מולי סמית, נעים להכיר

הימים שלפני החופש עברו על מולי בשעמום מוחלט.

היא קראה שוב את כל הספרים של הארי פוטר, רק כדי לוודא שהיא זוכרת הכל.

היא אפילו סידרה את החדר שלה מתוך שעמום, וזה ממש לא היה אופיני לה.

ואז התחיל החופש הגדול.

יום אחד ההורים של מולי והאחיות שלה יצאו כל אחד לסידורים, ולא לקחו את מולי בטענה ש "יותר מדי מסוכן לך בחוץ"

טוב, אז מולי נשארה לבדה.

היא הפעילה טלוויזיה, שום דבר מעניין.

היא נשארה לשכב על הספה, וניהלה שיחה עם המוח שלה:

מסוכן לי בחוץ. בטח.

יש שם מפלצות, אני יכולה להפגע.

כן אבל... איך הן ימצאו אותי אני בלי טלפון ודברי מזהים

אני חצויה חזקה

מי אמר?

אתנה

אולי...

זה לא שלא הרשו לה לצאת בכלל, היא לא הייתה כלואה.

אבל רק מדי פעם וכשזה עם כל המשפחה, מה שאמר ממש לא הרבה פעמים.

ואז נשמעה דפיקה בדלת.

"נו, עכשיו הם רק רוצים לזרות לי מלח על הפצעים ולקחת משהו שהם שכחו" רטנה מולי בדרכה אל הדלת.

היא פתחה אותה ובפתח עמדה אישה שהיא לא הכירה, לבושה בחולצה לבנה רקומה וג'ינס.

"מי את?" שאלה מולי

האישה לא חיכתה להזמנה ונכנסה לתוך הבית "אתנה, יקירתי. למה שלא נשב? יש לי הרבה על מה לשוחח איתך"

מולי סיימה להיות מופתעת ועטתה על פניה הבעה שלווה "כן, בטח, בואי לסלון"

השתיים התיישבו על הספה הרחבה שבסלון המסודר ואתנה התחילה לדבר.

"אז, כמו שאמרתי אני אתנה, אלת החוכמה, האסטרטגיה בקרב, האמנות ועוד כמה דברים. לא אאריך."

היא עצרה לרגע.

"ובכן, כפי שאת יודעת התחיל החופש הגדול. במשך החופש הרבה חצויים שוהים במחנה החצויים. אני עצמי אלווה אותך לשם ב30 ביולי בדיוק. אנא עדכני את הורייך. אבוא לכאן בעצמי, בשעה 10 בבוקר"

"בטח" אמרה מולי, רגועה מבחוץ אבל משתוללת מבפנים "עוד משהו?"

"הו כן. אל תכעסי על הורייך שאינם מרשים לך לצאת., זה רק מפני שהם אוהבים אותך" אמרה אתנה ושמץ של חיוך נראה על פניה.

מולי הזדעפה "אני שונאת להיות כלואה כאן"

"אני יודעת, אני יודעת" אמרה אתנה בחום "אבל זקוקים לי באוליפוס, אז זכרי: השלושים ביולי בעשר בבוקר. ועכשיו אבקש ממך להפנות את ראשך על מנת שלא תשרפי"

מולי הסתובבה לצד השני והרגישה את החום והאנרגיה הקורנים מאחוריה

היא עלתה לחדרה והחליטה להפר הבטחה קטנטנה שנתנה לאתנה.

היא פתחה את מגירת השולחן שלה, הוציאה את הטלפון שלה והדליקה אותו.

המסך הופצץ מייד במלא הודעות שנשלחו אליה בזמן הרב שהייתה מנותקת ממנו.

היא פתחה את כל הרשתות החברתיות שהייתה מחוברת אליהן.

"האמת? לא כל כך התגעגעתי לזה" היא מלמלה וסגרה שוב את הטלפון.

היא הציצה בחרדה מהחלון, כאילו ציפתה לראות מפלצת כלשהי מסתובבת שם.

במקום זאת היא ראתה את האנשים שהסתובבו מחוץ לבתיהם, את הילדים המבקשים למצוא מפלט מהחום בקניון הגדול, ואת מאיה, אחותה, מנופפת לה לשלום, עם חבריה.

היא נופפה חזרה.

'איך נראה שכולם כל כך מאושרים" חשבה לעצמה בעצב 'ורק אני כלואה כאן..'

פתאום נכנס ינשוף גדול דרך החלון, ושמט עיתון מגולגל ופתק על מיטתה.

מולי לקחה את הפתק בזמן שהינשוף התעופף מהחלון.

'חשבתי שתרצי לא להיות מנותקת כל כך מעולם הקוסמים.

עשיתי לך מנוי לנביא היומי.

אתנה'

"לא קיבלתי את הרושם שזה משהו שמתאים לאתנה לעשות.." מלמלה מולי וניסתה להרים גבה.

היא לא הצליחה, כרגיל.

"טוב, נו, משפחה זה משפחה, גם אם במקרה האמא שלך היא אלה חכמה ומתנשאת" היא המשיכה.

נשמע רעם.

"סליחה!" צעקה מולי אל החלון הפתוח.

היא ירדה שוב אל הסלון, השתרעה על הספה ופתחה את העיתון.

פרסומות, פרסומות, כתבות משעממות... פתאום משפט כלשהו לחד את עינה.

הארי פוטר מתפטר מעבודתו כראש לשכת ההילאים

מולי החליטה שזה מעניין מספיק והתחילה לקרוא:

'הארי פוטר המפורסם, בן 65, אב לשלושה ילדים, נשוי לג'יני פוטר (וויזלי לשעבר) היה עד עכשיו, כידוע לכולם, ראש לשכת ההילאים, החליט להתפטר מעבודתו.

"אני כבר זקן, נמאס לי מהעבודה הזאת, ואני רוצה לחיות בשקט" מסר פוטר לכתב הנביא היומי.

אחרי שעשה את עבודתו נאמנה במשך שנים, הארי פוטר התפטר רשמית מעבודתו.

כרגע מחפשים לו מחליף, אבל לא נראה באופק אחד שיחליף את ראש הלשכה הכי טוב שהיה-'

כאן היא הפסיקה לקרוא.

"סתם מנסים לעשות לו רגשות אשמה" חשבה לעצמה כשהביטה על המילים האחרונות שקראה "אבל זה לא יצליח להם. אם הארי פוטר רוצה לפרוש, הוא יפרוש ולא משנה מה יגידו לו" חייכה בהערצה.

הארי פוטר היה הגיבור שלה, והיא מאוד שמחה לגלות שהוא אמיתי.

היא החליטה שבחופשה הראשונה היא תלך לבקר אותו, ובינתיים היא תחרוש את המחשב בחיפוש איפה הוא גר.

הפרק הקודם