פנסי פרקינסון – שדכנית

אני יודעת שלא פרסמתי מאז דצמבר - ואני ממש מצטערת על זה. אבל הייתה לי סיבה טובה!

עבדתי על ספר!!! כרגע יש טיוטה ראשונה ואני מתכננת בעוד חודש בערך לסיים לערוך ולהתחיל בתהליך הוצאה לאור!!!

למי שמעוניין - קוראים לו "ארטמיסטיקה - אקדמיית החלומות"

ארטמיסטיקה היא פנטזיה-רומנטית על בית ספר לייצור חלומות, שבו התלמידים חווים את גיל ההתבגרות - אהבה ראשונה, חברות, שברון לב, יציאה מהארון ועוד ועוד

הרבה מהטקסטים הם עיבודים לפאנפיקים שכתבתי (כן - גם של הפאנפיק הזה!)

ועכשיו אחרי הפרסומת הלא-כל-כך סמויה הזו - נעבור לפרק האחרון שלקח לי יותר מידי זמן לפרסם:

"תגידי, איפה את רואה את עצמך אחרי סיום הלימודים?"

עמדתי ליד אחד החלונות העצומים של הטירה והבטתי אל האופק. יסמין התקרבה ונעמדה לידי, אך במקום להביט מהחלון, היא נשענה עליו בגבה. מבטה היה מופנה אל המסדרון.

"אני שואלת ברצינות," היא אמרה, מביטה בי בזווית העין.

"אני לא יודעת," משכתי בכתפיי. "אני יודעת איפה ההורים שלי רואים אותי – נשואה, שלושה ילדים ויורשת של העסק המשפחתי," גיחכתי קלות. "יש לי תחושה שהם הולכים להיות נורא מאוכזבים…"

הרמיוני השמיעה צחקוק. היא הביטה בי בעיניי השקד החמות שלה והניחה יד חמה על הכתף שלי. בחיים לא חשבתי שאהיה מהאנשים האלה שמרגישים סחרחורת חסרת מעצורים ממגע קטן כל כך, אבל הנה אני כאן, עם ראש מסוחרר ולב שדוהר במהירות מטריפה. "גם אם לא תלכי בדיוק בדרך שההורים שלך חלמו, אני בטוחה שהם יהיו גאים בך!" היא אמרה. "כי אני יודעת, שלא משנה מה תעשי – תעשי את זה בצורה מדהימה!"

שרירי הפה שלי כאבו מרוב חיוך. נשענתי על החלון, כדי לייצב את עצמי.

הרמיוני גיחכה. לא ידעתי אם זה בגלל שהיא שמה לב לסערה שעוברת עלי.

"אני חושבת שהיה ממש מוצלח היום," אמרתי, מסתובבת לכיוונה.

החיוך שלה התרחב, אבל אז נעלם. היא כחכחה בגרונה ונראתה מהוססת.

כיווצתי את מבטי והבטתי בה בדאגה.

היא חייכה חצי-חיוך.

"מה קרה?" שאלתי. רציתי ללטף את לחייה, אבל לא הצלחתי לשכנע את ידי לזוז.

היא הרימה את מבטה.

"אני לא יודעת מה אני רוצה…" היא לחשה.

לא היה לי מושג על מה היא מדברת. ניסיתי לשחזר בראשי את השיחה האחרונה, כדי להבין, אולי, למה הכוונה. "את לא יודעת מה את רוצה לעשות אחרי סיום הלימודים?" ניסיתי.

היא גיחכה. "לא, לא זה…" היא נראתה חסרת מנוחה. היא העבירה משקל מרגל לרגע ופניה הסמיקו. "פנסי?"

הלב שלי החסיר פעימה כשהיא אמרה את שמי.

הרמיוני נאנחה. "אני לא יודעת מה אני רוצה," היא אמרה שוב והעבירה את שתי ידיה בשערה. התלתלים החומים שלה קיפצו בעדינות מבין אצבעותיה חזרה אל גבה.

"באיזה הקשר?" שאלתי, הפעם, אוזרת מספיק אומץ כדי להתקרב וללטף קלות את כתפה.

ברגע שעשיתי את זה, פניה האדימו.

רטט של התרגשות עבר בתוכי. 'אולי זה מה שאני חושבת שזה?' חשבתי, לבי פועם חזק מתמיד. ניסיתי לרסן את המחשבות שלי. ידעתי, שאם אתחיל להאמין באפשרות הזו, האכזבה תהייה כואבת מידי.

"פנסי," היא לחשה שוב את שמי.

הרגשתי, כאילו לבי עומד לפרוץ מחזי.

צעדי ריצה מתקרבים גרמו לי להסתובב בהפתעה.

היה זה אידיוט מיוזע ומתנשם אחד, העונה לשם פוטר. הוא עצר את ריצתו מולנו והשעין את ידיו על ברכיו, מתנשם בכבדות.

"הארי, אתה בסדר?" שאלה הרמיוני בדאגה.

היד שלי עזבה את כתפה, נוחתת בבדידות לצד גופי. צפיתי בגריפינדורית מתקרבת אל החבר הכי טוב שלה, משאירה אותי לבדי ליד החלון.

"הרמיוני!" קרא הארי, הוא היה קצר-נשימה ונשמע מזועזע. "הוא – מאלפוי – נישק אותי!" הוא זעק.

שמעתי את הרמיוני מחניקה גיחוך. למרות התחושות המעורבות שחשתי באותו רגע, לא יכולתי שלא לגחך.

"הוא…" המשיך שחור-השיער, "הוא פשוט…"

"הארי," היא אמרה בקול צוחק, "אל תגיד לי שברחת ממנו…"

"זה, בדיוק, מה שעשיתי!" הוא הכריז.

היא פרצה בצחוק.

לאחר התלבטות, החלטתי להתקרב ולהוות חלק פעיל יותר בשיחה. בכל זאת, הייתי בשיחה לפני שפוטר הגיע, אז אם מישהו צריך לבקש אישור להצטרף לשיחה – זה הוא, ולא אני!

"הו, היי, פרקינסון," אמר פוטר בבלבול.

"היי," עניתי בחצי-חיוך. "נשמע שעבר עליך ערב מהנה. כבר אמרתי להרמיוני שהערב שלה היה הצלחה!"

הרמיוני צחקה לכיווני, גורמת לפרפרים שבבטני לחזור לפעולה.

"מהנה?!" הוא זעק. "למה שהוא…?!"

"אני חושבת," ענתה הרמיוני, אחרי שהבינה שהבחור לא מתכנן לסיים את המשפט, "שאתה צריך לשאול אותו את השאלה הזו."

"אבל…" פוטר היה נראה מיואש.

"בהצלחה!" היא קראה בגיחוך.

פוטר הנהן חלושות. "אני… אני אלך… כן, אני חושב שאני אלך לדבר איתו…"

הרמיוני ואני הנהנו בעידוד.

פוטר הביט אחורנית בהתלבטות. "טוב, כן," הוא מלמל. "אני אלך. תודה," הוא אמר, גבותיו מכווצות בדאגה. הוא נשם נשימה עמוקה והחל להתרחק משם.

הרמיוני ואני נותרנו לבד.

ראיתי שהיא ממשיכה להביט לכיוון שאליו הלך פוטר. אולי, היא ניסתה שלא להישיר מבט אלי. לפני שהבנתי מה אני עושה, לקחתי את ידה בידי. היא הסתובבה אלי במהירות.

"מה את..?"

אבל אז חיוך התפשט על שפתיה.

מצאתי את עצמי מחייכת בחזרה.

הרמיוני התקרבה עוד קצת ולקחה את ידי השנייה בידה.

"אז, אחרי שהצלחנו לשדך בין רון ומיליסנט," היא אמרה בלחש, "ועכשיו נראה שהצלחנו לדחוף את הארי ודראקו לכיוון הנכון," היא עצרה לרגע כדי לקחת נשימה, "אני חושבת שגם לנו מגיע סוף טוב."

יכולתי להישבע ששמעתי את הלב שלי משמיע רחש מסוכן, כאילו הוא בלון שעומד להתפוצץ בכל רגע.

הרמיוני עזבה את יד ימין שלי כדי להזיז קצוות שיער מפניה. עיני השקד שלה פגשו את עיניי. ריסיה היו נראים עבים וארוכים כל כך מהמרחק הזה. לחייה היו סמוקות ומחויכות. למזלי, אחת הידיים שלי בדיוק התפנתה. הרמתי אותה וליטפתי את הלחי החמה. הרמיוני עצמה את עיניה. נתתי ליד שלי לטייל על פניה היפות. העברתי אצבע על אפה ואז על שפתיה הוורודות. היא פקחה את עיניה.

מצאתי את עצמי מתקרבת אליה. היא הייתה גבוהה במעט ממני, כך שהייתי צריכה להימתח מעט כלפי מעלה. השפתיים שלי מצאו את שפתיה. ברגע הראשון שפה אחת רפרפה על שפה אחרת. עיניי עוד היו פקוחות.

רגע מאוחר יותר עצמתי את עיניי. היד שלי נדדה אל מאחוריי עורפה, אל סבך התלתלים, שריחו היה נפלא כל כך. הרגשתי את היד שלה מטיילת לצד גופי.

זו לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי, אבל אם אנסה להשוות בין הנשיקה הזו לנשיקה-שתיים שהיו לי עם דראקו – הן היו כלום ושום דבר. קשה לי לחשוב על משהו טוב יותר לומר כרגע, כשכל גופי רוטט וראשי מסתחרר.

ידה של הרמיוני עזבה את ידי ורגע אחר כך הרגשתי אותה לצד גופי, מושכת אותי אליה. מצאתי את עצמי מחייכת לתוך הנשיקה.

טיפה רטובה טפטפה אל לחיי.

התנתקתי בהפתעה.

הרמיוני משכה באפה והסבה את מבטה ממני. היא נראתה מובכת.

"הכול בסדר?" שאלתי. לבי, שדבר במהירות, התכווץ בדאגה.

"כן," היא אמרה ומשכה באפה שוב. "זה… זה, פשוט…" היא הרימה את עיניה ופגשה את מבטי. "אלה דמעות של שמחה, זה הכול," היא אמרה.

חייכתי.

פניה הסמיקו והיא ניסתה להתרחק. ידיי, שכעת נחו על כתפיה, מנעו ממנה לעשות זאת.

"זה מביך…"

"הנשיקה?" שאלתי, מכווצת את גבותיי בדאגה.

"לא!" היא קראה בבהלה. "זה שאני בוכה," היא הסבירה.

ליטפתי את כתפיה בעדינות. "זה בכלל לא מביך, לדעתי," אמרתי לה, מנסה למצוא את הקול החם ביותר שלי. זה לא היה פשוט, כיוון שאני לא נוטה להשתמש בו הרבה.

היה נדמה לי שזה עבד. הלחץ ירד מפניה, שריריה נרפו.

"את יודעת," היא שאלה, "לקח לי הרבה זמן להבין שזה מה שאני רוצה. אני חושבת, שידעתי כבר כמה ימים, אבל עד לפני כמה דקות, לא הייתי מוכנה להודות בזה. אני שמחה שבסוף הצלחתי."

החיוך חזר והתפשט על שפתיי. הייתי חייבת להודות, שאהבתי את הגרסה החדשה והחייכנית הזו שלי. הייתה לי תחושה, שכל עוד הרמיוני תהייה חלק קבוע בחיי, הגרסה הזו תהייה הגרסה הקבועה.

העברתי יד מלטפת לאורך ידה. עיניה נצצו לאור הירח.

"גם אני."

הפרק הקודם