שלד בארון הקבורה

אישה לבושת חליפה שחורה מסודרת בקפידה, בעלת עיניים כחולות נועזות, נעליים שחורות מבריקות, ושיער שחור שמנוני- שנראה שכל מאמץ שנעשה לסדר אותו כשלו- הלכה במסדרון. סביבתה נראתה כמו תחנת משטרה ממוצעת- רק שהאנשים ההולכים בה לא לבשו מדים- אלא חליפות מחויטות כמו שלה.

היא נעצרה ליד מכונת אספרסו, לקחה לעצמה ספל, ובירכה לשלום את העובדים, אשר ענו לה בקריאות דומות. זה היה נראה כמו סתם מקום עבודה רגיל, לא מקום שבו התרחשו דברים קסומים ומשונים.

אבל הוא בהחלט היה כזה.

היא חזרה לצעוד במהירות שהציצה בשעונה וגילתה שהיא מאחרת לעבודה. היא צעדה במרץ לאורך המסדרון מלא הדלתות, פוונה מדי פעם בהתאם למעברים ולפיתולים.

"מייסון!" אדם פרוע למראה, בעל עניבה משוחררת, שיער בלונדיני מבולגן, ותיק מסמכים תחת זרועו מיהר להגיע אליה.

האישה ששמה מייסון החמיצה את פנייה.

"זה גברת סמית' בשבילך."

מבט משועשע הופיע על פניו.

"בסדר, סמית'."

'איך אדם כזה הגיע לתפקיד גבוה כל כך?' תעתה לעצמה מייסון בזמן שחידשה את צעדייה במלא המרץ.

"תקשיבי," אמר הגבר בעודו מתנשף. "יש לנו תיק חדש, ותיק גדול."

"תעביר אותו לגדרסון," נופפה מייסון בידה לביטול.

"לא, תראי, זה עניין גדול-"

"ג'יימס, אתה זוכר את ה'עניין הגדול' הקודם שלך?"

"זו הייתה טעות תמימה!" נשף ג'יימס בחוסר סבלנות. "תקשיבי, זה משהו גדול- מקום מחוץ לעיר פוצץ, וכשהאנשים באו לשם, הם נזכרו שהוא פוצץ לפני הרבה שנים. לפי הזכרון שלי ושל שאר העובדים שבדקו אותו הוא לא פוצץ באותו הזמן שבאנו לבקר בו, אבל הממצאים מעידים שזה נכון."

"מצאו אצלם במוח סימנים לסמי שיכחה?"

"לא." ענה ג'יימס בפשטות. "כבר חיפשנו, זאת הייתה ההנחה הראשונה שלי."

מייסון גירדה בסנטרה.

"ממממ... חייב להיות איזשהו הסבר הגיוני."

"וזה לא הכול!" קרא ג'יימס. "לפי הזכרון של האנשים שהיו עדים לפיצוץ, דמות אדומנית שיער יצאה ממנו, ולידה דמות חומת שיער. לא הספיקו לראות מי בדיוק הדמויות, והדמות האדמונית נעלמה. פשוט באוויר! בפוף! וכמה שניות לאחר מכן, נעלמה גם הדמות עם השיער החום!"

מייסון הפנתה אליו מבט.

""האף בי אי לא אמורים לטפל בזה?"

"לא הצליחו, והחליטו שאנחנו אחראיים על התיק הזה."

מייסון נעצרה.

היא קפאה במקומה לכמה שניות, ואז- כאילו מישהו לחץ על מתג הפעולה שלה- היא התחילה לחלק פקודות.

"תביא לי את כל התיקים שקשורים לאזור הזה ברדיוס מאה מטר. תתקשר לקבוצת פרופרלפאיים- אני רוצה לדעת הכול על הדמויות, מה הן אוכלות, מה סוג הקול שלהם, מה צבע השרוכים שלהם, הכול. תזמין חוקרים מומחים ותסדר את המדענים מהרובע השבע עשרה. אני רוצה למצוא כל פרט שאפשר על הדמויות ועל המקום- מובן?"

ג'יימס חייך.

"מובן." הוא התחיל ללכת כשמייסון עצרה אותו.

"וכשאני מגיעה לחדר שלי אני רוצה למצוא את התיק המלא נמצא על השולחן- כן?"

ג'יימס הנהן והלך.

מייסון התיישבה באנחה ליד שולחנה ופתחה את תיקיית הקרטון.

הכול היה נראה רגיל בעמוד הראשון, השני... רגע!

בעמוד השמיני מצאה את הסימן המוזר הראשון: דווח שנמצאו גופות של ילדים בתוך ההריסות. מה עשו שם ילדים?

היא הניחה את זה בצד והחליטה לדאוג לזה אחר כך.

עמוד ארבע עשרה... חמש עשרה... שש עשרה... שבע עשרה... הכול רגיל... הי!

בעמוד העשרים היה כתוב עוד פרט מחשיד: במשך כמה אלפי שנים האיזור הזה היה בבניה. איך זה הגיוני?

היא כתבה לעצמה בפתק את שתי הפרטים האלה, ועברה לדף הבא.

עשרים וארבע... עדרים וחמש... עשרים ושש... עוד אחד!

היא שיפשפה את משקפיה כדי לבדוק אם היא צדקה- על פי התיאור שתי הדמויות רחיפו שתי מטר מעל האוויר! איך זה הגיוני?

כאן נגמר התיק, מלא סימני שאלה.

היא נאנחה ועיסתה את רקתה.

אולי היא טועה, אולי בעצם זה הכול טעות, אולי הקסם הוא טעות, אולי האישה הזקנה היא טעות. אולי חלום, אולי תעתוע, אולי אשליה...

אבל גם אם לא, היא לא תנוח עד שלא תהרוג כל אחד מהמטורפים האלה, שחושבים שהם קוסמים...

הפרק הקודם		הפרק הבא