יומנו של טום

באמת תודה על כל התגובות עד עכשיו! בזכותכם כתבתי פרק ארוך במיוחד! :)

ולכל אלה שקוראים ולא מגיבים- בבקשה תגיבו!

מוזמנים גם להעיר הערות שליליות ולהציע תיקונים...

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

אני עכשיו יושב על המיטה וחושב. על מה אני חושב?

הו, על כל כך הרבה דברים. 

בואו נגיד שאחרי אתמול יש לי על מה לחשוב.

רוצים רשימה? הנה אחת:

1) אני קוסם. קוסם. קוסם. גיליתי שכל כך כי לגלגל את המילה הזו על הלשון, עכשיו כשיש לה משמעות עבורי.

2) רוב הקוסמים לא יודעים לדבר עם נחשים. אני כן. אני מיוחד אפילו בשביל קוסם. ולהיות מיוחד זה כל מה שרציתי מאז ומעולם.

3) אני קוסם! ואני יודע שכבר רשמתי את זה קודם, אבל הראש שלי מתפקע ממחשבות על קסמים. על מה אוכל לעשות איתם. איך אוכל להשתמש בהם.

4) אני עומד ללמוד קסמים בבית ספר מיוחד, מה שמחזיר אותי לכל הסעיפים הקודמים. מה אני אוכל לעשות עם קסמים? איזה קסמים יש? הנושא כל כך מעניין אותי!

5) אני צריך לקנות ציוד כישוף, לא שיש לי מושג איך משיגים כזה, או איך יהיה לי כסף לקנות. אני בקושי יודע לקנות בגדים, וגם זה אחרי שחמקתי בעורמה מבית היתומים וקניתי לי כמה. נמאס לי לחיות מנדבות.

6) האיש הזה... הדמבלדור הזה... הוא כזה צבוע. אני שונא אותו.

כל כך כואב לי הראש מלחשוב על כל זה. זה כאילו הראש שלי תפס מצב טורבו, כאילו הוא מנסה להריץ בראש מיליארדי מחשבות בשנייה. זה לא נגמר טוב. אני מרגיש כאילו אני עומד להתפוצץ.

^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

מסתבר שאני לא אצטרך למצוא את חנויות הקסמים לבד, וטוב שכך.

בדרך כלל אני רוצה ומצפה שיסמכו עלי- אני ממש לא תינוק. אבל למצוא חנויות קסמים שבקושי יצאתי החוצה בחיי? מישהו יודע איפה הן? 

בית הספר שלח אלי את אחד המורים שלהם- הוראס סלגהורן. אני מחבב אותו.

צעיר- בשנות העשרים לחייו, ממש מוכשר בתחומו (ועוד בשיקויים, אחד התחומים היותר מרשימים בעיני), נחמד, ועד כמה שאפשר, תמים. אני שונא אנשים חשדניים. ממש קשה לי עם העובדה שלא סומכים עלי.

פרופסור סלגהורן הוביל אותי למין בר קטן וחדשני, כזה שמתפאר בשלט אדום ועליו נורות ניאון, דלתות אדמדמות ראוותניות, עיטורים ממתכת וקירות צבועים בצבעוניות.

בחיי, אין לי מושג איך המוגלגים המסכנים (אלה שלא התברכו כמוני ביכולות הקסם) לא רואים את המקום הראוותני הזה.

רגע, למה סלגהורן נכנס לשם בכלל? הוא רוצה משקה? מההיכירות הקצרה שלי עם האיש הזה, הוא אוהב להינות מתענוגות החיים. נכנסתי אחריו פנימה, מנסה "להתחבא" מאחורי הגלימה הארוכה והכבדה שלו, זו שלא ברור איך הוא בכלל מצליח לסחוב אותה, או למה הוא לובש לבוש כל כך "מבוגר" לגיל שלו.

הרגשתי לא רצוי כאן. האנשים המזמזמים מסביב דיברו ודיברו, אחד מרכל על מחירן של עיני חרפושיות ואחר מדבר על "זה שאין לנקוב בשמו"- גרינדלוולד המכשף הרשע והמהולל. למה הם מכנים אותו ככה? איזה כינוי מטומטם. אני הייתי רוצה שכולם יגידו את השם שלי. טום טום טום. "טום!" פתאום שמעתי את הקריאה הזו בקול. ניסיתי לעקוב אחרי מקור הקול. זה היה קול שלא הכרתי, מאוד... צורם ונשי. בואו נגיד שזה לא היה סלגהורן. הלכתי אל הבר, והייתי די בטוח שהקול הגיע משם. "טום! אתה חייב לשמוע את הסיפור הזה!" שמעתי את הקול שוב, והפעים מצאתי למי לשייך אותו-  למכשפה מבוגרת עם אף מחודד ועליו יבלת, שיער ירוק פרוע, מצנפת וחתול. ממש הסטריאוטיפ למכשפה. 

והמכשפה הזו לא דיברה אלי בכלל. 

שקעתי באכזבה. ברור. לא חשבת שיפנו אליך? מי מכיר אותך כאן בכלל? אתה כלום.

פתאום סלגהורן הגיח מאחורי ועטף אותי בחיבוק לבבי, מה שהיה קצת מוזר כי הגלימה שלו כמעט והפילה אותי. "טום!" סלגהורן אמר בחיוך. באתי לענות, כשלפתע הבנתי שגם הוא לא דיבר אלי. כמובן.

הוא קרא לברמן.

הברמן היה איש צעיר, בעל שיער בלונדיני קצוץ, עיניים חומות מחייכות, וחיוך מסנוור, מלא בשיניים לבנות וישרות. "הוראס!" הוא חייך בחזרה אל סלגהורן "מה שלומך?".

"שלומי מצויין!" סלגהורן ענה. "אני שמח לשמוע! שמעת את החדשות האחרונות על גרינדלוולד?" הברמן ענה. התחלתי (שוב) להרגיש לא שייך. אני כאן! תדברו עלי!

"אני מעודכן, ידידי" סלגהורן צחק וחייך חיוך עקום. 

לא התאפקתי וכמעט שאלתי "מעודכן במה?" רציתי לדעת על מה הם מדברים אבל לא ידעתי איך להיכנס לשיחה.

"רציתי להכיר לך את חברי היקר טום" סלגהורן דחף אותי קדימה, קצת בגסות.

סוף סוף תשומת לב! תודה רבה!

ניסיתי לחייך אל הברמן ולהתגבר על הבחילה שעטפה אותי. לפחות שמים לב אלי עכשיו, גם אם מתנהגים כאילו אני לא כאן.

"טום!" הברמן חייך. "גם השם שלי הוא טום! שמי כשמך!"

חהחה. מצחיק. איזה כיף להיות בדיוק כמו מישהו אחר! לא מיוחד! לא מקורי!

ממש רציתי את זה!

ניסיתי להרחיב את החיוך. "כן! איזה כיף!" אמרתי, למרות שהרגשתי שיכולים לשמוע את הרעד שבקול שלי.

סלגהורן הניח את ידו על כתפי. "אנחנו כבר מתחילים להיות דחוקים בזמן! נתראה בפעם אחרת!" הוא חייך אל סלגהורן ומשך בידי בעדינות, מנווט אותי כדי שאלך בעקבותיו.

עצרנו מול קיר. רגע מה?

הבטתי על סלגהורן, משתומם, בעודו נוקש על חלק מהאבנים, כאילו זה היה משחק סיימון אומר או משהו כזה. פתחתי את פי עוד יותר כשראיתי את הלבנים שהרכיבו את הקיר זזות ומתגלגלות, עד שיצרו מעבר לסמטה אחרת.

הבנתי שהרגע ראיתי את הקסם הראשון שלי. לא "יכולת". קסם. קסם גדול ונפלא!

לשניה בהיתי בסמטה הבהירה והצבעונית. היא נראתה מדהימה, כאילו נלקחה מתוך חלום או משהו כזה. לא הבנתי שאני אמור להיכנס פנימה. לצעוד לתוך החלום שלי.

ומה אם אני באמת חולם? חשבתי לרגע את המחשבה המפחידה הזו. מה אם אתעורר ואמצא את עצמי בלי כלום?

טוב, לפחות אני אהנה מהחלום הזה כמה שיותר, החלטתי.

ניסיתי לשאוף לתוכי כמה שיותר מהקסם של הסמטה בבת אחת. דיבורים, לחישות, חלונות ראווה מסנוורים.

על הרבה מחלונות הראווה הייתה תלויה תמונה. תמונה זזה! בתמונה הופיע איש קצת... מפחיד. הוא היה לבן. ממש לבן. העור שלו היה בהיר מאוד, והשיער, השפם והזקן שלו היו בהירים- בהירים. 

הבטתי אל שתי העיניים המוזרות והנוצצות שלו, כל אחת בצבע שונה.

הלוואי שאני הייתי מופיע כאן!

הלוואי שאני הייתי מוצא את עצמי תלוי על החלונות של הסמטה המופלאה הזו!

חשוב יותר אפילו מהקסמים שנמכרים בפנים!

הלוואי...

נגררתי בעקבות סלגהורן אל מבנה גדול ונוצץ בצבעי זהב ולבן. מבנה מרשים אפילו יותר משאר החנויות בשדרה.

נכנסתי בעקבות סלגהורן, מנסה להבין מה פשר המקום. 

הוא היה מלא באבנים נוצצות, זהב, כסף, יהלומים.

אולם שיש לבן ונוצץ.

אנשים קטנטנים ששוקלים חפצים יקרים עם מאזני מדידה ועוד חפצים שאפילו לא הצלחתי לזהות.

הלכתי בעקבות סלגהורן לאחד השולחנות, מסתכל עליו שולף ומושיט לאיש מפתח.

למה צריך מפתח?

בשביל מה?

האיש בינתיים משך בידית סמויה, שהובילה לקרון.

קרון?

אנחנו נוסעים?

לאן?

הבטתי בסלגהורן באי הבנה. למה הוא לא מסביר לי כלום?

"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, מצמצם קצת את עיניי בתנועה בלתי מורגשת.

"הו" סלגהורן התנשף "אנחנו נמצאים במקום הבטוח ביותר בעולם!"הוא חייך וצחק לעברי.

"המקום הבטוח בעולם?" הפניתי אליו בחזרה את השאלה, מקווה להסברים נוספים.

"כן, אנחנו נמצאים בבנק.."

ואז הקרון התחיל לנסוע. מהר. מהר מאוד. מהר מכדי שאבין מה קורה כאן בכלל.

הפרק הקודם		הפרק הבא