שלדים בארון המשפחה

מצטערת, אבל הפרק הזה יהיה מאד קצר, וגם לא ממש קשור לפרק הקודם, זה פרק שכאילו קורה יום אחרי המשך הפרק הקודם.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היא התנשמה והתנשפה בחחוזקה תוך כדי ריצה, והחזיקה את הצד השמאלי הכואב של גופה.

מאחוריה כבר לא נשמעו צעדי ריצה. לאט לאט היא נעצרה, ורק כשהיתה בטוחה שאף אחד לא עוקב אחריה, המשיכה ללכת בקצב איטי.

היא הגיעה לקו העצים, ואור השמש החזק סינוור אותה, היא נעצרה.

במרחק מה משם נשמעו קולות רבים של ילדים, וקולות מטאטאים נוסקים לשמים.

היא הביטה לאותו הכיוון. ורק לחשוב, שהיא כל כך קרובה, אבל בכל זאת לא יכולה...

היא התמוטטה ומיררה בבכי, היא כבר לא יכולה יותר... לא מסוגלת... למה היא היא נולדה כזאת? למה? היא היתה נותנת הכול כדי לקבל חיים רגילים...

היא לא מסוגלת יותר! נמאס לה!

ברגע הזה של הזעם היא הגיעה להחלטה, היא סובבה את האבן שלוש פעמים.

קולות רישרוש מאחוריה בישרו לה שהיא כבר לא לבד.

"שלום לילי," אמר קול מאד מוכר...

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הארי התעופף לו באושר מסביב למגרש, כאן זה מקומו, להסתחרר בשמיים חופשי...

אוי! תאונה כמעט קטלנית נמנעה כשהוא הסית את המטאטא הצידה וחמק מהמרביצן.

לפתע הוא ראה משהו זהוב ומנצ נץ מולו, הסניץ'!

אבל הסניץ' ברח כלפי מטה והארי צלל.

ידו הושטה לפניו וגיששה אחר הסניץ'-

ואז עינו נפגשה עם עינה של ילדה שישבה והריעה לגריפינדור.

עיני השקד הירוקות שלה נראו בדיוק כמו אלה של הארי-

בום!

הבזק אור לבן, סחרחורת, והרגשה של שיכרון חושים-

ואז הוא עמד שם, קונפיליוס לאבגוד, והוא דיבר אל הארי: "יכולת לעצור את זה!" אמר, וכל מילה שלו הרגישה כמו סכין שתקע להארי בלב, "אם היית ממהר, אם היית מגיע בזמן-" והלילה ההוא חזר להארי, חד וצלול. קונפליוס היה מוטל על האדמה ולידו טיפות דם, ומרחוק נשמע פסיעה על עלי הסתיו המרקיבים, האיש ש- אבל הארי עצר את עצמו, גם ככה כל הלילה היו סיוטים, אז למה להמשיך בזה?

הוא מיקד את עצמו בעיניה של הילדה החדשה והתודעה חזרה למוח עם הרעיון המשוגע, אבל היחיד האפשרי: לילי אוואנס פוטר חזרה לחיים.

אבל זה בלתי אפשר! איך זה יתכן?

רעיון נוסף עלה למוחו. כדי להוכיח את התאוריה המטורפת שלו, עליו להשיג את אבן האוב...

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________

היא ירדה בעצב מהיציע, עם הבעת פנים עגומה מאוד.

למה היא לא עומדת בפיתוי?

אבל למוחה כבר התגנבה ההרגשה המשכרת. 

רק להביט בפניו, רק עוד פעם אחת...

"שלום לילי," אמר קול בקרבת מקום, היא הסתובבה והוציאה את שרביטה.

"לוציוס." הפטירה לעברו, "מה אתה רוצה?"

"את יודעת מה אני רוצה..." חייך אליה לוציוס חיוך מתגרה, והיא נאלצה לרסן את עצמה כדי לא להפוך אותו לצפרדע.

"בפעם המיליון: לא."

"בקרוב את תסכימי אבל לזה נעבור בהמשך. אני רוצה להציג לפניך חברה ותיקה," הוא זז הצידה ומבין הצללים יצאה ילדה יפת מראה עם עינים קרות כקרח.

"מי את?" 

הילדה חייכה. "אני הסיוט שלך. אני עדנה רידל. 

הפרק הקודם		הפרק הבא