דאדלי פוטר 2.0

הארי לא היה מוכן לצאת מהבית כלל וכלל, אחרי מה שהוא כינה 'התקרית'.
אבל לדאדלי לא הייתה שום בעיה עם זה. למעשה, לא הייתה לא שום בעיה עם כלום!
הוא היה כל כך נרגש לקראת מה שעמד בפניו, שהוא פשוט העביר את הימים האלה בציפייה מתמשכת.
באותה שבת, דאדלי נקרא להתיישב על הספה, וההורים שלו ישבו מולו בחיוך, והתחילו להסביר לו את הכול.
דאדלי כמובן שמע כבר מזמן על עצם היותו קוסם מהדודים שלו, כשהיה קטן, והם הסבירו לו שבגיל אחת עשרה הם הולכים לספר לו את הכול. דאדלי כבר כמעט שכח מזה, כי לא הקדיש לזה מחשבה רבה באותם ימים – הוא אפילו לא היה בטוח אז שהם דוברים אמת.
אבל באותו יום, כשהדודים שלו הסבירו על קוסמים, אורך חייהם והרגלם, דאדלי האמין להכול.
והוא היה מאוד נרגש – הוא לא האמין שהוא באמת הולך ללמוד בבית ספר לקוסמים!
בתחילת שבוע הבא, הוא ודודיו נסעו ללונדון במכונית השברולט הוורודה.
הם הסבירו לו שישנה סמטה גדולה, שבה מרבית הקוסמים בבריטניה מגיעים אליה כדי לקנות חפצים קסומים, לשימוש הביתי ולשנת הלימודים. מיקומה של הסמטה, חבויה מעבר לפונדק שנסתר מעיניו אנשים חסרי קסם (או מוגלגים, כפי שהסבירו לו דודיו קודם לכן).
דאדלי תהה איך דודה לילי ודוד ג'יימס ילוו אותו לשם אם הם לא מסוגלים לראות את הפונדק.
"זה אמור להיות פה," הודיעה דודה לילי. "דמבלדור מסר לנו את הכתובת הזאת."
דוד ג'יימס החנה את האוטו שלה ליד מה שנראה כמו פתח של מסבאה חבוטה למראה.
"איפה הוא אמר שנכנסים?" שאלה הדודה כשקמה ממושבה.
דאדלי פתח את דלת המכונית האחורית והציץ החוצה.
"זה נראה כמו פונדק!" קרא דאדלי והצביע על המסבאה, איפה שבעל הבית בדיוק התקדם אל החלון הקדמי וניגב אותו בתנועות מעגליות.
"אל מה אתה מדבר, חמודי'לה?" שאל דודה לילי.
דוד ג'יימס נעמד לצידו, ועקב בעיניו אחר כיוון ההצבעה של דאדלי.
"שכה אחיה!" הוא קרא. "הקוסמים האלה יכולים להסוות פונדק בחנות ספרים! לא האמנתי ש-"
"-לא דיברתי על החנות," קטע דאדלי את התלהבותו של דודו בחשש. "מה שמימין לחנות."
"אתה מתכוון לחנות התקליטים?" שאלה דודה לילי.
דאדלי הניד בראשו, ואז לפתע אורו עיניו.
"דוד ג'יימס, תחזיק לי את היד!" הוא אמר. "תחזיקי את היד השנייה שלי, דודה לילי."
הדודים היססו לרגע, ואז עקבו אחר ההוראות.
דאדלי הלך לצעוד אל קדמת הפונדק, משתדל לשמור על האחיזה של שני דודיו.
"דאדלי, אתה לאן אתה לוקח אותנו?" שאל דוד ג'יימס.
"אל תדאגו..." הוא הרגיע, וצעד בבטחה אל הדלת.
"אנחנו הולכים להיתקע בקיר הזה!" צעקה דודה לילי. "דאדלוש, תיזהר!"
דאדלי פתח את דלת הפונדק, ולקול צלצול העינבלים הוא הוביל את דודיו אל הפתח.
"מה-" דוד ג'יימס הביט סביב בפליאה. "איך? וואו. וואו!"
דודה לילי, שעצמה את עיניה רגע לפני שכביכול התנגשו בקיר, פקחה את עיניו והביטה גם היא בפנים הפונדק בהתרגשות.
זה היה די מוזר, בהתחשב בעובדה שלא היה הרבה מה לראות בתוך הפונדק עלוב המראה שבו שהו.
החדר היה קטן ודי חשוך. כמה אנשים ישבו בשולחנות עגולים בפינות ושוחחו לעצמם בשקט.
הם היו לבושים בגלימות בצבעים שונים, וכובעים מחודדים בצבעים זהים לגלימותיהם.
"וואו דאדלי, אתה הובלת אותנו בדרך סודית של קוסמים! זה מוכיח לך שאתה קוסם באמת!"
"כן," הודה דאדלי. "וזה ממש מגניב!"
בעל הבית, איש זקן וכפוף, סובב את ראשו והביט בדאדלי.
דאדלי הישיר אליו את מבטו וחייך.
עיניו של הזקן נפערו לרווחה.
"אתה! פוטר!" הוא קרא, וחשף לעברו חיוך חסר שיניים. "בוא איתי. קיבלתי הוראות מדמבלדור כבודו, כשתגיע."
הוא תפס את ידו השמנמנה של דאדלי בידו הגרומה, והוביל אותו בין השולחנות העגולים.
כמה זרים הרימו את מבטו ולחששו בהתרגשות אל חבריהם.
דאדלי שמע את איך מהם אומר: "זה פוטר! זה דאדלי פוטר!".
אישה גבוהה אחת, עם גלימה בצבע כחול, קמה ללחוץ את ידו בחיוך, אך בעל הבית זירז את דאדלי להמשיך בעקבותיו.
הדודים של דאדלי הדביקו את הקצב של בעל הבית, כשזה פתח את הדלת האחורית של הפונדק, והוביל את השלושה אל חצר קטנה, מוקפת בקירות לבנים, ותוחמת פח זבל גדול וכמה עשבים שוטים.
"קוראים לי טום," אמר הזקן. "אני בעל הבית של הקלחת הרותחת. אם תרצו בהזדמנות אחרת, אתם תמיד מוזמנים לשהות פה אצלנו בקלחת, אבל כעת כדאי יותר שפוטר פה יבוא לקנות את מה שהוא צריך לתחילת השנה."
טום התקדם אל קיר הלבנים שמולם, ועלה על קצות אצבעותיו.
מתוך כיסו הוא שלף מקל דקיק ומוארך.
"מה זה?" שאל דאדלי.
"שרביט," ענה טום בתמציתיות,  והניח את חוד השרביט על אחת מהלבנים.
הוא נקש עליה מספר פעמים, ואז חזר לעמוד על כפות רגליו.
הלבנה החלה לרטוט כמה רגעים, ואז זזה הצידה, וחשפה חור קטן.
הלבנים האחרות החלו גם הם לזוז, והפתח הקטן הלך ונפער.
לבסוף קיר הלבנים סר ממקומו כמעט לחלוטין, ואיפשר אפילו לדאדלי לעבור דרכו.
זוג המוגלגים ואחיינם פסעו אל סמטת דיאגון והביטו סביבם בהשתאות.
זה בהחלט היה מקום הרבה יותר מרהיב מהקלחת הרותחת.
הם עשו את דרכם בפתחו של רחוב פתלתל, מרוצף אבנים.
הדרך הייתה מאוגפת בחנויות בגדלים שונים משני צדדיה, שלטים מזמינים מעטרים את הכניסה, וערימות של חפצים בפתחים מתחת לסככות.
האנשים – כולם בגלימות, נהרו בגלים לא אחידים לכיוונים שונים, ממהרים כולם עם ילדיהם או לבדם להשיג את מבוקשם, החל מקדרות נחושת מתקפלות בחנות הסמוכה, או ינשופי דואר, וכלה במשיכת כסף מבנק הקוסמים הגדול שהתרומם מעל שאר החנויות האחרות במלוא תפארתו.
"לילי, בואי נתרכז," אמר דוד ג'יימס. "פרופסור דמבלדור אמר לנו שנפגוש שליח שלו בסמטה. הוא אמר לנו לפגוש אותו בבית מרקחת."
"למה צריכים לפגוש את השליח של דמבלדור?" שאל דאדלי בסקרנות.
"הוא הוציא לך את הכסף של הקוסמים מבנק הקוסמים מראש כדי להקל עלינו," ענתה דודה לילי. "כל כך נחמד מצידו."
דאדלי זכר שמתישהו בשיחה בשבת דודיו הזכירו שההורים שלו הורישו לו את כספם.
"הנה בית המרקחת!" קראה דודה לילי והצביעה קדימה, כמה חנויות בהמשך אחרי כלבו דורסי הלילה.
השלושה נכנסו לבית המרקחת והתיישבו.
דאדלי הביט בשורה בקבוקים שמנים בעלי תכולה סגלגלה שניצבו בדממה על גבי מדף מעץ.
בקבוקונים בגדלים ובעלי תכולה שונה היו סדורים במדפים תחתונים יותר.
קופסאות גדולות נערמו בצד אחד של החנות, ובצידו האחר עמד אישה גבוהה בדלפק, ובחנה את ג'יימס ולילי בזוג עיניים ירוקות.
"אפשר לעזור לכם?" היא שאלה.
"אנחנו בדיוק עומדים ל-" התחיל דוד ג'יימס לומר, אך ראשו הסתובב לצליל הפעמונים מאחוריו.
לתוך החנות נכנס משהו שנראה בהתחלה כמו טרול ענקי ושעיר.
כשהיצור התקרב, דאדלי הבין שהאמת לא רחוקה כל כך ממה שחשב.
זה היה גבר אדיר ממדים, בערך פי שלושה מגודלו של דאדלי.
האיש – או הענק, היה עטוף במעיל כהה ופניו היו מוסתרות מאחוריו סבך של שיערות זקן שחורות, ורעמת שיער ארוכה.
הוא הביט הנה והנה בעיניו, שדמו לזוג חיפושיות שחורות.
"הנה, אתה פה. דאדלי," קולו הרעים, והוא התקדם אל השלושה, שהתכווצו מעט במקום מושבם.
"באתם לקנות פה משהו או סתם לדבר?" נזפה האישה, שנראתה אדישה לחלוטין להופעתו של טרול ענקי לבית המרקחת שלה.
"אנחנו פה כבר זזים," ענה הזר.
הוא חיטט בכיס מעילו לכמה רגעים, ואז שלף שקית בד מקומטת.
"יש לכם פה מאה ועשרים אוניות. אני חושב שאתם תסתדרו עם הכמות שאני הבאתי לכם מגרינגוטס שמה. אם תצטרכו עוד משו בסמטה, אתם יכולים לפנות פה אליי. אני רק הולך בדיוק לקנות איזה כמה חבילות של דשן מעורב לדגימה שלי שמה בהוגוורטס. אני אהיה בצמחי פלא אצל מדאם קאוליס. זה בקצה הסמטה."
האגריד הניח את השק על ברכיו של דאדלי פוטר וחייך באדיבות.
"איך אמרת שקוראים לך?" שאלה דודה לילי.
"אני רוביאוס האגריד. דאדלי עוד יפגוש אותי שמה בהוגוורטס כשתתחיל השנה של הלימודים."
דאדלי הינהן, וצפה בענק בשעה שעזב את החנות.
"אז אתם קונים משהו?" שאלה האישה בדלפק פעם נוספת.
דודה לילי לקחה בקבוקון זהוב ממדף אקראי והניחה על הדלפק.
"זה יעלה לכם שלושים ושבעה חרמשים," הודיעה האישה.
"ומה זה?" שאל דוד ג'יימס.
"תמצית וטוס."
"למה זה משמש בכלל?"
"להצמחת השיער."

לקח לי קצת זמן עם הפרק הזה אבל מותר לסלוח לי, כי באמצע היה צום (וצמתי אז לא היה לי כוח לכלום), יום שישי (שבו אני עסוק כי צריך לנקות את הבית) ויום שבת (שאני שומר, כי למי שפיספס את זה עד עכשיו, אני דתי).

מוזמנים להגיב. (:

הפרק הקודם		הפרק הבא