בית המסתור

את הימים הקרובים הרמיוני בילתה מהתחמקות ממבטו של דראקו, ומכיוון שהיא אפילו לא יכלה להביט מבלי להסמיק הרמיוני איבדה את האדם היחידי שעזר לה לישון בחודשיים האחרונים.

מה שהותיר את הרמיוני ערה בלילות, מתהלכת בבית מנסה להשאיר אותה עצמה ערה.

"הרמ' " נוויל נמצא בפתח הדלת של עליית הגג, הרמיוני הסתובבה אליו. "קינגסלי הגיע."

הרמיוני התרוממה בקלילות מן הרצפה וירדה אחרי נוויל במהירות במדרגות, הם נכנסו יחד מיד לסלון שם עמד קינגסלי וסביבו דיגבון והתאומות פאטיל.

"מר שאקלבולט." קראה הרמיוני, מסבה את תשומת ליבם לכך שהיא ונוויל נכנסו אל החדר.

"שלום העלמה גריינג'ר," אמר קינגסלי ואז החווה את ראשו בתנועת שלום לנוויל. "לונגבטום." אמר ונוויל בתגובה הנהן בראשו כמחוות שלום בחזרה.

"איפה דראקו ?" שאל קינגסלי.

"הוא נראה לי מנמנם בחדר." אמרה פדמה, "לקרוא לו ?" 

"כן, בבקשה ממך העלמה פאטיל." פדמה הנהנה ועלתה למעלה לקרוא לדראקו.

"קינגסלי, איפה היית ? מה קורה ?" הרמיוני שאלה אותו בנחישות ולקחה צעד קדימה אל פנים הסלון.

קינגסלי שתק לרגע, ואז סקר את הפרצופים המתוחים בחדר ואמר - "הייתה תקיפה באזקאבן."

"באזקאבן ? כלומר של אסיר  ?" שאל דיגבון.

"של אסיר לפני משפט, כן." אישר קינגסלי, בדיוק באותו רגע פדמה נכנסה לסלון כשדראקו הולך מנומנם מאחוריה.

"דראקו," אמר קינגסלי בזמן שדראקו פיהק מעט וגירד את ראשו בעודו נכנס את הסלון.

"כן, מה היה כל כך דחוף שהיית חייב להעיר אותי שאקלבולט ?" שואל דראקו בעודו מניח את זרועותיו שלובות על חזו.

"הייתה תקיפה באזקאבן," אמר קינגסלי ודראקו נראה לפתע דרוך מאוד.

"הוא בסדר ?" שאל דראקו אחרי כמה שניות ארוכות של שקט.

'על מי הם מדברים ?' חשבה הרמיוני.

"כן, הוא בקדוש מנגו כרגע, עד המשפט לפחות." ענה לו קינגסלי.

דראקו הנהן. "יודעים מי זה היה ?" קינגסלי הניד את ראשו לשלילה כתשובה לשאלתו של דראקו.

"ואני מניח שהרשימה ארוכה מדי למי היה מניע, אם מישהו בכלל טרח לעשות כזאת רשימה כי אם להיות כנים, למי אכפת שתקפו אותו בכלל." אמר דראקו

מבנה התחביר של המשפט שלו היה בנוי כשאלה, אבל טון הדיבור שלו העיד על אימרה הרבה יותר מעל שאלה.

קינגסלי שתק, מתבונן בדראקו ודראקו בתגובה יצא מן הסלון ועלה למעלה.

"את מי תקפו באזקאבן קינגסלי ?" שאל דיגבון.

"לוציוס מאלפוי." ענה קינגסלי.

שקט שרר בחדר, אולי בגלל שכולם הרגישו מעט לא נוח שדראקו צדק.

למי אכפת בכלל שלוציוס מאלפוי נתקף.

"אבל איך ?" התעקשה הרמיוני. "הרי אם קראו לך סימן שהם תקפו אותו עם קסם, לא ביד."

אסירי אזקבאן לא יכולים להשתמש בקסם, למעשה כמעט שום קוסם לא יכול להשתמש בקסם למעט אנשים בדרגים גבוהים עליהם לחש ההגנה לא עובד.

בגלל זה הסוהרסנים הם השומרים באזקבאן.

"אנחנו לא בדיוק בטוחים." ענה קינגסלי. והרמיוני חשה כי הוא לא אומר דבר מה.

"אתם לא חושבים שאלו היו האסירים שתקפו אותו ?" שואל נוויל.

קינגסלי מניד את ראשו לשלילה. "לא, אנחנו לא חושבים שאלו היו האסירים."

שוב כמה רגעים של שקט שהו בסלון.

"אתה חושב שאלו היו אוכלי מוות בכלל ?" שאלה הרמיוני, מסובבה את ראשי כולם אל קינגסלי.

הוא שתק רגע, בחן את פרצופיהם שנית.

"לא, אנחנו לא חושבים שאלו היו אוכלי מוות." ענה לבסוף.

"אתה חושב שזה מישהו מהמסדר ?" שאלה פרוואטי בתדהמה.

"לא ! לא יכול להיות ." ענה נוויל.

"אנחנו לא יודעים." אמר קינגסלי והוסיף, "עכשיו אני מציע שתעזבו את זה בשקט. אין לכם מה להתעסק בזה. יש מספיק אנשים שמתעסקים בזה." ובזאת סיים קינגסלי את השיחה ויצא מן החדר כאשר דיגבון אחריו.

הרמיוני נשארה לעמוד המומה בסלון יחד עם נוויל והתאומות.

"הרמיוני, את חושבת שזה מישהו מהמסדר?" שאלה פרוואטי בחשש.

"לא ! כבר אמרתי. זה לא יכול להיות." כעס נוויל על פרוואטי והתפרץ עליה.

"האמת היא נוויל," קטעה אותו הרמיוני בתקיפות. "שאנחנו לא יודעים כלום על שקורה בחוץ או עם המסדר."

"מישהו מהמסדר נסע לאזקבאן, הפר את לחש ההגנה, ותקף את לוסציוס מאלפוי ? זה נשמע לך הגיוני !?" התרתח נוויל.

"זה הזוי לחלוטיין." אמרה פדמה כמעט בלחש כשהיא מנענעת את ראשה לצדדים באיימה. פרוואטי מיהרה אליה וכרכה את ידיה סביב כתפה מנסה להרגיע אותה.

"אני לא יודעת כבר מה הגיוני. אנחנו תקועים פה חודשיים נוויל, חודשיים שלמים. למה ? נראה לך שאנחנו כאן כי הכל טוב ונהדר שם בחוץ ?" הטיחה בו הרמיוני. "אתה חושב שלא קורה כלום ? שאנשים מהצד שלנו לא רוצים לנקום ? שאוכלי המוות שנשארו לא רוצים לנקום ?"

נוויל השתתק והתאומות הביטו בהרמיוני מפוחדות.

הרמיוני הביטה בפניהם והבינה שהיא לקחה את זה צעד אחד קדימה מדי.

"אני מצטערת," נאנחה. "אני לא יודעת מה קרה ומי תקף את לוציוס מאלפוי.  אני רק יודעת שאני משתגעת כאן ואני לא יכולה לחכות עד שנצא מפה כבר." סיימה בנימה מפוייסת, שולחת מבט אל נוויל שמהנהן אליה בהבנה.

'אני חייבת לספר לרון והארי' חשבה הרמיוני ויצאה מן הסלון ובמעלה המדרגות לעליית הגג.

הרמיוני פתחה את הדלת לעליית הגג ומצאה את דראקו עמוד מול החלון כשהוא פתוח לרווחה.

היא נעצרה בדלת. מודעת לכך שהוא שמע מישהו נכנס בדלת, אך לא הסתובב לוודא מי.

היא עמדה כמה רגעים מתבוננת בו, מתלבטת מה כדאי לה לעשות.

לבסוף החליטה להתקדם אליו, ובמרחק כמה צעדים ספורים מאחוריו נעצרה במקומה.

"מאלפוי.." היא לא התכוונה ללחוש, אבל זה מה שיצא מגרונה, לחישה.

"הוא הסיבה שהסתבכתי בכל זה מלכתחילה." אמר דראקו, לא מסובב את ראשו אליה. "הוא היה חלש, ופתטי, וצמא לכוח." הוא אמר בגועל והרמיוני נאלמה דום.

היא לא ידעה כיצד להגיב משום שהיא הסכימה עם התיאור המאוד מדוייק של דראקו לאביו, אפילו הייתה מוסיפה עוד כמה תכונות נלוזות לתיאור של לוציוס.

"הוא אמנם נזכר להיות אבא שלי לקראת הסוף. והוא ואמא שלי כנראה הצילו את פוטר. ודרך כך גם אותי." אמר דראקו, בלחישה. למרות שהרמיוני הרגישה שכמוה, הוא לא התכוון ללחוש, זה פשוט מה שיצא.

"אתה הולך לראות אותו ?" שאלה, מתקדמת כמה צעדים אליו.

הוא שתק למעט, ואז משך בכתפיים, מסמן לה שהוא לא יודע.

"אני לא יודע אם אני  יכול, או אפילו רוצה.." אמר מסתובב אליה.

המפגש עם עיניו גרם לליבה של הרמיוני להלום והיא הסיטה את מבטה לרצפה במהירות.

"את חושבת שהם יגלו מי עשה את זה ?" הוא שאל אותה, ספק של בוז היה בקולו.

"אני בטוחה שקינגסלי ומקגונגל יעשו כל מאמץ אפשרי כדי לגלות." ענתה הרמיוני, עדין מתבוננת ברצפה.

"ואם זה באמת מישהו מהמסדר, את חושבת שהוא ייענש ?" שאל אותה עם אותה נימת בוז.

הרמיוני היישרה לו מבט.

"אני באמת לא יודעת." "את חושבת שמי שתקף אותו צריך להיענש ?" שאל שוב דראקו לפני שבכלל סיימה לענות על שאלתו הקודמת.

"זה לא מתפקידי להגיד." אמרה הרמיוני, כשכעס כבר מתחיל להשתלט על קולה.

"אני לא שואל אותך בתור שרת הקסמים הבאה גריינג'ר, אני שואל אותך בתור האינדיבידואל הפתטי שאת." התרגז דראקו ונימת הבוז השתלטה כליל על טון דיבורו.

"אני חושבת שהוא קיבל את מה שמגיע לו." הרמיוני סיננה בזעם. "אלוהים יודע שהם הולכים לשחרר אותו במילא, הרי כולם כבר יודעים שהוא יקבל חנינה.אז לפחות זה עונש חלקי." הרמיוני ירקה עליו את מילותיה בארסיות לא אופיינית לה.

"אבל לא שמגיע לו לקבל חנינה? חס וחלילה." אמר דראקו בשקט, גורם לה להרגיש ניבזית שאין ביכולתה להאמין כי מגיע לאביו של דראקו המחילה המדוברת.

"הוא עשה הרבה דברים רעים מאלפוי. הוא שלח את ג'יני בשנתה הראשונה לחדר הסודות ! היא כמעט מתה. היא הייתה בת 11 מרלין !" אמרה הרמיוני, מרגישה צורך לפייס את דראקו ושיבין מאיפה היא באה.

"הוא אבא שלי. הוא עשה הכל בשבילי. וכן," הוא עצר אותה מלפצוע את פיה "כן, אני יודע שהוא לא עשה עבודה מאוד טובה, אבל הוא עשה את ההכי טוב שהוא יכל. וברגע האמת, הוא עצר. הוא הפסיק. הוא שיקר לפאקינג וולדמורט שזאת בקשת מוות בערך." אמר דראקו בשצף דיבור מהיר והרמיוני הרגישה את התרגשותו מהנושא.

"אז נכון, הוא לא היה האבא הכי טוב בעולם, הוא בוודאי לא היה האדם הטוב בעולם אבל בסוף הוא עשה את הדבר הנכון." אמר דראקו, מנסה לנשום ולהירגע. 

הרמיוני שתקה, והסתכלה בדראקו, הוא היה כאוב ועצוב ומושפל.

"הוא אבא שלך." אמרה בסוף בלחש, כשהיא מעזה להיישר את מבטה אליו.

"הוא אבא שלי." חזר אחריה דראקו בשקט, ובקום נימת הבוז שאפיינה את קולו קודם לכן, עכשיו הייתה נימת תודה בקולו.

כאילו הוא מודה להרמיוני שהיא מבינה אותו ואת כאבו.

דראקו הביט בה עוד רגע ואז הלך ויצא מן החדר.

הרמיוני נשארה עומדת ומסתכלת במקום בו דראקו עמד עוד רגע ואז התאפסה על עצמה והוציאה את הטלפון מן המחבוא.

היא חייגה את מספרו של הארי.

"הרמיוני ?" ענה הארי.

"הארי ! אני-" הרמיוני ניסתה לספר לו על קינגסלי שחזר אבל הארי עצר אותה.

"רון סיפר לי שהוא מתקשר אליך כבר כמעט שלושה ימים!" רטן עליה הארי.

"אני מצטערת, אני פשוט -" "לא משנה. חכי על הקו, אני מעלה את רון גם." וכך הרמיוני נשארה על הקו, מחכה שהארי יחזור, יחד עם רון .

ליבה הלם במהירות.

"הרמיוני את שומעת ?" היא שמעה שוב את קולו של הארי.

"כן אני שומעת." ענתה בשקט.

"יופי, רון גם פה על הקו. עכשיו ספרי לנו, קינגסלי כבר חזר ?" שאל הארי בהתעניינות.

"כן. הוא הגיע ממש לפני שעה קלה. מסתבר שהייתה תקיפה באזקבאן. תקפו את לוציוס מאלפוי." עידכנה אותם הרמיוני.

"באזקאבן ? אז למה היו צריכים את קינגסלי ?" תהה הארי.

"מסתבר שמישהו הפר את לחש ההגנה של אזקבאן ותקף אותו בעזרת קסם." הסבירה הרמיוני.

"אז.. הוא עדין ?.." שאל רון בזהירות.

"כן, הוא חי. הוא בקדוש מנגו כרגע." 

"קינגסלי אמר עוד משהו ?" שאל הארי.

הרמיוני שתקה לרגע.

"הרמיוני?" שאל הארי שוב. "מה קינגסלי אמר ?"

"הוא לא חושב שזה אוכלי המוות שתקפו את לוציוס." אמרה בשקט.

"הוא רומז שזה מישהו מהמסדר ?" שאל הארי מופתע ונימת כעס עלתה בו.

"הוא אמר שהוא לא יודע. אבל אני חושבת שהוא חושב שכן." שיתפה אותם הרמיוני.

"אני לא מאמין. הוא השתגע לגמרי ! אין סיכוי שמישהו מהמסדר יעשה דבר כזה." הארי זעם, הרמיוני ידעה שברגעים כאלו אין מה להתווכח איתו. הוא צריך כמה רגעים לנשום ואז יוכלו לדבר על זה בצורה פתוחה יותר.

"מאלפוי ידע מזה משהו ?" הארי שאל אותה.

"לא נראה לי, הוא היה נראה מאוד מופתע." אמרה הרמיוני, מתאדמת בעצם העלאת שמו של דראקו בשיחה עם חבריה.

"אנחנו חייבים כבר לעוף מפה. אני מתחרפן כאן." רטן הארי בשקט "רון ? לא נעלמת ?" שאל כשפתאום הבין שרון ממזמן כבר לא משתתף בשיחה.

"הארי, אתה יכול להשאיר אותי ואת הרמיוני לבד ?" שאל רון בשקט והרמיוני נלחצה מהמחשבה שתדבר עם רון, אפילו אם זה רק בטלפון.

"כן בטח, אני אדבר איתכם.. אממ אחר כך או משו." מלמל הארי וניתק את הטלפון.

שררה דממה.

"רון.." ניסתה הרמיוני להתחיל אבל רון עצר אותה.

"את יכולה להסביר לי למה לעזאזל את לא עונה לי ?" רון כעס, כעס מאוד.

"אני מצטערת אני-"

"ואני יודע שדיברת עם הארי ! לעזאזל את דיברת עם הארי עוד הרבה לפני שכל זה קרה ! אני תוהה אם בכלל היית מתקשרת אלי אם קינגסלי לא היה נעלם במיסתוריות."

"רון אני יודעת אני-"

"אני מבין שאולי הנשיקה שלנו לא הייתה בשבילך מה שהיא הייתה בשבילי, וזה בסדר אני מניח."

"רון-" ניסתה הרמיוני שוב לעצור את רון ברצף הדיבור שלו אך ללא הצלחה.

"האמת שזה לא ממש בסדר, זה פאקינג מאכזב אבל לעזאזל הרמיוני אנחנו חברים הכי טובים מגיל 11 תעני לי לטרופן הזה !" עכשיו רון כבר ממש צעק.

"טלפון." תיקנה הרמיוני בשקט.

"אוי נו למי אכפת איך קוראים לדבר המזורגג הזה?!" התלונן רון בזעם, אך הרמיוני התנחמה בעובדה שהוא הפסיק לצעוק.

"רון אני לא-" הרמיוני הפעם לא נעצרה בגלל שרון חדל אותה מדיבורה. היא נעצרה בגלל הדמעות שהציפו את עינייה והיבבות שחנקו את גורנה.

"הרמיוני ??" שאל רון בדאגה. "את בסדר ?? אני מצטער אני לא התכוונתי לצעוק." 

הרמיוני פשוט המשיכה לבכות, כשהיא לא מצליחה להוציא הגה מהפה מלבד קולות בכי.

"הרמיוני, אני מצטער. אני באמת ממש ממש מצטער." רון לחש אליה בתחנונים, מבקש בקולו שרק תפסיק לבכות.

הרמיוני כל כך כעסה על עצמה שהוא זה שמתנצל בפניה כשהיא ללא ספק זאת שצריכה להתנצל בפניו.

"אני לא יכולה יותר רון." מיררה בבכי לבסוף.

"זה בסדר ! את לא צריכה, זה בסדר. את לא צריכה לנשק אותי יותר בחיים-" "לא רונלד ! אני כן חשבתי שהנשיקה שלנו הייתה מדהימה." קראה הרמיוני, לא מצליחה להירגע מהדמעות שלה.

"באמת ?" שאל רון המופתע.

"כן, ברור שכן. אני פשוט לא יודעת מה עובר עלי!" הרמיוני לא הצליחה לנשום, והדמעות לא הפסיקו לרדת.

"הרמ' זה בסדר, הכל בסדר." ניסה לנחם אותה.

"לא ! כלום לא בסדר ! אני תקועה בבית הזה כבר חודשיים, מבלי לראות אותך , או את הארי או מישהו ! ואני לא יכולה יותר!" הרמיוני התמוטטה על הרצפה בבכי. "אני לא יכולה לישון בלי שיהיו לי סיוטים, ואני לא יכולה לנשום כבר. זה מרגיש כאילו אני הולכת למות." 

"את לא הולכת למות, הרמיוני ?" הוא קרא לה . "תקשיבי לי עכשיו, את לא הולכת למות. אני מבטיח לך." אמר רון בנחישות והרמיוני נאנחה למשמע קולו ורק רצתה שיופיע ויחבק אותה וישכיח ממנה את כל מה שקורה.

"הרמיוני?" רון שאל לשמה כשהפסיק לשמוע את יבבותיה הבוכיות.

"כן. אני פה." ענתה לו בקול חלוש.

"אנחנו נתראה ממש בקרוב. אני מבטיח לך. אני לא יודע איך אני אעשה את זה, אבל אני אעשה את זה. אני מבטיח לך." אמר לה רון בסמכותיות וברוגע. גורם לה לסמוך עליו.

"הרמיוני ?" שאל שוב.

"אני מהנהנת." אמרה הרמיוני בשקט. 

"אוקי, תנסי לנוח. את נשמעת שפוכה." אמר רון בדאגה. וכשלא שמעה את קולה שאל - "את שוב מהנהנת ?"

הרמיוני צחקה מעט. "כן, אני שוב מהנהנת."

"יופי." אמר רון וקולו קצת רעד כמו שהוא רועד כשהוא מובך. "אז נדבר מחר ?"  שאל באותו קול רועד.

"נדבר מחר רונלד." אישרה הרמיוני, "בי." וניתקה את השיחה.

היא מחתה את דמעותיה וירדה למטה כדי לשטוף פנים.

לאחר מכן ירדה לסלון ונשכבה על אחת הספות.

 ובפעם הראשונה, מזה כמה ימים, הרמיוני נרדמה.

הרמיוני התעוררה בפתאומיות כשהרגישה שמישהו נושא אותה.

היא פקחה את עיניה וראתה שדראקו מחזיק אותה על ידיו ומנסה להניח אותה במיטתה.

"מה אתה עושה לעזאזל!?" נבהלה הרמיוני וקפצה מזרועותיו על מיטה. "שלא תחשוב על זה אפילו מאלפוי!" אמרה והטיחה בכתפו את ידה.

היא עמדה על ברכייה במיטה שלה כעוסה.

"אח גרייג'ר אלוהים תירגעי!" אמר דראקו משפשף בכעס את המקום בו הרביצה לו. "את נרדמת על הספה ונחרת כמו קבוצת טרולים אז העלתי אותך למעלה כדי שכולנו נוכל להוריד את הידיים מהאוזנים שלנו."

"אני לא נוחרת !" מחתה הרמיוני והעניקה לדראקו עוד מכה על הכתף.

"כן את כן." אמר מאלפוי כועס על כך שהכתה אותו כבר פעמיים.

"לא אני לא !" צעקה הרמיוני והרימה את ידה כי להרביץ לדראקו פעם נוספת אך דראקו היה זריז ממנה ותפס את ידה בחוזקה באוויר.

עיניה של הרמיוני הצטמצמו בזעם והיא הניפה את ידה השניה כדי להכותו אך שוב, דראקו סיכל לה את התוכניות ותפס את ידה השנייה כשהיא מאבדת את שיווי המשקל ונופלת על המיטה ודראקו מעליה.

דראקו החזיק את ידיה מעל לראשה כשהיא מתפתלת מתחתיו מנענעת את ראשה בכעס ומנסה להשתחרר מאחיזתו.

"תעזוב אותי מאלפוי !" זעקה.

"את תפסיקי להרביץ לי אם אני אעשה את זה ?" שאל אותה ברוגע.

"לא !" עכשיו הרמיוני כבר צעקה.

"תהיי בשקט ! כולם ישמעו אותך." אמר לא דראקו כשהוא מתחיל להתרגז.

"שישמעו !" צעקה. "ואז הם יעלו ויראו את מה שאתה עושה לי!" המשיכה לצעוק תוך כדי שהיא מסתכלת עליו בשנאה.

"בנתיים היחיד עם סימנים כחולים זה אני." ציין בפניי הרמיוני והיא בתגובה רק המשיכה להתפתל תחתיו.

"תרגעי כבר גריינג'ר." ביקש ממנה מאלפוי בכעס כשהוא כבר מתקשה להחזיק אותה.

"לא -" הרמיוני התחילה לצעוק אבל דראקו השתיק אותה בנשיקה, ממשיך להחזיק את ידה מעליה כשהוא דוחף את עצמו עליה.

הרמיוני לא מצאה בכוחה להיאבק בפרץ התחושות שאפפו אותה ופישקה את פיה ברצון מבקשת שיכניס את לשונו אל פיה.

דראקו ממשיך לנשק אותה בגסות, שוזר את אצבעותיו באצבעותיה נאנח בפיה כשהיא מקמרת את גבה ונדחפת כנגד גופו.

הוא מרגיש שזה בטוח לשחרר את ידיה ותופס את המותן הימנית שלנו ביד אחד ובשניה מושך את שערה וגורם לה לנוע בצורה שחושפת את הצוואר שלה.

הוא מנשק את צווארה בבוטות, לבטח משאיר עליה סימנים וגורם לה להיאנח בעונג כשהיא עוטפת את גופו עם רגליה ומכניסה את ידה מתחת לחולצתו.

"דראקו !" קול נשמע מן המסדרון, כאילו הוא עומד לפתוח את הדלת, דראקו נעמד במהירות והרמיוני משכלת את רגליה על המיטה ומנסה לסדר את שערה.

"אוה, הרמיוני את ערה." אומר דיגבון בהפתעה כשהוא פותח את הדלת. "אני מצטער, הייתי לוקח אותך למעלה בעצמי, אבל הגב שלי הורג אותי." אומר דיגבון כשהוא נמתח מעט לאחור.

דראקו והרמיוני פשוט בוהים בו מנסים להסדיר את נשימתם ולהיראות רגילים.

"בכל אופן ארוחת הערב מוכנה." אומר דיגבון מחייך ויוצא מן החדר.

הרמיוני עוד יישובה על מיטתה, תוקעת את מבטה על הדלת בתדהמה.

"מזל שהדיגבון הזה כזה סתום." צוחק דראקו ומתוכפף לנשק את צווארה של הרמיוני מעיר אותה מבהייתה.

"די, מאלפוי זה מספיק.." היא לוחשת אליו דוחפת אותו קלות ממנה.

"אני ממש לא מסכים," אומר דראקו כשהוא מלטף את שערה של הרמיוני לאחור "זה ממש לא מספיק למעשה." הוא אומר כשהוא רוכן לנשק אותה.

הרמיוני מנשקת אותו בחזרה והוא נשכב מעליה שוב. 

הנשיקות שלו אלימות וחזקות, ומכניסות את הרמיוני לערפול חושים.

הרמיוני דוחפת אותו מעליה ונעמדת. "מה לעזאזל אנחנו עושים?.." היא שואלת בייאוש ספק את עצמה ספק אותו.

"זה טעות לשאול את זה גריינג'ר." דראקו אומר כשהוא נשען לאחור על מרפקו במיטתה.

הרמיוני מסתכלת עליו בתסכול.

"תראי," הוא אומר ונעמד קרוב אליה. "בינתיים אנחנו תקועים כאן, אז אולי פשוט נזרום עם זה וזהו." מציע דראקו בעיניים ערמומיות.

"נזרום עם זה ? נזרום עם זה ?!"  חוזרת אחריו הרמיוני בכעס. "אתה רוצה שנזרום עם זה !?"

דראקו גיחך אליה.

"איך שאת רוצה גריינג'ר." אמר ופנה ללכת מן החדר, אך לפני חבט קלות על ישבנה והקפיץ אותה. 

אז יצא מן החדר כשהוא צוחק קלות לעצמו.

הרמיוני נשארה בחדר, נושפת בכבדות. היא מרגישה שדמה רותח וטיפות זעה קטנות מתגלגלות על עורפה.

היא אוספת את השיער למעלה ויוצאת מהחדר למטה אל ארוחת הערב.

היא יורדת במדרגות ונתקלת בדראקו במבוכה כשהוא מחזיק את הסלט כדי לשים על השולחן בחדר האוכל.

הוא צוחק ומסמן לא להסתכל על הצוואר שלה וממשיך בדרכו.

היא ממהרת להסתכל בבבואתה בחלון ורואה שיש לה סימן מציצה ענקי בצוואר.

במהירות היא עושה לחש כדי להעלים את זה לפני שמישהו יראה. 

היא נכנסת לחדר האוכל והכסא הפנוי היחיד הוא ליד דראקו.

הרמיוני כבר באה להסתובב על עקבותיה ולחזור למעלה משום שהיא ללא ספק לא מספיק רעבה בשביל לשבת ליד דראקו אך דיגבון עוצר אותה.

"הרמיוני ! אני שמח שירדת, קדימה שבי שבי, היום נוויל בישל לנו והאוכל נראה מדהים." 

הרמיוני מחייכת קלושות בנימוס וברגליים גרורות על הרצפה היא הולכת לכיסא הפנוי ומתיישבת ליד דראקו, שנראה מאוד מרוצה מן המצב.

התאומות מתחילות לקשקש על איזה כתבה שהן קראו במגזין ונוויל ודיגבון מדברים ביניהם על דבר מה, הרמיוני לא הצליחה לקלוט את שם הנושא.

"קינגסלי," שאל פתאום דראקו במפתיע, עד כה דראקו נמנע לחלוטין משיחות סביב השולחו. או בכלל, בעיקר עם קינגסלי. "תהיתי אם יש אפשרות שאוכל לבקר את אבי."

כל השולחן השתתק והם בהו בדראקו שהתעלם מהם לחלוטין.

"אני יכול לבדוק, אבל אני לא מבטיח כלום." ענה קינגסלי, דראקו הנהן קצרות וחזר לצלחת שלו. כמה שניות אחר כך שאר יושבי השולחן חיקו אותו.

הרמיוני רק שיחקה עם האוכל בצלחת וחיכתה שיעבור מספיק זמן בשביל שתוכל לברוח למעלה.

"הרמיוני הכל בסדר ?" שאל דיגבון בזמן שהוא גורם גם לנוויל וגם לקינגסלי להסתכל עליה. "את נראית קצת קפוצה.." הסביר דיגבון.

דראקו אמנם לא הרים את ראשו מן הצלחת אבל הרמיוני הרגישה שהוא מקשיב ומגחך לעצמו בשקט.

"אני לא קפוצה." ענתה הרמיוני וניתקה את מבטה מן הגברים שהביטו בה בעניין.

דראקו החליט להשתעשע עם המצב ושלח ידו אל רגלה מתחת לשולחן.

הרמיוני נדרכה מיד וניסתה לגרש את ידו של דראקו, אך דראקו מתעקש.

"את באמת נראת קפוצה." אמר דראקו בקול רם כשהוא ללא ספק נהנה מהסיטואציה.

הרמיוני מרימה במהירות את ידה אל מעל השולחן.

"אני ממש לא קפוצה." רטנה הרמיוני ודראקו מחייך שוב ודוחף את ידו אל בין רגליה לוחץ מעט את ירכה.

הרמיוני נבהלת ממגעו ושולחת ידה אל מתחת לשולחן רק שבדרך ידיה נתקלות בצלחת האוכל שלה ועושות רעש רועם שמסיט את תשומת ליבם של כולם.

הרמיוני מתאדמת ודראקו מבליע חיוך כשהוא מחזיר את ידו אל חיקו בחשאיות.

"אני לא רעבה.." מימלה הרמיוני במהירות ועלתה בזריזות למעלה.

הרמיוני ישבה על אדן החלון של חדר השינה מנסה להסיח את דעתה מידיו ושפתיו וכל שאר איבריו של דראקו.

במקום זה היא מנסה לחשוב על מי יכול היה ליזום מתקפה על לוציוס מאלפוי.

היא ללא ספק לא רצתה להאמין שזה מישהו מהמסדר. אך מצד שני, היא ידעה כמה היא זועמת על כל האבדות שאנשי המסדר אספו במהלך המלחמה.

בני הזוג וויזלי שאיבדו את בנם. מקגונגל שאיבדה את אלבוס, מודי. הורים שאיבדו את ילדיהם בקרב בהוגוורטס.

כולם במצב מאוד עדין ומלא בזעם. הם יכלו לרצות להתנקם בלוציוס.

'אבל האם יכלו באמת לעשות את זה ?' חשבה הרמיוני. הרי יש הבדל בין להגיד ללעשות.

נוויל נכנס אל החדר, הוא היה לבוש כבר בפיג'מה שלו והלך לכיוון המיטה שלו לפני שנעצר והסתובב אל הרמיוני.

"הרמיוני, מאלפוי מציק לך ?" שאל אותה. הרמיוני התאדמה במהירות מנסה לאסוף את עצמה כדי לא להחשיד עוד יותר את נוויל שכבר ללא ספק חושד במשהו.

"למה אתה חושב ?" שאלה אותו כמעט בגמגום.

"פשוט עכשיו בארוחה, הוא היה נראה ממש מרוצה מעצמו השמוק." אמר נוויל וחזר לכיוון מיטתו ונכנס מתחת לשמיכה.

"את תגידי לי אם הוא מציק לך כן ?" שאל נוויל כשהוא מתמקם על המזרן, מתאים אותו למידותיו.

"כן." ענתה הרמיוני עדין לחוצה.

"יופי, לילה טוב הרמיוני." אמר נוויל וכיבה את האור שליד מיטתו.

"לילה טוב נוויל." אמרה הרמיוני מנסה להרגיע את עורה האדום.

היא יצאה מהחדר בדרכה לחדר האמבט כדי לעשות מקלחת קרירה כשנמשכה אל תוך חדר שינה של דיגבון.

הרמיוני ההמומה לא הבינה מה קורה לפני שהדמות שמשכה אותה, אשר היא האמינה שזה הוא דיגבון, נישק אותה בחוזקה.

הרמיוני דחפה את הדמות והדליקה את האור בחדר החשוך וכך נגלה אליה דראקו כאשר חיוך ממזרי על פניו.

"מה אתה עושה לעזאזל !? זה החדר של דיגבון אתה משוגע !" זעקה הרמיוני כשהיא פונה אל הדלת במטרה לצאת מן החדר, אך דראקו מושך אותה אליו וחובק את מותניה.

"דיגבון הלך, קינגסלי שלח אותו לבדוק בדבר אבי." אמר כשהוא פונה לנשק את צווארה.

הרמיוני שמרגישה איך עם כל נשיקה של דראקו ההיגיון עוזב את גופה דחפה אותו ממנה לפני שיהיה מאוחר מדי.

"מאלפוי.." אמרה כשהיא מתנשפת ורועדת עוד ממגעו.

דראקו המשיך לחייך אליה את אותו החיוך הממזרי שהיה על פניו לפני כן כשהוא הולך קדימה, מכריח אותה ללכת לאחור עד שגבה פוגע בקיר.

"זה לא היה מתוכנן גריינג'ר, תאמיני לי," הוא אומר כשהוא מניח ידיו על הקיר, מצמצם את טווח התנועה שלה. "אבל מה שבטוח זה שאנחנו מאוד, אבל מאוד נהנים מזה." אמר בזמן שהוא מקרב את גופו ופניו אל שלה.

הנשימות של הרמיוני נעשות קצרות ושערותיה סומרות.

"אף אחד לא צריך לדעת." הוא לוחש לה בזמן שהוא מתבונן עמוק לעיניה.

הרמיוני מסתכלת עליו בחזרה, מרגישה איך כל עצב ושריר בגוף זועקים לה להצמיד בין גופה לגופו.

"תבטיח שלעולם לא תספר." היא אומרת ומפתיעה את דראקו ואת עצמה.

דראקו מתאפס על עצמו ומשנה את מבטו המופתע לחיוך שובב ומרוצה כשהוא מתקרב אליה עד כדי כך ששפתיו כמעט נוגעות בשלה.

"מבטיח." הוא לוחש לה והיא נדבקת אליו בחוזקה בנשיקה, כורכת את ידיה סביב צווארו.

דראקו בתנועות מיומנות מרים אותה ומסובב אותה בקלילות כך שגבה כעת למיטה במקום לקיר.

הוא מפיל אותה על המיטה ומטפס מעליה כמעט עם כל גופו.

הוא שולח ידו אל כפתור מכנסייה ופותח אותו במיומנות שמאשרת שהוא עשה זאת בעבר ומיד הרמיוני מתגלגלת ומטפסת עליו.

היא מנסה להשכיבו על גבו אך הוא עיקש ונשאר לשבת, עובר על עורה החשוף עם נשיקות, מוריד את חולצתה תוך כדי.

הוא מפיל אותה לאחור שראשה לכיוון סוף המיטה ומושך את מכנסייה מעליה ואז נשכב עליה שוב.

הוא עוצר לרגע ומסתכל עליה.

"את בטוחה ?" הוא שואל אותה.

הרמיוני לא מצליחה לחשוב, כל המוח שלה נע בין רעש כאוטי לשקט מופתי והדבר היחיד שהיא יודעת זה שהגוף שלה זקוק עכשיו לגופו של דראקו.

היא מהנהנת כשהיא נושכת את שפתה התחתונה קלות.

דראקו מושך את אגודלו על שפתייה, ומתרומם מעט כדי להוריד את חולצתו.

הוא נשכב חזרה, מצמיד את גופו שלו לשלה ומנשק אותה בעוצמה.

הפרק הקודם		הפרק הבא