השנה הראשונה- רון

טוב, אני מניח שהוגוורטס היא טירה גדולה. טוב, בעצם אני לא מניח. אני אומר את זה בתור עובדה קיימת. טירה גדולה, מסובכת ומבולבלת מאוד.

אתמול למשל, רציתי לתומי ללכת לארוחת בוקר באולם הגדול וירדתי בגרם המדרגות שלפי ידע קודם שלי מוביל לאותו אולם, אבל פתאום הגרם החליט שהוא רוצה לשנות כיוון ולקחת אותי ואת נוויל למקום אחר. רק אחרי שדפקנו על הדלת הנעולה למשך עשר דקות, הבנתי שאנחנו עומדים מול המסדרון הימני של הקומה השלישית, ופילץ' השרת המרושע כבר היה בדרך אלינו להעניש אותנו. הייתי חייב לברוח.

ברחתי עם נוויל והגענו איכשהו אחרי חצי שעה של חיפושים, לאולם הגדול. רעבים אפילו יותר.

השיעורים עד עכשיו די בסדר, הם קשים ברובם.

שלשום איחרתי יחד עם הארי ושיימוס לשיעור של פרופסור מקגונגל (כי לא מצאנו את הכיתה) והיא די נזפה בנו. התפללתי למרלין שהיא לא תוריד לנו נקודות.

איחרנו גם לשיעור של פרופסור פליטיק, שיעור לחשים. פרופסור פליטיק הוא איש קטנטן, נראה כאילו אחד מההורים שלו הוא גמדון בית. הוא אמנם לא נזף בנו, אבל בגלל שאיחרנו לא הצלחנו להרחיף את הנוצה שהוא נתן לנו, הפרויקט של הסמסטר.

איחרנו לשיעור של פרופסור סנייפ, המורה לשיקויים. סנייפ נראה כמו עטלף ענקי ומטיל אימה. הוא ראש בית סלית'רין, והוא הוריד לנו לפחות 10 נקודות במשך השיעור. טוב, לא לנו, אבל להארי כן. אף אחד באמת לא הבין למה (אני בטוח שגם תלמידי סלית'רין לא הבינו אבל הם לא התלוננו). הארי לא עשה שום דבר רע, זה הרגיש לכולם כאילו סנייפ מתעלק על הארי ורוצה לבייש אותו. הוא פיתח חיבה גדולה לדראקו מאלפוי, אשר מצא תחביב חדש בארוחות בוקר- לפתוח סלסלות מלאות בממתקים ועוגות מהבית, ולשלוח להארי מבטים מרושעים.

בכל אופן, סנייפ חשב שזה לגמרי בסדר לבחון את הארי על הרבה חומר שהוא בכלל לא למד ולצחוק עליו, ועוד להוריד לו נקודות (?!). הרמיוני גריינג'ר הייתה נודניקית כרגיל וניסתה לענות במקום הארי. גם לה הוא הוריד נקודות. כל גריפינדור שונאים את סנייפ. עכשיו גם כל תלמידי שנה הראשונה.

רוב השיעורים היו קשים, וגם היו שיעורים מעייפים. מאוד. שיעור אסטרונומיה התקיים כל יום שישי במגדל האסטרונומיה בשעה 8 בלילה. והשעות רק מתאחרות ככל שאתה גדל. בשנה שנייה זה ב9, שלישית ב10, רביעית ב11, חמישית ב12 בלילה, שישית ב1 בלילה ושביעית ב2 בלילה. כן כן, שמעתם נכון. שיעור ב2 בלילה. לפחות היום שאחרי הוא יום שבת אז אין לימודים.

למרות שרוב השיעורים קשים, יש שיעורים שהם פשוט בדיחה, כל כך חסרי משמעות וטיפשיים. ליתר דיוק, זה שיעור אחד. ולרוע המזל, זה השיעור שהכי חיכיתי לו, וגם הארי. זה שיעור התגוננות מפני כוחות האופל.

פרופסור קווירל הוא מורה עלוב. הוא מפחד מכל דבר. יום אחד הוא הביא לנו ארנב לשיעור כדי שננסה להקפיא לו את היד, אבל לרגע אחד הארנב עשה תנועה חדה ביד של קווירל וקווירל שמט אותו בצרחות. זה!! ארנב!!!!!!!!

בכל אופן, אני חייב לומר שאחרי שגיליתי ששיעור התגוננות מפני כוחות האופל הוא קשקוש אחד גדול, הציפיות שלי ירדו מאוד.

היום קמתי בבוקר. הייתי עייף מאוד בגלל שאתמול למדתי עם הארי, שיימוס ודין עד שאה מאוחרת. התלבשתי מהר כי כבר הייתי רעב וירדתי במדרגות יחד עם הארי. בחדר המועדון, משהו תפס את העין שלי. זה היה על לוח המודעות. זאת הייתה הודעה לתלמידי השנה הראשונה שהיום בשעה אחת כל גריפינדור שנה ראשונה יצטרכו לרדת למדשאות בשביל שיעור תעופה.

שיעור. תעופה.

אני כל כך מאושר. שום דבר לא יוכל להרוס לי את היום! לעוף על מטאטא זה הדבר האהוב עליי ביותר בכל העולם.

הארי גם התרגש, כי הוא אף פעם לא עלה על מטאטא.

"אמרו לי שהמטאטאים של בית הספר ממש עלובים," אמר שיימוס בעצב.

"אני מקווה שלא," אמרנו הארי ואני בו זמנית.

"מה איתך, נוויל? אתה רוצה ללמוד לעוף?" שאל דין את נוויל שהצטרף אלינו.

"ל-לא..." אמר נוויל והבעה של חרדה על הפנים שלו.

"מה קרה נוויל?" שאל אותו הארי.

"סב-סבתא שלי רוצה שאני אלמד לעוף אבל אני קצת מ-מפחד מזה." הוא אמר חלושות.

"אל תדאג נוויל, זה לא קשה או מפחיד כמו שזה נראה," אמרתי לו.

אחריי, שיימוס התחיל לספר על כל הטיסות שלו מעל שדות ירוקים באירלנד, ארץ מולדתו, ועל כך שבן דודו, שגדול ממנו בשלוש שנים, אוהב להפיל אותו מהמטאטא שלו.

בכל מקרה, ירדנו כולם אל האולם הגדול לאכול ארוחת בוקר. אנחנו כבר שבועיים בהוגוורטס, והצלחנו למזער את האיחורים ל5 שיעורים בשבוע. אם תגידו לי עכשיו שזה לא שיפור, תדעו לכם שבשבוע הראשון איחרנו 28 פעמים.

אכלתי טוסט וביצת עין, נקניקייה, סלט ושוקו. העדפתי שלא להעמיס על הקיבה שלי ביום בו אני צריך לעוף.

"מה זה נוויל?" שאלתי את נוויל כששמתי לב שהוא מחזיק כדור זכוכית בגודל של עגבניית שרי.

"זה? זה כדור זיכרון. סבתא שלי שלחה לי אותו הבוקר כי שכחתי אותו בבית.." הוא אמר. "כשמשקשקים אותו והוא הופך לאדום-" נוויל שקשק את הכדור והכדור הפך לאדום. "זה אומר ששכחת משהו," הוא סיים בעצב.

שמעתי צחוק מגעיל ולועג מאחוריי.

זה היה מאלפוי. הוא חטף את הכדור מהיד של נוויל. נוויל נראה מפוחד, בעיקר כי קראב וגויל היו ליד מאלפוי.

"תחזיר את זה מאלפוי." אמר הארי וקם ממקומו. הוא הסתכל על מאלפוי בעיניים מכווצות.

"ואם לא בא לי?" הוא אמר כמו ילד עם בעיות קשות. רציתי לתת לו אגרוף בפנים ולסדר לו את העצמות של הסנטר מחדש.

"אז נכריח אותך להחזיר אותו," קמתי גם אני ודיברתי אליו בטון שקט אך מאיים.

קראב וגויל התקדמו לעברנו צעד אחד ונראו כועסים מאוד.

"מה קורה כאן?" שמענו את קולה הזועף של פרופסור מקגונגל מאחורינו, מהצד השני של השולחן.

"כלום, סתם הסתכלתי." מאלפוי אמר ומשך בכתפיו. "קח." הוא זרק את הכדור לנוויל. נוויל לא תפס את הכדור ונאלץ לצלול מתחת לשולחן כדי לחפש אותו.

"שלוש נקודות מסלית'רין על שיטוט בשולחנות אחרים בעת ארוחת הבוקר!" היא קראה אחריהם. שלוש אבנים ירוקות נשאבו מעלה אל שעון החול של סלית'רין שהראה את הנקודות. השעונים ניצבו מאחורי שולחן המורים.

עד שיעור תעופה נאלצנו לסבול שיעור כפול של התגוננות מפני כוחות האופל ועוד שיעור כפול בשיקויים.

סנייפ רוקן את הקדרה של הארי והציג את תוכנה (השיקוי לא כל כך גרוע! הוא כזה מרושע!) מול כל הכיתה וחייך אל הארי בשמחה לאיד.

"אח, גריפינדור. אתם מפסידים עכשיו חמש עשרה נקודות בגלל ידידכם היקר, פוטר המפורסם. פוטר, למה לא הקשבת להוראות שלי על איך צריך לקצוץ שורשי נענע?"

אחר כך הוא הלך לקדרה של מאלפוי והציג לכולם בגאווה את הדרך בה מאלפוי קצץ את שורשי הנענע שלו. הוא גם נתן 10 נקודות לסלית'רין! הוא כזה משוחד.

אחרי שעה וחצי שנמשכו כמו נצח השיעור נגמר. הלכנו כולם לארוחת צהריים.

לא יכולתי לאכול. חשבתי אך ורק על שיעור התעופה המתקרב. עוד שעה... עוד חצי שעה... עוד עשר דקות...

"בוא." אמר לי הארי פתאום וקטע אותי מההרהורים שלי.

הלכנו והלכנו. המדשאות לא נגמרות! לדעתי הו מכושפות ורק נראות קטנות מהטירה, אבל כשיורדים אליהן והולכים בהן הן מרגישות כמו מדבר סהרה, רק ירוקות ולא יבשות וחמות.

שיימוס, דין ונוויל כבר חיכו לנו ליד שתי שורות של מטאטאים. הארי ואני תפסנו את המקומות ליד המטאטאים הקרובים אליהם. פרוואטי ולבנדר עמדו מהצד השני שלהם. הן די נחמדות, יצא לי לדבר איתו כמה פעמים. הרמיוני גריינג'ר עמדה לידם.

מולנו, עמדוכל תלמידי סלית'רין מהשכבה שלנו. כששמענו שהם אלה שיהיו חברינו לתעופה, הארי ואני התבאסנו בטירוף.

פתאום שמתי לב למכשפה שנראתה כמו נץ והיו לה עיניים צהובות ושיער אפור קצוץ אשר ירדה לכיווננו במדשאות. היא לבשה בגדי קווידיץ והחזיקה ביד שלה מטאטא.

"אולי היא המורה לתעופה!" אמר לי הארי בלחש. הנהנתי.

היא הגיעה אלינו.

"שלום לכולם, אני מדאם הוץ'. אני המורה לתעופה שלכם. ראשית כל, בשיעורים שלי יש כמה חוקים. דבר ראשון, אצלי לא משחקים משחקי ילדים. אתם תעופו רק כשאני אומרת בפירוש. דבר שני, זהו שיעור כמו כל שאר השיעורים. אני בודקת נוכחות. אם אתם תפשלו בשיעורים שלי אני אוריד לכם נקודות בית ואם תצליחו יפה אני אוסיף לכם. בנוסף, יהיה מבחן מחצית ומבחן סוף שנה." היא סיימה. היה לה קול תקיף ובוסי.

"עכשיו, שכל אחד יעמוד מול מטאטא. אמורים להיות פה בדיוק לפי המספר שלכם." כולם נעמדו.

"מצויין. עכשיו, שלחו את היד השמאלית שלכם אל מעל למטאטא ואמרו 'עלה!'"

ממש קיוויתי שזה יקרה ושאני לא אביך את עצמי מול כולם, במיוחד מול מאלפוי השוויצר הזה שכל הזמן מדבר על המטאטא שלו בבית.

"עלה!" קראו כולם.

למרבה ההפתעה, המטאטא של הארי קפץ אל היד שלו מייד. לפני כל הכיתה! אחר כך המטאטא של מאלפוי, וגם שלי בערך באותו זמן. הודתי כל כך בלב על זה שלא הבכתי את עצמי.

אט אט, המטאטאים של (כמעט) כולם עלו אל הידיים שלהם. בסוף נשארו רק נוויל והרמיוני גריינג'ר. נוויל פחד מהמטאטא פחד מוות והמטאטא כנראה הגיב באותה צורה. הוא לא זז בכלל. הרמיוני גריינג'ר ניסתה בכל הכוח לזמן את המטאטא שלה אליה, אבל היא לא הצליחה. מסתבר שכל הספרים שהיא קראה לא עזרו במיוחד, מה?

אחר כך מדאם הוץ' לימדה אותנו איך להתיישב על המטאטא. אני והארי התפוצצנו מצחוק כשהיא הסבירה למאלפוי שכבר שנים הוא לא מחזיק את המטאטא שלו בדרך הנכונה. הוא עיווה את פניו.

"עכשיו, כשאני אשרוק במשרוקית שלי, אני רוצה שתבעטו באדמה ותמריאו לאוויר. תעלו רק מטר או שניים ואז תטו את ידית המטאטא למטה ותנחתו לאט לאט. תזכרו, רק כשאני אשרוק!"

היא התחילה לקרב את המשרוקית לפה, וכולם היו במתח. עוד לפני שהמשרוקית שלה נגעה בפה, נוויל בעט באדמה והמריא למעלה. הוא נראה כל כך מפוחד!

"היי! ילד! עדיין לא שרקתי! חזור לכאן מיד!" היא קראה לעברו.

"אני- אני לא יודע איך..." הוא אמר בקול רועד ושמעתי דמעות בקולו.

נוויל המשיך להתעופף באוויר, מטר, שני מטרים, שלושה מטרים, חמישה מטרים, שבעה מטרים, עשרה מטרים...

*טראח*.

נוויל רופף את האחיזה שלו במטאטא ונפל על האדמה על הבטן שלו.

הוא התחיל לבכות וליילל. מדאם הוץ' נראתה מודאגת מאוד. היא לקחה אותו למרפאה ואיימה עלינו שאם מישהו ינסה לעוף בזמן שהיא לא פה, היא תדאג לכך שהוא יסולק מבית הספר.

"נו, נו, נו. תראו מה הדביל שכח! אני חושב שהכדור האידיוטי הזה כל הזמן אדום כי הלונגבוטום הפתטי הזה שכח את המוח שלו בבית!" מאלפוי קרא.

מאלפוי הרים מהרצפה את כדור הזיכרון של נוויל.

"תן לי את זה מאלפוי." אמר לו הארי בכעס.

"לא, אני לא חושב שבא לי.. אני אשאיר את הכדור הפתטי הזה איפשהו שלונגבוטום לעולם לא ימצא. מה דעתכם על העץ? לא, רגע, מה עם הגג?" הוא אמר בקול החלקלק שלו.

"תחזיר את זה מאלפוי!" קראו כבר כמה גריפינדורים.

"מאלפוי חייך חיוך זחוח ודוחה, עלה על המטאטא שלו ועף גבוה.

וואו, הוא לא טעה. הוא באמת עף טוב! ככה זה שיש לך הורים טחונים בכסף ואתה יכול להרשות לעצמך לקנות מטאטא טוב ולעוף בחצר.

הארי נראה כעוס. הוא התחיל לטפס על המטאטא שלו.

"הארי לא!" קראה אליו הרמיוני גריינג'ר בפאניקה. "יסלקו אותך מבית הספר! לא אכפת לך מהנקודות? לא אכפת לך מחבריך לכיתה?" היא שאלה בקול מעצבן.

"אכפת לי מנוויל ואני רוצה לכסח את מאלפוי!" הוא אמר בכעס.

"אתה אפילו לא יודע לעוף!" היא אמרה. באותו רגע, הארי טיפס על המטאטא שלו, בעט באדמה והמריא.

וואו.

הוא עף ממש טוב! הוא התחיל להתווכח עם מאלפוי על הכדור באמצע האוויר. לא באמת שמעתי מה הם אמרו כי זה היה די גבוה והם לא צעקו.

לפתע, ראיתי את מאלפוי זורק את הכדור רחוק לכיוון הטירה! הוא ישבור לנוויל את הכדור! למה הוא כזה מרושע?

הארי לא בזבז רגע.

 הוא עף במהירות אל כיוון הכדור. הכדור התחיל לצלול אל עבר האדמה וכך גם הארי.

הוא הטה את ידית המטאטא שלו בצורה המושלמת ושלח את ידו קדימה.

הכדור צלל למטה. עוד עשרה מטרים, עוד שמונה מטרים, עוד שישה, עוד ארבעה, עוד שניים... הארי כנראה יפספס. אבל שנייה לפני שהכדור פגע ברצפה והתנפץ לאלף רסיסים, הארי שלח את ידו קדימה ותפס את הכדור. הוא נראה כל כך מופתע. אין מצב שהוא לא עלה על מטאטא לפני! אבל איך...

כל הכיתה הריעה לו. כולם היו כל כך גאים בו. מאלפוי נראה חמוץ ומעוצבן. הוא היה אדום מרוב כעס.

כולם רצו אל הארי והוא חייך באושר. טפחו לו על הכתף, חיבקו אותו וצרחו לעברו. הסלית'רינים נראו כמו חבורה של לא קשורים.

"הארי! פוטר!" כולם שמעו את זה וכולם סובבו את הראש. החיוך נמחק מהפה של כל אחד מהנוכחים. חוץ ממאלפוי בעצם, שהוא חייך כאילו הקדימו את יום ההולדת שלו בחודשיים.

פרופסור מקגונגל הלכה-רצה לעברנו. היא נראתה מופתעת, כועסת ולחוצה.

"אף פעם! בכל ימיי בהוגוורטס...!" היא התחילה להגיד. הארי נראה כל כך מפוחד.

"בוא איתי פוטר." היא אמרה. היא לקחה אותו בזרוע שלו והם הלכו לטירה ונכנסו.

בבת אחת כולם התחילו למלמל. אחד כך הגיע ינשוף שחור ובפה שלו מכתב. ממדאם הוץ'.

"השיעור יסתיים עכשיו. לונגבוטום שבר את היד והוא זקוק לטיפול ארוך. לכו לחדרי המועדון שלכם עד השיעור הבא ואל תסתובבו בטירה בדרך!

מדאם הוץ'."

כולם התחילו ללכת לכיוון הטירה. הלכתי עם שיימוס, דין, פרוואטי ולבנדר. הרמיוני גריינג'ר השתרכה אחרינו, האף שלה תקוע בתוך ספר.

נכנסתי לחדר המועדון. לא הייתי מרוכז וממש פחדתי מה יקרה להארי.

יסלקו אותו מבית הספר? אם כן, מה אני אעשה? הוא החבר הכי טוב שלי פה!

אחרי שעה בערך הוא חזר אל חדר המועדון. כל הילדים מהשכבה שלנו קפצו עליו ושאלו אותו אם הוא בא לפה כדי לארוז.

"לא," הוא אמר בחיוך. "פרופסור מקגונגל וויתרה לי!" הוא אמר בשמחה.

רק אני הרגשתי שיש שם עוד משהו. כל השאר צהלו ושמחו.

כשעלינו לחדר, רק הוא ואני, אמרתי לו:

"הארי, מקגונגל רק וויתרה לך? למה זה לקח הרבה זמן אם ככה?"

"טוב.. רציתי לספר רק לך. היא אמרה לי לשמור את זה בסוד. היא לקחה אותי אל ילד ששמו אוליבר ווד-"

"הוא קפטן קבוצת הקווידיץ של בית גריפינדור!" קראתי בקול רם מידי.

"ששששש! היא אמרה לי שהיא בחיים לא ראתה תפיסה כזו של כדור בכל ימיה בהוגוורטס והיא רוצה לצרף אותי לתפקיד המחפש בקבוצת הקווידיץ!"

הייתי בשוק. הם לא צירפו שחקן שנה ראשונה כבר מאה שנה!

"וואווו!" אמרתי.

בלילה, לא יכולתי שלא לחשוב על זה שיהיה עוד משהו שהארי יותר טוב ממני בו. שמחתי בשבילו, כמובן, אבל עדיין כולם מסובבים לעברו ראשים במסדרונות, כולם אוהבים אותו ומעריכים אותו, ועכשיו הוא גם שחקן הבית הכי צעיר במאה השנים האחרונות? בכל מקרה, כיביתי את המחשבות שלי בטענה שהוא ילד ממש נחמד והוא החבר הכי טוב שלי, וזה קטנוני מצדי לחשוב ככה.

נרדמתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא