עולמות מתנגשים

הפעם הפרק האחרון הוא על...

פרסי ג'קסון!

אוויר הערב היה קריר ושלוו. שדות התותים הבשלים הדיפו ריח נעים שהתפשט בכל מקום, והתערבב עם ריח התבשילים המגרים שעמדו באוויר. מכיוון השדות נשמעות קולות חלילים מסתלסלים, כאילו מישהו ניסה לנגן לתותים, וזה אכן מה שקרה. במחנה החצויים כבר הגיע הערב, וכולם ישבו לסעוד בשלווה. טוב, לפחות בשלווה עד ש -
"פרסאוס ג'קסון!" נשמעה צעקה זועמת.
הנער אליה כוונה גילגל את עיניו הירוקות וקם מהשולחן בו ישב, שהיה ריק בלאו הכי. הוא התחיל ללכת לכיוון ממנו באה הצעקה, מעט בהיסוס. הנער היה נער ממוצע למדי; בעל שיער שחור, עיניים ירוקות חדות, ולבש - למרבה הפליאה - חולצה כתומה אשר הייתה גדולה עליו בכמה מידות. לצווארו הייתה שרשרת חרוזי חמר, ומלבד זאת הוא לבש מכנסיים נוחים לריצה, ונעלי ספורט. חגורה הייתה חגורה למותניו, ובה היתה חרב תקועה בנדן. הנער הלך, והליכתו צלעה מעט בגלל משקל החרב, אשר השמיעה קולות קירקוש רמים עם כל צעד. אדם שהיה טורח להביט סביבו מעבר לנוף היפהפה, יער ירוק עד, שדות רחבי ידיים מכל עבר, ביתנים יחודיים ומלאי ברק פזורים במרכז, וקו הים אשר נמצא ממש בקצה שדה הראייה; היה רואה שכל הנערים היו לבושים דומה לו. חולצה כתומה, מכנסיים נוחות לריצה (מלבד מספר נערות שישבו בשולחן אחד, ועליהן נמרח איפור ברמה שלא תתואר), שרשרת חרוזי החמר, נעלי ריצה, אבל החשוב מכל - הנשק. לחלקם היו חרבות בתוך נדנים, חלקם אחזו חרמשים, לחלקם היו פגיונות, לחלקם הייתה תלויה על הגב אשפת חצים, אך כולם, בלי יוצא מהכלל, אחזו נשק.
"הנה זה מתחיל..." רטן לעצמו, וקולו חזה רעות.
הנערה התקדמה במהירות אל הנער, כרוח סערה. נראה שרגע אחד עמדה במקומה הקודם, וברגע הבא היא כבר עמדה פנים אל פנים אל הנער, מוכנה לנגוח בו כשור זועם. היא התייצבה מולו, והצביעה עליו באשמה מוחצת. מבטה היה מטורף למחצה, שערה הבלונדיני סטר לפניה בחוזקה. כל מי שהסתכל לתוך עינייה האפורות השלוות תמידית, ראה שמתחוללת בהם סערה שלא תתואר.
"מה, בשם זאוס, חשבת לעצמך שחיטטת לי בחפצים האישיים?!" צעקה עליו וקליע רוק ניתז מפיה ופגע באפיו. פרסי נרתע אחורה בבהלה, מעולם לא ראה את הנערה כועסת כל כך, והוא אכן הכיר את אותה הנערה היטב.
כל הנערים שעד עכשיו ישבו וסעדו הסתובבו ותלו מבטים תמהים בשני הנערים. היה נראה שהרוח התחזקה, כאילו כדי להכעיס וללבות את חמתה של הנערה הזועמת. לאט לאט החל להתפשט מבט הבנה על פניהם של הנערים, כאילו ידעו וחזו מראש שזה יקרה. הם החליפו מבטים משתתפים בצער עם הנער ששמו פרסי, ונראה שבשבילם הוא כבר ז"ל.
"אנבת' - " ניסה פרסי להגיד אבל נקטע מיד בידי הנערה הכועסת, שנראתה כאילו עוד רגע תתחיל להרביץ לו.
"אתה מוכן להסביר לי?!" צעקה עליו בקול רם שהתפשט באוויר. הנערים היושבים נראו מתוחים, אך מתעניינים. הנערות מלאות האיפור עזבו את המראות כיס ורכנו קדימה כדי להיטב לראות, הנערים הענקיים שישבו בשולחן אחר צחקו ועדדו, ולעומת זאת הנערים היושבים בשולחן ליד פרסי ואנבת', שנראו כולם כמין דגם נוסף של אנבת', נראו מפוחדים מעט.
"זה בגלל - " ניסה להסביר בתקווה שתקשיב לו, ואולי יזכה למות קצת יותר מאוחר.
"בלי תירוצים!"
"אנבת'-" פרסי ניסה להשחיל מילה שוב, והפעם נראה מעט מעוצבן.
"זה לא יעזור לך!" צעקה עליו בזעם שהיה יכול להתאים רק לה.
"איבדתי את אנקלוסמוס!" צעק עליה פרסי בתגובה, ופניו התחילו להאדים. הדם בגופו התחמם, וגופו נכנס לתגובת תקוף או ברח. הוא התפרק כאילו הסוד הזה עצור בליבו כבר זמן רב, ולפי נימת קולו היה אפשר להבין שלמרות שכעס, הוא התמלא הקלה על הגילוי המרעיש.
אנבת' נרגעה בבת אחת. עינייה נהפכו למודאגות אך שלוות, במבטה הרגוע הרגיל. המילים הפשוטות האלה השפיעו עליה הרבה יותר משכל משפט ששמעה אי פעם בחייה השפיעה עליה. למרות שהשתדלה לשמור על קור רוח בחזותה, בתוכה היא התמלאה בבהלה ובפאניקה, ויותר מכל רצתה להסתובב ולצרוח כמו שינהגו בנות אפרודיטה, שכה תיעבה.
"מה?! היא לא אמורה לחזור לכיס שלך כל פעם?" הצליחה סוף סוף למצוא מילים וניסתה למצוא משהו שיעזור להם במקרה הזה.
"אני יודע!" צעק פרסי בהתרגשות. הוא התחיל להלך הלוך ושוב, היה קשה לו לעצור אחרי שכבר התחיל. הוא היה אדיש לגמרי למבטים שנעצו בהם הילדים, אשר החליטו לאחר כמה שניות של היסוס לחזור לאכול, ונראה כי המחזה כבר לא עניין אותם. הנערים גדולי הגוף גילגלו עיניים בשיעמום וצעקו משהו אחרון לפני שחזרו לאכול ולדבר בקולי קולות, הנערות בעלות החזות של מלכות יופי חזרו לאכול, וחלקן מרחו בקפידה שכבת איפור נוספת, והנערים הדומים לאנבת' נאנחו בהקלה.
אנבת' נשמה עמוק פעמים, שואפת אוויר לפיה, ונושפת בחזרה תוך כדי עצימת עיניים. כשפתחה את עינייה היא כבר הייתה שלווה לגמרי, גלגלי מוחה התחילו להסתובב במהירות, והיא התחילה לנסות לחשוב כיצד זה אפשרי, דבר שהצטיינה בו במיוחד.
"מתי הפעם האחרונה שראית אותה?" שאלה. השאלה נשמעה מעט טיפשית, כאילו דיברה על יצור חי ולא על חרב קסומה.
פרסי גירד את ראשו מלא השערות השחורות.
"כשנלחמנו בחרב לפני שבוע. או שבעצם הלכנו ליער לאגרוף זאוס ב'תפוס את הדגל'. כן, את זוכרת שניצחנו? קלריס ניסתה לתפוס את הדגל - "
"פרסי!" קטעה אותו אנבת' בחוסר סבלנות.
"אה, כן, סליחה." נזכר פרסי. "זה היה שלשום, לפני שנרדמתי. השארתי אותה בכיס כרגיל, כמובן. ולמחרת היא נעלמה."
אנבת' עיסתה את רקתה, והקמטים במצחה העמיקו ככל שהמשיך לדבר.
"מה קורה פה?" נשמע קול, ושני הנערים הסתובבו אחורה, מוצאים את עצמם פנים אל פנים מול גבר גבוה, שגביע כסף היה אחוז ביד שמאלו.
"אתם יודעים שאסור לקום בזמן האוכל, נכון?" הוא הטיף להם וסובב בידו את הגביע בתנועה מעגלית.
"כן, מר ד'," סינן פרסי מבעד לשיניו החשוקות, כאילו רק נוכחותו של האדם הזה גורם לו להרגיש שנאה.
"אני מניח שאם קמתם לא תהיה לכם בעיה לשטוף כלים-"
"מה קורה פה?" נשמע קול רך. הקול התנדף ברוח, התפשט לכל מקום, מהפנט ועדין, קול פעמונים רך.
אנבת' ופרסי שהסתובבו הבחינו בנערה בעלת שיער חום עומדת מאחוריהם, ומיד השתלטה עליהם הרגשה ישנונית נעימה.
"אני בטוחה שלפרסי ואנבת' יש סיבה הגיונית לקום כרגע..." המשיכה לדבר בקול החולמני, הנמתח.
מבט מבולבל הופיע על פניו של מר ד', וכמה שניות לאחר מכן התחלף במבט מנומס.
"כמובן..." מילמל לעצמו והסתובב. "סלחו לי, אני הולך לנמנם..." הוא הלך משם, תכולת הגביע נשפכת לכל עבר בגלל צעדיו המתנדנדים.
למשך מספר שניות השתררה שתיקה, ואז פרסי פרץ בצחוק מתגלגל.
"זה היה מדהים, פיפר!" אמר לבסוף כשנרגע.
הנערה ששמה פיפר גיכחה, והאווירה באוויר נעשתה קלילה מעט יותר. אבל דווקא אנבת' נראתה מודאגת.
"פיפר, ממתי ההקסמה יכולה להשפיע על אלים?"
פיפר משכה בכתפיה, והפעם כשדיברה קולה נשמע רגיל ויומיומי, כה שונה מהנימה הקודמת בה דיברה.
"השתפרתי," אמרה, וכעבור כמה שניות הוסיפה: "וזה לא שדיונסס הוא אל חכם במיוחד."
ואז פנתה אליהם בנימה עניינית.
"אז מה קורה פה? שמעתי צעקות."
פרסי ואנבת' החליפו מבטים, ופיפר מיד שמה לב. על פי המבט שעלה על פניה אפשר היה להבין שהיא מתחילה לחשוש.
"מה קרה?" שאלה בדאגה.
"פרסי איבד את אנקלוסמוס." השיבה מיד אנבת'.
"היי!" ניסה להתגונן פרסי בתגובה למבט המאשים ששלחו בו שתי הבנות, "לא איבדתי אותה, גנבו ממני אותה."
אנבת' גילגלה עיניים.
"מה שתגיד." ובתגובה פרסי הזעיף פנים.
פיפר הייתה זו שתפסה את הפיקוד.
"אני הולכת לקרוא לכל השאר, נבדוק כמה מהר הם יוכלו לבוא. פרסי, אנבת', תחפשו במחנה, אולי תצליחו למצוא אותה. פרסי, תבדו שוב פעם בכיס שלך או במקום אחר שקשור אליך, אולי היא חזרה ולא שמת לב. קדימה!"
היא התחילה לרוץ לכיוון הביתנים. פרסי ואנבת' הופתעו מהצורה שבה תפסה את הפיקוד. הם הביטו בה כמה שניות עד שנעלמה, וגם אז המשיכו לבהות במקום שבו נעלמה לעוד כמה שניות.
ואז הם החליפו מבטים.
פרסי משך בכתפים. אנבת' הנהנה, והם התפצלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא