אוכלי המוות ווולדמורט קוראים הארי פוטר 3

המרתון מתחיללללללללללל

________________

זנב תולע: נחשו מה?!

רוב אוכלי המוות: מה?

זנב תולע: הבאתי אוכל! הדבר הצהוב הזה נקרא תפוצ'יפס, זה חטיף מוגלגי טעים.

לוציוס: אתה מעיז להכניס דברים מוגלגיים לביתי?!?! *עוצר לטעום* המ.... זה לא כזה נורא...

שאר אוכלי המוות: מתכבדים.

סנייפ: רוצים שאני אמשיך? *לעיסה לעיסה*

שאר אוכלי המוות: כן!

אך בשלב זה, כל שנותר להם לעשות בנידון היה לנעול בארון את ספרי הכשפים, השרביט, הקדֵרה והמטאטא של הארי מייד עם תחילת החופש הגדול, ולאסוֹר עליו לשוחח עם השכנים. הניתוק מספרי הכשפים שלו היה בעיה רצינית, כי מוריו של הארי בהוֹגווֹרטְס הטילו עליו הרבה מאוד עבודה לקיץ. אחד החיבורים, חיבור זדוני במיוחד על שיקויים מכַווצים, נועד להגשה למורה השנוא על הארי, הפרופסור סְנֵייפּ

סנייפ: אני? פרופסור? חהחהחה

בלטריקס: נו תמשיך!

 שהיה מקדם בברכה כל תירוץ להטיל על הארי עונש כבד. לכן העֵז הארי והסתכן כבר בשבוע הראשון של החופשה. בשעה שהדוד וֶרנון, הדודה פֶּטוּניה ודאדְלי יצאו יום אחד לחזית הבית כדי להתפעל מהמכונית החדשה שהדוד וֶרנון קיבל מהחֶברה שלו (בקולי-קולות, כדי שכל שאר הרחוב גם-כן ישים לב), הארי חמק לקומת הקרקע, פרץ את מנעול הארון שמתחת למדרגות, חטף כמה מהספרים שלו והחביא אותם בחדרו. כל עוד יקפיד שלא להשאיר כתמי דיו על הסדינים, אין כל סיבה שהדַרסְלים יגלו שבלילות הוא עוסק בלימודי קסמים. הארי היה מעוניין במיוחד להימנע מצרות עם הדוד והדודה שלו, כיוון שבכל מקרה הם כבר היו מעוצבנים עליו, וכל זה רק מפני שחבֵר מבית-הספר לקוסמוּת התקשר אליו בטלפון כשבוע אחרי תחילת החופש הגדול. רון וִויזְלִי, שהיה אחד מחבריו הטובים של הארי בהוֹגווֹרטְס, היה בן למשפחה שלמה של קוסמים, ולכן הוא ידע כל מיני דברים שהארי לא ידע, אבל הוא מעולם לא השתמש בטלפון, עד אותו יום. לרוע המזל, הדוד וֶרנון הוא שענה לשיחת הטלפון. "ביתו של וֶרנון דַרסְלי." הארי, שהיה במקרה בחדר, קפא בַּמקום ברגע ששמע את קולו של רון מעברו השני של הקו. "הלו? הלו? שומעים אותי בדבר הזה? אני – רוצה – לדבר – עם – הארי – פּוֹטר!" רון צעק כל-כך חזק עד שהדוד וֶרנון קפץ והרחיק את השפופרת מאוזנו, ובהה בה בתערובת של זעם ובהלה. "מי זה?" שאג הדוד וֶרנון אל תוך הפומית. "מי אתה?" "רון – וויזְלי!" השיב רון בצעקה, כאילו הוא שוחח עם הדוד וֶרנון מקצהו הרחוק של מגרש כדורגל. "אני – חבר – של – הארי – מבית – הספר –" עיניו הקטנות של הדוד וֶרנון פזלו לעברו של הארי, שעמד נטוע על מקומו. "אין פה שום הארי פּוֹטר!" שאג הדוד, והרחיק את השפופרת עוד יותר, כאילו פחד שתתפוצץ. "אני לא יודע על איזה בית-ספר אתה מדבר! לעולם אל תצלצל לכאן שוב! אל תתקרב למשפחה שלי!" והוא טרק את השפופרת בחזרה על כַּנהּ כאילו ניער מעליו עכביש ארסי.

אוכלי המוות: חה! זה מצחיקקקקקקקקק

פנריר: וויזלים? נשכתי את חבר שלהם רמוס. הוא היה עסיסי.

הדם שלו היה מסוג-

סנייפ: פנריר, לא כולנו רוצים לשמוע על הקורבנות שלך.

פנריר: מה, לא ירצו לשמוע עליך?

לוציוס: אני אקרא לאדון

סנייפ: אני ממשיך

 שקמה בעקבות השיחה הזאת היתה אחת הנוראיות ביותר שהיו זכורות להארי. "איך אתה מעז לתת את המספר הזה לאנשים כמו... אנשים כמוך!" שאג הדוד וֶרנון, והתיז על הארי כמויות של רוק. רון כנראה הבין שהוא סיבך את הארי בצרות, כיוון שהוא לא צילצל שנית. גם חברתו הטובה השנייה של הארי מהוֹגווֹרטְס, הֶרְמַיוֹנִי גְרֵיינְגֶ'ר, לא יצרה קשר. הארי חשד שרון הזהיר את הֶרמַיוֹני לא לצלצל, וזה דווקא חבל, כי הֶרמַיוֹני, המכשפה המוכשרת ביותר בשִׁכבה של הארי, שהיתה בת להורים מוּגלְגים,

לוציוס: טפו! זוהמה!

פנריר: אני אשמח לנשוך אותה

________________________

הודעה לכולם-

נעלם לי ספר 3!!!!!!

והפרקים המוכנים חצי מהם נמחקוווו!!!!

אני מנסה להשלים את החלקים החסרים, אבל זה יהיה קשה כי אין לי את הספר

הלכתי לבכות בפינה

*סניף סניף*

הפרק הקודם		הפרק הבא