קוסמת בטעות

טוב אז בגלל שאתם ביקשתם בתגובות,

ובגלל שנוספו עוד מנויים,

וגם בגלל ששעמם לי, החלטתי לכתוב עוד פרק היום.

אז קבלו אותו!

(אגב כן יצאו שניים מחר)

אם תגיבו הרבה אז הם יעלו יותר מוקדם!

אוי סליחה זה נשמע רע. לאמשנה.

--------

לא הבנתי למה אליסי מתכוונת, אבל בכל זאת הנהנתי, ואילצתי את עצמי לפעור את פי בתדהמה.

אליסי צחקה. "כן, זו טירת הוגוורטס!"

הנהנתי.

הרכבת לפתע נעצרה, ושתינו קמנו מהמושבים בבת אחת. 

רציתי לפתוח את הדלת, אבל המון של תלמידים נוהרים במסדרונות אל היציאה חסם אותי.

אליסי סימנה לי לחכות, ואחרי שרעש ההמון נרגע, שתינו פסענו אל היציאה.

"תלמידים אחרונים, תלמידים אחרונים! תתקדמו אל הסירות ו'קשה" אמר איש גדול מימדים, שזקנו העבות היה בערך בגודל שלי.

אליסי הבחינה בהתבוננות שלי, ואמרה, עוד לפני שהספקתי לשאול, "זה האגריד. הוא חצי-ענק, אבל הוא לא אוהב שמזכירים את זה. הוא המורה לחיות פלא!"

הלכנו לכיוונו. "אתן ה'חרונות שמה?"

"אני לא יודעת" עניתי. 

הוא הסתכל מעבר לכתף שלי, ואמר לנו, "קחו סירה משמה, איפה שכולם"

הסתכלתי אל האיזור אליו הוא הצביע, וראיתי בתוך אגם כמות גדולה של סירות, ורובן מלאות בתלמידים נרגשים שנראו בני גילי.

אליסי משכה בידי. "בואי, אס!"

רצתי אחריה, מנסה לחקות את התלהבותה.

עלינו על הסירות, ואני הסתכלתי סביב. לא היו שם לא משוטים או מנוע, ותהיתי איך הסירה אמורה לזוז.

וכמו תשובה לשאלה שלא שאלתי בקול, הסירה פשוט התחילה לזוז, חותכת את המים. נזכרתי שאנחנו בעולם הקסמים. אם לא הייתי משוכנעת בזה עד עכשיו, זה לחלוטין הספיק כהוכחה.

לאחר דקה או שתיים, הגענו אל החוף. 

כמה תלמידים פלטו קריאות תדהמה, כמו הד עצום של "וואוווו"

הסתכלתי על המקום אליו כולם הביטו. ראיתי רק עיי חורבות, שוב. אז אליסי לא סתם דמיינה ברכבת.

אליסי התחילה להרצות שוב, מרוצה מכך שיש לה מישהי שתקשיב לכל ההסברים שלה.

"תראי, זו הוגוורטס. היא מדהימה, נכון?" היא לא חיכתה לתשובה, והמשיכה. "לנו היא נראית כמו טירה מפוארת, אך למוגלגים היא נראת כמו עיי חורבות כי בעצם..."

הפסקתי להקשיב והתחלתי לתהות. אז כן, אני מוגלגית. אולי אני אפילו לא אצליח להיכנס! זו באמת טירה, ואני באמת לא קוסמת.

חזרתי להקשיב לאליסי, בתקווה שתעניק לי מידע נוסף, כל עוד אני כאן.

"...דורות על גבי דורות של קוסמים למדו כאן! את קולטת? את יודעת, גם מוגלגים, אם הם מנסים להיכנס, אז יש מין מגן כזה, שחוסם אותם. אבל לא קיר בטון, אלא יותר מחסום תודעתי. אני לא ממש מבינה למה, כאילו אם הוא ממש רוצה, מוגל יכול להיכנס וז...."

שוב הפסקתי להקשיב. מיהרתי קדימה, משאירה את אליסי מרצה לאוויר מאחורה. אז אני מסוגלת להיכנס. פשוט עלי לחשוב שוב ושוב על המשימה ועל הוגוורטס, ולא לשכוח. להיאבק על הזיכרון הזה. כמו שאליסי אמרה - זה מחסום תודעתי. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

מסתבר שקשה מאוד. בפעם הראשונה שניסית לעבור את הקרש הזרוק הראשון, לפתע שכחתי מה אני עושה שם, והסתובבתי אחורה. ואז ראיתי את המון הילדים, ונזכרתי. 

ככה ניסיתי שוב, ורק בפעם הרביעית, כשראיתי את אליסי ממהרת מאחורי, נזכרתי בהכל - בהןגוורטס, במשימה. חשבתי חזק. אני חייבת להיכנס. חייבת.

רק אז, צעדתי פנימה. לפתע הכל השתנה לנגד עיני, ומצאתי את עצמי מביטה בטירה מדהימה. לא, מדהים זה לא מספיק בשביל לתאר את הדבר הזה. זה היה מטורף!

זו כנראה הטירה שאליסי ושאר הקוסמים ראו. 

אליסי סגרה את הפער בינינו, והתקרבה אלי.

"סליחה אם הייתי חופרת" היא אמרה בחיוך מבויש, והסיתה תלתל אדמדם שהסתיר את עינה. 

"אה, לא" מיהרתי להגיד, "קהל התלמידים סחף אותי ו-"

לא הספקתי לסיים את המשפט, ואליסי אחזה בידי וגררה אותי פנימה.

הפרק הקודם		הפרק הבא