full moon

אני יודעת שזה ממש מהר...אבל הייתי בשוונג

-----------------------------------------------------------------

"ג'ספר!!!" קראתי ורצתי אליו

"היי" הוא צחק

חיבקתי אותו בחוזקה, עד עכשיו לא ידעתי כמה התגעגעתי אליו

"מה שלומך?" אמרתי כשהתנתקנו

"אני בסדר, אליס מוסרת דרישת שלום" הוא שתק לרגע והרים את מבטו והסתכל בעיניי "לונה? מה קרה?"

"זה קצת מסובך, אני מעדיפה לסיים לצוד ואז נשב ונדבר כמו בני-אדם"

"את מתכוונת ערפדים" הוא חייך חיוך עגום

"מי שמוצא ראשון מנצח!" צעקתי ורצתי משם, הצבי לא בא בחשבון הוא היה מרוסק לגמרי.

רצתי מהר והרגשתי משוחררת. הרוח הצליפה בפני, הרגשתי כמו פעם, ריגוש נטול מחשבות. שמעתי את ג'ספר בקרבת מקום, אבל הוא לא יכול היה לשמוע או להריח אותי הייתי מוגנת בכוח המיוחד שלי, הסוואה של ריח וקול, הריח "הערפדי" שלי היה תמיד מוסווה בגלל שפחדתי שערפדים יבואו לאזורים בהם אני נמצאת, בגלל הריח שהדפתי.

המשכחתי לרוץ וניסיתי לזהות ריח של חיה כלשהי בדרך, הרחתי דוב, זינקתי במהירות אל צוורו וזהו, מוות מהיר, ונקי כמו תמיד.

 מזווית העין ראיתי את ג'ספר עומד ומסתכל עלי, ספק מודאג ספק משועשע.

כשהגענו לבית שלי הוא הסתכל מסביב במבט ביקורתי, ואז הוא הסתכל עלי והרים גבה

"מה אתה רוצה? לי אין תקציב כמו לקראלייל"

הוא גיחך, והתיישב על הכיסא שהיה מול השולחן כתיבה "אז לונה, מה קרה?" הוא שאל בהבעה רצינית

נשפתי אוויר "אתה זוכר את ג'ושוע? אני סיפרתי לך עליו בעבר..."

ג'ספר השפיל את מבטו וענה במלמול "כן..." הוא עדיין הרגיש אשם

"אני..אני פגשתי את הנין שלו ו..." לא ידעתי מה לומר

"אל תגידי לי שהתאהב בו..."

"ג'ספר אתה יודע שאי אפשר לשלוט בזה, אתה הרי יודע למה אהבה יכולה לגרום"

הוא נשף אוויר החוצה, כאילו נתתי לו אגרוף בחזה, הוא נזכר מה קרה אז במלחמות בדרום

"לונה זה חולני..."

"אתה לא מבין, הוא נראה בדיוק כמוהו..."

"אני מבין אותך, אני יודע שאהבת את ג'ושוע אבל..." קטעתי אותו באמצע

"לא ג'ספר אתה לא מבין! אני מרגישה חיה שוב, סוף סוף טוב לי, ההשתנות הרסה לי את החיים ועכשיו סוף סוף באמת טוב לי!"

הוא התכווץ, אולי הגזמתי קצת. הוא הרים את מבטו וראיתי את הכאב שבעיניו "כל השנים האלה שאנחנו מכירים, האשמה רדפה אותי, אני מרגיש את מה שאת מרגישה,כל זמן. אני מבין מה את מרגישה, ואני כל כך מצטער זה לא הגיע לך" הוא נשם עמוק "לונה, אני רק מנסה לשמור עליך, את לא מבינה כמה את חשובה לי"

התקרבתי אליו קצת והנחתי את ידי על כתפו ברכות "אני יודעת,ג'ספר. אבל אתה חייב להבין שאני שולטת בעצמי ואתה חייב לסמוך עלי, מבחינתי זה כמו להרוג את ג'ושוע ואתה יודע שלא הייתי עושה דבר כזה לעולם"

"את ביקשת ממני עזרה, אז באתי...עכשיו אני לא מבין למה קראת לי, אני מנסה לעזור ואת אומרת לי לא לדאוג"

"אני חושבת שאני מסתדרת בינתיים אבל עדיף שתישאר, אני עדין מבולבלת ואני אשמח לשמוע את דעתך"

"אוקי, אבל את חייבת להבטיח לי שאם משהו מתחיל להשתבש אז את עוזבת, ולא חוזרת. אני סומך עליך שתעשי את זה"

"בסדר"

"ועוד משו, תפסיקי לנטרל את הריח שלך זה משגע אותי! אני הסתובבתי שעות ביער עד שמצאתי אותך"

"שכח מזה, אני לא רוצה שיבואו לפה 'אורחים'"

"את פרנואידית..." הוא אמר וחייך אלי חבטתי לו בכתף וחייכתי אליו בחזרה

"תודה שבאת"

"זה כלום" הוא אמר וחייך אלי חיוך רחב

במשך כל הלילה אני וג'ספר דיברנו, הוא סיפר לי על אליס, כשהוא דיבר עליה הוא נראה כל כך מאושר, בכלל כל פעם שהוא דיבר על הקאלנים שמעתי בקולו כמה טוב לו איתם.

ואז הוא שאל אותי על אוליבר.

"אז איך הוא?"

"מי?"

"הנין של ג'ושוע..."

"הם אותו הדבר, העיניים והשער הג'ינג'י...והעור הכהה...יש להם אפילו אותו חיוך ואותן הבעות פנים. אבל לאוליבר יש ביטחון עצמי גבוה אפילו יותר ממה שהיה לג'ושוע"

"משתבחים מדור לדור..."

התעלמתי ממנו והמשכחתי "אני מרגישה חיה שוב, אני מרגישה שהוא החיה את הרגשות שלי מחדש, אני..."

"מאושרת?" הוא אמר וחייך אלי חיוך משועשע

"מאד, לידיעתך אנחנו יוצאים מחר, אז תמצא לך תעסוקה..."

החיוך שלו נמחק, ופניו הרצינו "תזהרי..."

"אני יזהר"

"תזכרי שאם הוא יגלה..."

קטעתי אותו ואמרתי" הוא לא, הכל יהיה בסדר!"

"אני סומך עליך, רק תהיי זהירה טוב? אני לא רוצה לאבד אותך"

הוא פנה לכיוון הדלת ואמר "אני יוצא לצוד, הציד המוצלח שלך עשה לי חשק..." הוא חייך ויצא.

מוקדם בבוקר ג'ספר חזר, פיו היה מרוח בדם והעיניים שלו היו בצבע דבש בהיר מאד.

"בוקר" אמרתי לו וחזרתי לספר שלי

"בוקר טוב, מה את קוראת?" הוא התקרב אלי ונעמד מלפני "מעשיות ערפדים ושאר יצורים?למה?"

"זה מבדר אותי" המשכחתי לקרוא עוד כמה שורות ואמרתי "זה מצחיק לשמוע מה חשבו עלינו פעם"

"על טעם וריח אין להתווכח" הוא אמר והלך משם.

המשכחתי לקרוא והגעתי לקטע מענין:

'אגדה של שבט אינדיאני עתיק מספרת על לוחמים קדמונים חברי אותו השבט בעלי יכולות לשנות את צורתם לזאבים גדולים (הסיפור שג'ייקוב סיפר לבלה כשהם נפגשו בים).

הלוחמים הללו הגנו על השבט מפני יצורים, שאנשי השבט כינו אותם היצורים הקרים...'

הסתכלתי בשעון וגיליתי שכבר מאוחר ואני צריכה למהר דילגתי לסוף הדף:

'...אותם לוחמים, לפי סיפורי השבט, היו "נוצרים" בין צעירי השבט כאשר היו ערפדים בסביבה.

גדילתם של הנערים הואצה ותוך זמן קצר הם היו מגיעים לגובהם המלא, בדרך כלל כאשר הם השתנו סופית על כתפם הוטבע סימן השבט...'

"לונההההה!!! את צריכה לצאת!" ג'ספר צעק מהמקלחת

לקחתי את התיק על כתפי ויצאתי מהביקתה לכיוון האוניברסיטה.

הפרק הקודם		הפרק הבא