תחת עינה הפקוחה של עין דור

ה"מ: חלק ב' בקרוב בתקווה

"שפינוזה היה קוסם," התעקש אברהם.

"הוא לא היה קוסם," ביטל אחיו שאול.

"הוא כן היה קוסם," רטנה רוחו של שפינוזה, שריחפה לידם.

~ברכבת לאמסטרדם, 1895

הזמן עבר אחרת.

התרגשות, חרדות וציפייה גרמו לדקות להזדחל כשעות ולימים לחלוף כהרף עין, והנה הגיע היום המיוחל ואבי, שחר ויתר תלמידי י'2 התייצבו בשולי החורש הגדול. אחדים תרו אחרי בני הזוג שלהם למשימה, ואילו אחרים כבר ניצבו יחד, פטפטו בהתלהבות או התלחששו ביניהם. אבי ושחר היו בין הבודדים שלא עמדו עם שותפיהם העתידיים למה-שזה-לא-יהיה, שחר משום ש"לא נראה לי כזה משנה אם אני אני אבלה עם השותף שלי רבע שעה יותר או פחות, אני מעדיף להיות איתך כאן עכשיו" ואבי כי הוא פשוט לא היה מסוגל.

לא שהוא לא ניסה - לאורך השבוע הוא פנה לגילי גולן מספר פעמים, אבל היא תמיד הייתה קמה והולכת, או קוברת את אפה עמוק כל כך בחוברת לימוד או ספר שאבי היה מתמלא מבוכה והולך מעצמו. זה לא היה מפתיע אותו אם היא הייתה בריונית, סנובית או סתם מגעילה, אבל היא עשתה רושם ממש בסדר - טיפוס שקט אולי, אבל בבירור חכמה ובעלת עיניים טובות ו… כן, אפשר גם להגיד עליה שהיא יפה. 

הוא פשוט לא הצליח להבין אותה.

אבי, שעד עתה היה שקוע במחשבות, שם לב שלפתע הדיבורים סביבו דעכו - תחילה לאט, ואז יוצא ויותר מהר, כמו אש מתפשטת. כשהביט שוב לכיוון היער הסיבה התבהרה. 

גבריאל סער עמד מולם, כאילו הופיע יש-מאין, והמתין בדממה עד שהתלמידים ישיבו באותו אופן. כשלבסוף נדמו כולם הוא הנהן קצרות ואמר: "זה שאני לא מורה שלכם לא אומר שלא תלמדו היום משהו." הוא לא הרים את קולו, בקושי זז, ובכל זאת משהו בו קרן סמכות, דרש כבוד, ועם זה איש לא העז להילחם. "כמו שבטח הבנתם, אתם תיכנסו ליער בזוגות, והמשימה שלכם תהיה למצוא את מה שאתם צריכים למצוא." 

הם הביטו בו בציפייה להמשך, הסבר כלשהו, אבל הוא לא הרחיב. במקום זה הוא אמר, "טוב, תסתדרו לפי הזוגות. אתם יכולים להיכנס עכשיו." 

"ממש אינפורמטיבי," לחש אבי. "בהצלחה."

"תודה," השיב שחר בלחישה. "אבל נראה לי שאתה צריך את זה יותר ממני." הוא טפח על כתפו והלך לחפש את השותף שלו, בחור בשם תמיר, או תום או משהו כזה, ולאבי לא הייתה ברירה אלא להסתובב ולעשות את אותו הדבר. 

"טוב, נו," אמר קול לידו. אבי לא היה צריך להסתכל כדי לדעת ששותפתו הבלונדינית המתבודדת היא זו שעמדה שם, ובכל זאת הוא הפנה אליה מבט, כי זה כנראה היה הדבר המנומס לעשות. "ככל שנתחיל מוקדם יותר וכולי."

 אבי רצה לנשוך כרית ולצרוח לתוכה. הם אמורים לעבוד ביחד - לא כי זה הוא, או היא, או הם, אלא פשוט כי ככה זה, כי זה הס וככה זה עובד פה ולכל הרוחות, אבי לא עשה את כל הדרך הזאת כדי ששותפה לא מוצלחת תהרוס הכל!

אבל הוא רק נאנח ואמר, "יאללה." 

הם לא היו היחידים שנכנסו, או אפילו הראשונים - זוגות אחדים ממש הסתערו פנימה - אך מרגע שחצו את קו העצים אבי הרגיש, לא, ידע, שהם היו לבד. גילי עצרה והביטה סביב בזהירות, ואבי נותר במקומו וניסה להתרכז. הוא שמע את העצים מרשרשים ברוח, וציפור קוראת פה ושם, אבל לא היה זכר לכעשרים אנשים אחרים שהיו אמורים להיות במרחק מטרים ספורים ממנו. השערות על עורפו סמרו, ולקח לו רגע להבין שהמקור היה זמזום של אנרגיה באוויר מאחוריו. לא היה לו ספק כעת - הם לא יוכלו לצאת באותה דרך שבאו. "טוב," הוא אמר. הוא הרגיש שזה מסכם את המצב יפה.

"בטח יש לחש," גילי מלמלה בהיסח דעת, עדיין מביטה סביב כאילו שלט בסגנון "לכאן" או "שתו אותי!" פשוט יופיע אם היא רק תנעץ מבט חזק מספיק. 

"איזה לחש?" הוא שאל.

"נו!" היא הרימה ידיים בתסכול והסתובבה כשפניה אליו, כנראה בפעם הראשונה מאז שנכנס לחדרה בטעות. "לחש… כיוון? מצפן? זה ש… נו!" היא גנחה.

אבי הביט בה בבלבול. "כאילו, יש את…" הוא הצמיד את ידיו זו לזו, ודור אור כחלחל נוצר ביניהן וריחף באוויר. "אבל זה עובד רק אם את בעצם יודעת לאן את צריכה להגיע, ואנחנו… לא."

"אז פשוט נצטרך למצוא את הרמז קודם," היא קבעה, ופעם נוספת בחרה כיוון והתחילה לצעוד.

זה התחיל ממש להימאס עליו. 

"היי!" הוא קרא, הדביק אותה בכמה צעדים גדולים והניח יד על כתפה. "מה הקטע?"

"עם מה?" היא התנערה ממנו, אבל עצרה.

"את כל הזמן מתנהגת כאילו את לבד, כשכל מה שאמרו לנו זה שזאת משימה לשניים, כזאת שעושים ביחד, את יודעת!"

"יש לך רעיון טוב יותר?" היא הרימה גבה ולא נראתה מתרשמת. "אנחנו הולכים על עיוור בכל מקרה."

"זאת לא הנקודה," הוא התעקש.

"טוב," היא שילבה ידיים. "תבחר כיוון אתה."

הוא נאנח. זה לא התקדם לשום מקום, וזה התחיל ממש להתיש אותו. הוא הצביע בכיוון שנראה הכי נוח ללכת בו, והם התחילו להתקדם בשתיקה.

לאחר זמן מה הוא אמר, "בטח ציפו שנתחיל להתחבר או משהו."

גילי נחרה. "אם זה מה שהם רצו הם היו צריכים לשבץ אותך עם החבר הזה שלך."

"ואז עם מי היו מצוותים אותך?" הוא אמר בלי לחשוב.

היא מצמצה, השתתקה לרגע, ואבי כבר התכוון להתנצל כשהיא צחקה. "כן, אוקיי, זה הגיע לי." היא השפילה את מבטה לרגע - תנועה חטופה כל כך שקל היה לפספס אותה, או להאמין שדמיינת. הוא רצה לשאול אותה עוד, אבל היא קפאה ולחשה, "שמעת את זה?"

"את מה?" הוא לחש חזרה, אבל אז הצליל הגיע גם לאוזניו - חריקה בענפים מעליו, כאילו משהו זז בין צמרות העצים. אבי לא הצליח לחשוב על שום חיה שתהיה גדולה וכבדה מספיק כדי לגרום לצליל כזה.

המציאות לא חיכתה הרבה כדי להביא אליו את התשובה.

החיה נעה מהר, כמו גלשה על הרוח במהירות מתגברת ורק בקושי הוא הספיק להתגלגל הצידה ולחמוק מהניתור. אבי הרים את ידו ושלח גל הדף לעבר היצור, שהתפתל באוויר ונחת על ארבע רגליו במרחק קטן בהרבה ממה שאבי היה מעדיף, נוהם לעברם. היצור הרים את ראשו הזאבי, אוזניו השתטחו לאחור וכנפי העטלף שלו התקפלו לפני שזינק, במהירות מדהימה בשביל יצור גדול כל כך. אבי הרים את ידו שוב אבל הפעם היצור היה מוכן, התחמק והסתער מהצד. כפותיו האדירות של היצור פגעו בחזהו והוא נפל לאחור, אורות מרצדים לנגד עיניו כשראשו נחבט באדמה. "גילי!" הוא צעק, נאבק למקד את הניצוץ בקצות אצבעותיו. "תעשי משהו!"

"אני לא יכולה!" הגיעה התשובה, עם רעד קל בקולה. 

"מה זאת אומרת את לא יכולה?!" הוא קרא חזרה. היצור זקף את ראשו אל-על והשמיע יללה רמה, מלודית ומצמררת. אבי הרגיש כיצד נשימתו נעתקת, איך קול בראשו מוחה, שוב ושוב, לא ככה, בבקשה, לא ככה- בעוד הקול הקטן, האחר, לוחש, תמיד ידעת שככה זה ייגמר. אולי לא עם זאב, אבל… אתה יודע. 

הוא ידע. הוא ידע והוא סירב, סירב לקבל את זה.

ידו התרוממה לעבר חזהו של הזאב בדיוק כשהיצור חשף את שיניו והתכונן לצלול לנשיכה. היצור לא הספיק לייבב בטרם התאדה במקום. 

אבי נותר במקומו, מתנשף, ידו האחת עדיין באוויר במקום בו היה מסוגל להרגיש מגע רפאים של פרווה סמיכה, האחרת מתחפרת בקרקע כאילו הדבר יספיק כדי לעגן אותו. הוא הניע את פיו ללא קול כמה פעמים, ולבסוף הצליח להפיק: "מה לעזאזל?" 

"אשלייה," אמרה גילי, קולה מרוחק. "הוא מעולם לא היה כאן."

"הוא נשמע אמיתי מספיק בשביל העץ הזה," מחה אבי, וירק עפר מפיו. "מספיק אמיתי בשביל קסם דחיפה. מספיק אמיתי כדי לתקוף אותי." הוא נשען על יד אחת, ודחף את עצמו לעמידה על רגליים לא יציבות. "ואת! מה זאת אומרת את לא יכולה?"

ועוד הייתה לה החוצפה להיראות פגועה. "אתה לא תבין בכל מקרה."

"מה אני לא אבין?" הוא פרש את ידיו לצדדים, קולו מתגבר עם כל רגע. "למה לא סיפרת לי שזאת אשלייה? למה את מתנהגת כאילו לא אכפת לך? למה היית עומדת מהצד ונותנת לי למות?"

"לא הייתי יכולה לעזור לך," היא חשקה שיניים.

"נראה לי די ברור איך כן היית יכולה!" 

"לא, אני לא, אתה לא מבין-"

"יש לך קסם, לא?" הוא נהם.

"כן, אבל-"

"והיית יכולה להשתמש בו!"

"תקשיב, רגע, אנ-"

"אז את בחרת לעמוד בצד ולתת לי-!"

"אני לא יודעת איך!" היא התפרצה, וזה גרם לו לעצור. לא בגלל מה שהיא אמרה, או כי הוא חשב שמגיע לה להשמיע את הצד שלה בסיפור, אלא בגלל שמשהו התגנב לקולה, והוא חשב שככה לב שבור נשמע כשדורכים על הרסיסים. 

"אני לא יודעת איך," היא חזרה בקול קטן שבקושי נשמע וכרכה את זרועותיה סביב עצמה, כאילו כדי לשמור על החום.

אבי הרגיש איך הקור מתפשט ביער סביבם.

הפרק הקודם		הפרק הבא