנזיפות של הוריה, הבכי שלה בלילות.
בפעם הראשונה בחייה הבינה מרג'י את הצד של גִ'ין, את ההתנהגות שלה. את מה שהיא הרגישה.
השעה הייתה מאוחרת מאוד כשהן סיימו לפרוק הכל.
"אז מה אני עושה עכשיו?" שאלה מרג'י.
"אני חושבת שאת צריכה לדבר עם אחותך. עזרתי לך כמה שיכולתי, אבל את צריכה לעשות את זה בעצמך." מרג'י הנהנה בתודה.
"אני מקווה שהיא תבין. אם לא... את תוכלי לעזור לי?"
"אני פה בשבילך."
מרג'י חיבקה אותה חיבוק קצר ויצאה מהבית.
היא הלכה בדיוק את אותה הדרך, אבל משהו היה שונה. היא הרגישה שמשהו היה שונה.
היא קיוותה.

הפרק הקודם		הפרק הבא