הקול בראש של הארי פוטר ועוד כמה...

היי חברה. טוב אז ככה. אני כנראה יעשה פרק נפרד לג'ייס. גם כי הוא לא מהעולם של הארי פוטר וגם כי הסיפור שלו יקח לפחות כמה מספר של פרקים... אז בפאנפיק הזה אני ממשיכה להעלות פרקים על הדמיות של הארי פוטר.

הפרק הזה מספר על (תרועות של חצצרות) הנשיקה של הארי עם ג'יני.

מקווה שתהנו.

"זה מספיק להיום,” אמר פרופסור סנייפ בקרירות. “סמן לאן הגעת. ההמשך יהיה בשבת הבאה, השעה עשר.”

"כן, אדוני.”

"אוח,” נאנחה שמחה בהקלה. “שהחיינו באמת, כבר הפסקתי להאמין שזה הולך להיגמר מתישהו...”

הארי דחף כרטיס מקופל לקופסא באקראי ומיהר לצאת לפני שסנייפ יתחרט. נוא רץ במעלה מדרגות אבן, מאמץ את אוזניו לשמוע משהו מכיוון המגרש, אבל הכל היה שקט... זה נגמר...

"הספדנו במשחק...” מלמלה עצב. “אוי, אנחנו פשוט כישלון גמור...”

"הפסדנו במשחק,” צווח פחד. “זה גרוע ביותר. זה התרחיש הכי גרוע שיכולתי לעלות בדעתי.

"היי, היי,” שמחה ניסתה להשתלט על ההמולה. “לא בטוח שהפסדנו במשחק, אולי... אמ.. אולי...”

"והכל בגלל סנייפ המגעיל, המטומטם, מסריח, והסתום,” צעק כעס. ראשו החל לעלות באדים.

הארי היסס לרגע מחוץ לאולם הגדול ההומה באדם, ואז רץ במעלה מדרגות השיש; בכל מקרה, ניצחון או הפסד, הקבוצה נהגה לחגוג או להתאבל בצוותא בחדר המועדון.

"קוויק אגיס?” הוא אמר בהיסוס את הסיסמא לאישה השמנה, תוהה מה ימצא בפנים.

אי אפשר היה לקרוא כלום מהבעת פניה כאשר ענתה לו, “תכף תראה.”

"בחיאת אישה,” קרא כעס. “את לא יכולה לגלות לנו אם ניצלנו או לא?”

"בכל מקרה עוד רגע נבין בעצמנו,” אמרה שמחה בקוצר רוח ועצמה את עיניה במתח.

הדלת זזה וחשפה את החור.

שאגת שמחה עלתה מהחדר שמאחוריה. הארי הביט בתדהמה, וכל מי שראה אותו התחיל לצעוק; כמה זוגות ידיים משכו אותו פנימה.

"ניצחנו,” צעק רון. שדילג בגיל ונופף בגביע הכסוף לעבר הארי. “ניצחנו! ארבע מאות וחמישים, מאה ארבעים! ניצחנו!”

"יייייייייייששששש!!!!” צווחו חמשת החושים בגיל. שמחה העיפה מבט לעבר האיים. אי הקיידיץ' היה פעיל. המרביצנים עפו סביבו במהירות והמאטאטים הקטנים נראו כאילו שהם רוקדים בשמחה. לידו, אי האהבה, שתי עינים חומות שהיו תלויות עליו החלו להבהב קלות ופרצופה של צ'ו נמחק לגמרי.

"בדיוק,” היא צעקה. “זה הזמן ילד,” היא אמרה ולחצה על מספר כפתורים.

"אה, שמחה? מה עשית?” שאל פחד בחשש.

"סמוך עלי, אל תדאג,” היא ענתה לו.

הארי הביט סביבו; הנה ג'יני רצה לקראתו; על פניה הבעה נחושה, סוערת, והיא נפלה על צווארו. ובלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי לדאוג בכלל שלפחות חמישים אנשים מסתכלים, הארי נישק אותה.

אחרי כמה שניות ארוכות – ואולי חצי שעה – ואולי מה ימים שטופי שמש – הם ניתקו זה מזה.

פחד צנח על הרצפה מעולף.

בחדר נפלה דממה. ואז כמה אנשים שרקו בהתפעלות, וגל של צחקוקים עבר על כולם.

"ומה רון חושב על זה?” שאלה עצב בדאגה אבל למרות זאת היא לא הורידה את החיוך מהפנים.

הארי הביט מעל לראשה של ג'יני וראה את דין תומאס מחזיק בידו כוס מנופצת. וגם רומילדה ויין נראתה כאילו היא משתוקקת לזרוק משהו. הרמיוני חייכה מאוזן לאוזן, אבל העיניים של הארי חיפשו את רון. לבסוף הוא מצא אותו, עוד מחזיק בגביע, ועל פניו הבעה מתאימה למישהו שהיכו על ראשו בנבוט. לחלקיק שניה הם הביטו זה בזה, ואז רון החווה תנועה קטנה בראשו, שאותה פירש הארי בתור, “אם אתה חייב.”

"יייששש,” צעקה שמחה. “הצלחנו.

"כל הכבוד,” הסכימה גועל. “הפעם התעלית מעל עצמך שמחה.”

היצור ששוכן בתוך החזה של הארי שאג שאגת ניצחון, והארי חייך אל ג'יני והצביע ללא מילים אל החור שמאחורי התמונה. זאת הייתה הזמנה לטיול ארוך במדשאות בית הספר שבמהלכו – אם ישאר קצת זמן – ידברו על המשחק.

"סוף סוף,” נאנחה גועל בהקלה. “באמת תהיתי לעצמי מתי ג'יני תעזוב כבר את דין, אנחנו בהרבה יותר שווים ממנו.

"הצלחנו,” קראה שמחה.

"עשינו את זה?” שאל פחד שרק החל להתעורר בעלפונו. הוא הביט במסך הגדול, הארי וג'יני ישבו שם צמודים אחד לשני בראש הגבעה, משקיפים על האגם...

"עשינו את זה,” צעק פחד.

"עשינו את זה, עשינו את זה, עשינו את זה ועשינו את זה,” הוא החל להסתובב בדילוגים סביב הלוח בקרה.

לפתע אור צהבהב רך התפשט בחדר. שמחה הסתובבה בבהלה.

כדור זיכרון זהוב וזורח התגלגל באיטיות מתחת לרגליהם.

הוא השתחל באלגנטיות בין שאר זיכרוני ליבו של הארי. צינור צהוב יצא ממנו והתחבר לאי האהבה שהחל לשנות את צורתו. עיניה של ג'יני גדלו ושיער כתום ובוהק הופיע מאחוריהם, עברו כמה רגעים וםרצופה של ג'יני עמד במלואו על אי האהבה. שערה הכתום התנפנף בעוז סביב פניה, מסמן שאי האהבה עובד עכשיו.

שמחה ניגשה לזיכרון ליבו החדש של הארי. היא העבירה את ידה על הכדור הזורח וצפתה.

הזיכרון החל בשאגות השמחה של הגריפינדורים, אחר כך ראו את הנשיקה של הארי וג'יני והוא נגמר בשניהם, יושבים בראש גבעת הדשא ומביטים לעבר השמיים...

הפרק הקודם		הפרק הבא