דראקו-החיים האמיתיים

שירדנו מהרכבת מישהו צעק "תלמידי שנה ראשונה אליי! תלמידי שנה ראשונה אליי!" מיד הבנתי שזה האגריד. אבא סיפר לי עליו.

רציתי לשבת עם הרמיוני, אז חיכיתי כאילו אין לי סירה וחיכיתי שמישהו יציע לי לשבת איתו.
שמישהו קרא לי, זאת לא הייתה הרמיוני.
גם לא הארי פוטר.
זאת הייתה פנסי פרקינסון עם שתי חברותיה.
הילדות האחרונות שאני רוצה להיתקע איתן.
שהגענו לטירה, אישה שלא כדי להתעסק איתה דיברה איתנו על הלימודים ובלה בלה בלה.
לא הקשבתי הייתי מספיק רעב ועייף.
אחרי זמן שהרגיש לי כמו נצח, נכנסנו לאולם הגדול.
האולם היה ענקי, יפה, וזה הרגיש כאילו אין גג!
לא היה לי זמן למחשבות כי המיון התחיל:
״אני נראית קצת עלובה, אך אל תזלזלו בי, כי כל הכובעים כולם בזאת לא יתחרו בי.

לי אין נוצה, או מצחייה, ולא פינות שלוש, אך בעניין של למיין, תמיד אני בראש.

כי אדם אשר יחבוש אותי על הקרקפת, כל מחשבה אצלו בראש מייד אליי נשקפת.

אם אומץ-לב ותושייה אמצא אצלו במוח, אודיע חיש את זה האיש לגריפינדור לשלוח.

אך אם בגולגלתו אמצא טוב-לב ואורך רוח, אודיע כי להפלפאף הוא מועמד בטוח.

לרייבינקלו אשלח את זה שבראשו חרוט, כי תכונותיו המובילות תבונה ולמדנות.

אך באשר אמצא עורמה ושאיפה לכוח, אורה מייד את התלמיד לסלית׳רין לשלוח.

על כן חבשו! אל תחששו! אין חכמה כמותי. ואם חס ושלום אטעה אני אבלע אותי.״

מחיאות כפיים מנומסות נשמעו בכל האולם.
"גרגורי גויל!" המצנפת ישר קראה: סליתרין! כל השולחן הימני ביותר הריע.
"נוויל לונגבוטום" די הופתעתי שהוא מוין לגריפינדור
"דראקו מאלפוי!" ניגשתי לכיסא המצנפת והיא נחה על ראשי ודיברה אליי:
" איפה לשבץ אותך?? בגריפינדור?"
עניתי לא, ביקשתי ממנה להיות באותו בית עם הארי פוטר.
"זה מה שאתה רוצה?״
אני לא יכולה להבטיח אבל אתה תהיה בסליתרין!
את זה המצנפת צעקה.
שמחתי ורצתי לשולחן.
לאחר כמה רגעים הארי פוטר עלה על הבמה.
חיכיתי בשאננות לרגע בו יתיישב לידי.
אך לפתע צעקה המצנפת: ״גריפינדור!״
אני נדהמתי, וגוש חנק את גרוני.
לא האמנתי.
אם הייתי נותן למצנפת לשבץ אותי בגריפינדור, אז אולי.....
דפקתי את ראשי בשולחן בכוח.
לאחר הסעודה בה לא נגעתי, הלכתי במהירות אל משרד המנהל, מקווה שדמבלדור לא שם.
הגרגוילים שנחצבו באבן עמדו על המשמר, אבל ברגע שאמרתי להם שאני מאלפוי זזו ופינו לי מעבר.
נכנסתי ולמזלי דמבלדור לא היה שם.
מצאתי שם את מצנפת המיון.
התחלתי לצעוק עליה בכוח, מתלהם.
המצנפת שתקה.
ולבסוף פלטה מילה אחת: ״הגיגית.״
אני הבנתי מה היא רוצה ולקחתי את קערת החרס הנדירה והיפה.
הכנסתי לתוכה את ראשי וצללתי אל תוך הזיכרונות.

הפרק הקודם		הפרק הבא