אוצרות המוות

מצטערת על העיכוב, לאחרונה כל פרק שאני כותבת בכל דבר נמחק, ואז אין לי כוח לכתוב שוב...

*גיימס*

"היי? יש כאן מישהו?" קרא ג''ימס בן החמש בקול קטן ומפוחד. הוא הסיט חופת עלים והמשיך ללכת שרק רעשי היער מארחים לו חברה.

"לכאן חמודי." נשמע קול אישה נעים. 

ג'יימס מיהר לפנות ימינה, לזרעותיה של האישה המזמינה ביותר בעולם- כך לפחות הרגיש באותו הרגע. הוא התחיל לבכות, דמעותיו זולגות על הארץ.

"אני רוצה את אמא, ואת אבא!" ילל.

האישה עירסלה אותו בידה.

"די, די, חמודי. לא צריך לבכות..."

היא נענעה אותו בידיה והוא נרגע לאט לאט.

היא התחילה לשיר: 

"נוּמִי-נוּמִי-נוּמִי נִים
מְזַמְּרִים הָעֲנָנִים,
וְכוֹכָב קָטָן בָּרוֹם
מְחַיֵּךְ לוֹ מֵחֲלוֹם
וְלוֹחֵשׁ לָךְ וּמַנְעִים:
"נוּמִי, נוּמִי, נִים".

"נוּמִי-נוּמִי-נוּמִי נִים –
עַלְעַלֵּי עֵצִים נָעִים;
זֶה הָרוּחַ הַשּׁוֹבָב
בָּא רָכוּב עַל זְנַב הָעָב
וְלוֹחֵשׁ לָךְ וּמַנְעִים:
"נוּמִי, נוּמִי, נִים".

"נוּמִי-נוּמִי-נוּמִי נִים –
לַשָּׂדוֹת וְלַגַּנִּים,
מִן הָהָר יָרַד הַצֵּל
בָּא לָעֵמֶק, בָּא הַלֵּיל.
פַּעֲמוֹן הַרְחֵק יַנְעִים:
"נוּמִי, נוּמִי, דִּין-דִּין-דִּין!"

ג'יימס פיהק והתכרבל בזרועותיה של האישה המשונה, ולבסוף נרדם. האישה הסתכלה לשתי הצדדים, והתעתקה משם שג'יימס הפעוט בידה, משאירה אחריה רק סמל מוזר חרוט על האדמה...

הפרק הקודם