אנחנו ביחד בזה

טוב, אני יודעת שלא פרסמתי כבר די הרבה זמן, אז סליחה על זה. בכל מקרה, אל לנו להתרכז בטעויות העבר כשפרק חדש מחכה רק לכם.ן. (:

תהנו (או שלא).

"הרמיוני?" רון פיהק, כך שרק אם הייתי מכירים אותו שנים ארוכות הייתם מצליחים להבין את דבריו.

הרמיוני המהמה לעברו.

"את ערה?" הוא שאל, הפעם קולו יציב יותר.

"לא," היא נאנחה.

"מישהו פה הוא לא אדם של בוקר," רון גיחך.

"אתה?" היא התגרתה בו.

"מה שתגידי." הוא חייך. "טוב, גברת בוקר, את לא חושבת שהגיע הזמן לקום?"

"לא נראה לי חשוב כל כך." היא התהפכה לצד השני כך שרון הצליח לראות רק את קצה גבה שבצבץ מבין השמיכות העבות.

"אני דווקא חושב שכן," הוא אמר, "וכשאני חושב שכן, כדאי לך לסמוך עליי ועל שיקול הדעת שלי."

"אתה נשמע כמוני," הרמיוני העירה. "אולי בכל זאת הצלחתי ללמד אותך משהו."

רון חייך ואמר, "אז בואי."

"תן לי לישון," הרמיוני נהמה ברוגז.

"אני מבין," רון לחש. תוך שניות ספורות השמיכות שעטפו את הרמיוני כמו גולם העוטף זחל, נזרקו על הרצפה הקרירה. הרמיוני הסתובבה בהפתעה, ולפני שהספיקה לצעוק על רון בתסכול, הוא כבר משך אותה לצידו.

"מה את-" היא התחילה להגיד.

"פשוט לכי לחדר האמבטיה," הוא צחק. הרמיוני הזעיפה פנים, אף בכל זאת גררה את רגליה לכיוון החדר הסמוך לחדר השינה שלהם.

בשעה שהרמיוני התארגה, רון ירד למטבח המרווח שבביתם כדי להכין לשניהם תה של בוקר. כשהרמיוני סיימה להתארגן, שניהם ישבו לגמו מהנוזל המתקתק והחמים.

"אז, הבטחת שתספרי לי איך היה בערב הבנות שלכן," רון ציין באגביות.

"אה, אתה צודק. שכחתי מזה לגמרי," הרמיוני אמרה.

במשך כחצי שעה הרמיוני רק ישבה וסיפרה לרון על נפלאות הערב הקודם, וכיאה להרמיוני, היא לא החסירה אף פרט קטן.

כשסיימה, רון פער את פיו לגודל עצום שהרמיוני הייתה בטוחה שלא הגיוני מבחינה פיזית.

"אתה בסדר?" היא שאלה בחשש ונגעה קלות בכתפו של רון.

"היא באמת סיפרה לכן את הסיפור עם המכנסיים?!" רון היה מזועזע.

"היי, רון, זה באמת לא כזה סיפור..."

"לא כזה סיפור?! לא כזה סיפור?! ומה עם הידיד הזה של ג'יני והמכות שלו? את בטח חושבת שאני חלשלוש מסכן שלא מסוגל להגן על עצמו..." רון העביר את אצבעותיו בשיערו הג'ינג'י במבוכה.

"חלשלוש? אתה? היי, רון, אני מכירה אותך כבר המון זמן, ואני יודעת שאתה לא חלש. אתה שרדת את הקרב על הוגוורטס! זה מטורף! אתה עברת כל כך הרבה בחיים שלך, ובכל דבר שיצא לך לעבור, תמיד הוכחת לי ולעולם עד כמה חזק אתה מסוגל להיות." הרמיוני התקרבה אליו, חיבקה אותו וקברה את ראשה בחזה הרחב שלו, שואפת את הריח שלו.

רון חייך חיוך קלוש, אך לאחר מספר שניות חיוכו התמזג עם פניו ולא נשאר כל זכר לחיוך שהפציע על הפנים המנומשות האלו לפני שניות בודדות. הוא לחש, "אבל אני לא מספיק חזק. יש אנשים שהם הרבה יותר חזקים ממני. קחי את הידיד הזה של ג'יני לדוגמה.

"אבל רון," הרמיוני נאנחה, "אני לא רוצה את הבחור הכי חזק בעולם. לא בחרתי בבחור הכי חזק בעולם, כי אני פשוט לא רוצה. אנשים יכולים להיות חזקים עד מחר, אבל רק אתה הוא אתה. ואני בחרתי דווקא בך, כי אתה פשוט... אתה.

טוב, הניסוח לא משהו, אבל לא משנה. אתה מבין למה אני מתכוונת, כן?"

רון משך את הרמיוני אליו וקבר את ראשו ברעמת השיער שצמחה על ראשה. ריח התפוח העדין חדר לנחיריו והוא לחש לאוזנה של הרמיוני, "את בחורה מושלמת, את יודעת?"

הרמיוני רק צחקה בתשובה וחיבקה את רון חזק יותר.

---

"לאן את הולכת?" רון שאל כשהרמיוני התרוממה והלכה לסדר את השיער המבולגן שלה.

"לעבודה, כמובן," היא ענתה בעודה מחפשת את צרור המפתחות שלה. "הערב המשוגע הזה לא משפיע על העבודה שלי, כנראה."

"לעזאזל, גם אני עובד היום. שכחתי מזה לגמרי, חשבתי שהיום יום ראשון. נו, באמת," רון נאנח והחל להתקדם לכיוון החדר שלהם כדי להתארגן לעבודה שחיכתה לו.

"כדאי שתזדרז," הרמיוני העירה בפיזור-נפש. "נתראה," אמרה, יצאה לחצר וטרקה אחריה את הדלת.

---

"שלום, גברת גריינג'ר," אחד מהאנשים הלבושים בחליפות עסקים מהודרות פנה להרמיוני בשעה שצעדה למשרדה.

"בוקר טוב, מר תומאס. ובבקשה ממך, דין, קרא לי הרמיוני," הרמיוני ענתה לדין תומאס, ידיד ותיק משנות לימודיה בהוגוורטס.

"איך שתרצי." הוא חייך והמשיך בדרכו.

הרמיוני המשיכה גם היא, מדי פעם הנהנה לשלום לפנים מוכרות. כשהגיעה לחדר הגדול ששימש לה כמשרד, היא התבוננה בחשדנות בדלת העץ החומה. משהו נראה לה לא כשורה, אך היא לא הצליחה להניח את אצבעה על הדבר המדויק שהפריע לה. היא הבינה שהיא לא תפיק תועלת מהתבוננות ממושכת בדלת, לכן היא נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת באיטיות.

כשהתיישבה בכורסה הרכה שלה, משהו במדף הספרים תפס את עיניה. היא פסעה בהיסוס לכיוונו של המדף, ופיה נפתח מעט, דבר שתמיד העיד על כך שהיא מתחילה להיות סקרנית.

היא ניגשה לצידו השמאלי של המדף והניחה לקצות אצבעותיה לרפרף קלות על הכריכה של אחד הספרים עבי הכרס.

הרמיוני תמיד נהגה לסדר את כל הספרים בשורה מושלמת, אך הספר שאצבעותיה רפרפו עליו בעדינות בלט מעט ונדחף למדף ברישול.

הרמיוני שלפה את הספר והחלה לעיין בו. הכריכה הייתה חומה ומרופטת, כיאה לספרים ישנים, ובניגוד לרוב הספרים, על כריכת הספר לא צויין שמו.

הרמיוני קירבה את הספר הישן לחיקה, וחזרה למקומה. היא העיפה מבט אחד בדלת כדי לבדוק שהיא נעולה, וליתר ביטחון שלחה לכיוונה מספר לחשים.

כשהיא הייתה בטוחה שאיש לא יכול להבין מה קורה בחדר, היא הסיטה את הווילון בזהירות ורכנה לכיוון הרצפה. ידיה הכחושות הניחו את הספר על הרצפה, ובנפנוף שרביט קל ומלמול חלוש, הספר נעלם כלא היה.

היא הביטה סביבה בשנית וחזרה למקומה.

היא ידעה שמישהו גילה את הספר, השאלה היא מי בדיוק עשה את זה, והאם הוא אויב או ידיד. או שמא הוא משהו אחר...

היא הרהרה בכך במשך כל היום. מחשבות ושאלות רבות מספור התרוצצו בראשה ללא הרף.

כשהשעה חמש אחר הצוהריים הגיעה, היא החליטה שכדאי לסיים את היום הזה. היא ארזה את הציוד המועט שלקחה איתה, סרקה את משרדה ביסודיות בפעם האחרונה, ויצאה מהחדר.

כשהייתה בקומה השלישית, היא הבינה עד כמה תחושת המחנק בחדר הייתה עצומה, אף-על-פי שהוא אמור להיות נוח למגורי אדם.

היא צעדה בקלילות בהמשך המסדרון, אך לפתע היא שמעה דלת נסגרת. זו לא הייתה טריקה – ההפך הוא הנכון – לפי עוצמת הקול שבקע מהאזור בו הדלת נסגרה, הרמיוני הסיקה שמי שסגר את הדלת השתדל לשמור על שקט.

באופן אוטומטי היא לפתה את תיק הצד שלה. היא שינתה כיוון והחלה לצעוד בשקט על קצות אצבעותיה לכיוונו של מקור הרעש.

לפתע היא עצרה. אם היא לא טעתה, היא עמדה מול הדלת שנסגרה מקודם.  ידיה סובבו באיטיות את ידית הדלת ותחבה את ראשה דרך החריץ הצר שנוצר.

נשיפת בהלה ברחה מבין שפתיה.

הפרק הקודם