הקוסמים שורדים(?) בקפסולות

קמתי בבוקר לקול ציוצי הציפורים. פתחתי את החלון ונהנתי ממשב רוח קליל וקריר. זה היה הפעם הראשונה שחייכתי מאז שנכנסתי לקפסולה. הרגשתי יותר טוב מאתמול והתחלתי לחשוב שאולי החיים אינם ל כך גרועים

ציפור בינונית נכנסה לחדרי. ופה נגמר כל הפסטורליות המדומה שלי.

נבהלתי וניסיתי לגרום לציפור לצאת אבל היא הייתה עקשנית ונשארה בחדרי. הרמתי את הנעל הירוקה שלי וזרקתי אותה עליה.זה לא שכנע את הציפור שהתחילה לאכול את התפוח הירוק שעל שולחני. עכשיו ממש התרגזתי, זה לא שאני אוהבת תפוחים,הבעיה היא הציפור.

יצאתי מהחדר שלי לסלון, על הספה ישבה לבנדר בראון שכמובן גלגלה עיניים כשנכנסתי.

"מה?" שאלתי בתמיהה. לבנדר גילגלה עיניים שוב כתגובה.

הילדה מתאבת אותי מסיבה מסוימת, אני לא יודעת מה עשיתי? 

"את יכולה לעזור לי?" אמרתי באומץ אחרי כמה רגעים של שקט מתוח.

לבנדר גילגלה עיניים שוב והרימה את רגליה בהבעה מתעלמת. ניסיתי להבין ללא הצלחה מה היא מנסה לומר לי.אחרי כמה רגעים היא שאלה אותי בטון משועמם כשהרגלים שלה על הספה והיא מגלגלת באצבעה  את השיער הבלונדיני שלה :"צריכה משהו או שאת נהנית לעמוד באמצע החדר ולהפריע לאנשים לראות את הנוף?" 

מרוב הלם לא עניתי.

"אני מאמינה שמדובר באפשרות השניה. אז אם לא אכפת לך תוזיזי את עצמך מפה. ולמה את בוכה?" היא שאלה בחוסר רגישות.

רציתי לענות אבל במקום זה התחלתי להתנשף ולבכות. ניסית להרגיע את עצמי אבל עצמי בעצמו לא היה רגוע, הוא לא יכול גם להרגיע אותי.

"זה לא שיש כאן הפטעה. את תמיד בוכה. למה? למה? יש לך הכל. למה את תמיד בוכה?" את המילים האחרונות לבנדר צעקה ונעמדה מולי בהבעה כועסת (בנסיבת אחת הייתי שמחה שהיא סוף סוף הורידה את רגליה מהספה)

"לא ענית לי" היא אמרה בחוסר סבלנות.

"מה?" שאלתי בקול מיואש.

לבנדר גילגלה עיניים ושאלה בטון עניני:"מה את רוצה ממני"

"יש ציפור בחדר שלי את יכולה לעזור לי להוציא אותה" שאלתי. כמעט ירדתי על ברכי התחננתי.אבל לא, לא נחתתי עד כדי כך נמוך.

להפתעתי לבנדר התחילה להתגלגל מצחוק. (אני חייבת לומר שזה פחות מחמיא לה מלגלגל עיניים שלרמה כזאת קשה להגיע)

בין צחקוק לצחקוק היא אמרה"את...חושבת....שאני....אצליח....להבריח ....ציפור?"

"סוג של, אולי, כן, פליז פליז פליז!" עניתי בתחנונים.

"יש לי נפש עדינה כציפור, אני לא מסוגלת לפגוע בזבוב"היא אמרה בקול דרמטי.

(ציפורים רגישים?)

"אז...מה?" שאלתי.

"לידעת.זה הבעיה שלך"היא אמרה במשיכת גב.

פתחתי את הדלת לחדר שלי:"כבר לא" אמרתי בפאניקה.

"מה את מנסה לומר לי?" צעקה לבנדר.

"הציפור איפשהו בבית"עניתי ביאוש.

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צעקה לבנדר והתחילה לרוץ מחדר לחדר.

"אנחנו צריכים להישאר פה עוד שלוש שבועות?" נדהם זכריה סמית'.

"מה לא, יש בחד-כל דבר יותר טוב מזה" קטע אותי זכריה סמית'

"יש באוהל ציפור" צעקתי בנסיון להשמע מעל צעקותיה של לבנדר.

"מה?" שאל זכריה

"יש באוהל ציפור" צעקתי בשנית.

"יש בראש אתמול?בראון מוכנה להיות בשקט?"

לבנדר נמלטה לחדרה.

"מה קרה פה?" אמרו הארי ומאלפוי בתזמון, כשהם משפדים מבט אחד בשני.

"גם אתם פה?" שאל זכריה כשהוא מתופף ברגלו על הרצפה.

"לא היה כל כך קשה למצוא אתכם, חברים שלי חשבו שהאוהל עולה באש" צחק הארי והצביע על הטלפון בידו.  ראיתי את הרמיוני גרינגר ורון ויזלי מביטים לעברינו בסקרנות לא מוסבת. אנחנו קומדיה הרהרתי לעצמי.

"לא מסתדר בלי החברים הפריקים שלך?" לעג מלפוי.

ראיתי את ויזלי קופץ ממקומו בכעס."רגע רגע מאלפוי, אתה מסתדר בלי המאבטחים שלך?" שאל סמית' בקול מעודד.

מאלפוי הפנה לעברו מבט מלוכלך ונכנס לחדרו בכעס.

"תודה סמית'" אמר הארי ברצינות. התבלבלתי לרגע, הם לא שונאים אחד את השני?

"בכיף פוטר. לעצבן את מאלפוי תמיד נחמד" ענה סמית':" ועכשיו אני צריך לחזור לשיעור שלי" הוא המשיך ונעלם בחדרו.

טוב זה היה מוזר, אבל בעצם כולם יודעים :"האויב של האויב שלי הוא חבר שלי"

נשארתי לבד בסלון עם הארי, ורון והרמיוני שהביטו בנו "מלאי" סקרנות.

"אז... מה קרה ללבנדר?" שאל הארי.

ניסיתי להסוות לפני מראה רגיל, אבל בכל פעם שהסתכלתי על פניו, ראיתי במקומו את סדריק, סדריק שהיה שורד אם- די די אם מחשבות מדכאות גערתי בעצמי. זה לא יביא אותי לשום מקום חוץ מלפסיכולוג.

"צ'ו"

"אה... כן. על החדר שלי נכנס ציפור ועכשיו הוא כנראה איפשהו בבית"

להפתעתי הארי פרץ בצחוק. "הארי!" שמעתי את הרמיוני אומרת בקול מוכיח.

"זה פשוט מצחיק איך נכנסים להיסטריה בגלל ציפור. את הרבה יותר גדולה ממנה ונראה לך שציפור יכולה להסתתר באוהל. האוהל הזה יותר מדי קטן. זה לא עכביש, תרגעו!"

"עכביש?" שאל רון בחשש מהטלפון. "רונלד העכביש לא יכול לפגוע בך דרך הטלפון" כעסה הרמיוני. 

רון חשב לרגע ואז ענה לה:"אבל אם להם יש עכביש זה אומר שגם לנו יש סבירות לעכבישים. אני בורח מפה!" צעק רון בהיסטריה. הרמיוני רצה אחריו עם הטלפון ביד כך ששמעתי אותה אומרת בין התנשפויות."בבית...להיות....עכביש...לבכות...תתבגר!" 

"טוב ביי" אמר הארי וניתק. שיערתי שהוא מרגיש מחוץ לעניינים.

"פעם הבאה תואמרו בהתחלה שאתם מפחדות מציפור" הוא הוסיף אחרי רגע של מחשבה.

"כל הסיפור זה ציפור?" שאל סמית' ונכנס חזרה לסלון.

"יאפ אתה מאמין" אמר הארי.

רציתי לצעוק עליהם שלבנדר היחידה שפחדה, ואני לא מפחדת מחיות. ושימצאו לעצמם קורבן אחר.

במקום זה רצתי בדמעות לחדר שלי."סדריק לעולם לא היה מדבר כך" לחשתי לכרית שלי. וכך נרדמתי בבגדי.

כשקמתי, היה כבר חושך בחוץ. על השעון בחדר היה כתוב 12. קמתי ולקחתי תפוח מהמטבח. (אחרי שהסיפור הזה יגמר אני לעולם לא אסתכל על תפוחים) כשנכנסתי חזרה לחדר, שמתי לב לדף שהיה על הרצפה בחדר ליד הדלת. הרמתי את הדף סקרנות והתיישבתי על המיטה. המכתב היה כתוב בכתב יד מסודר עם פרחים ופרפרים בצד. פתחתי בסקרנות.

"צ'ו

סליחה על מה שקרה היום, זה לא היה יפה מבחינתי איך שהתייחסתי אלייך

אימ סורי"

מעניין מי זה, אולי יש כל כך הרבה אנשים שהיו צריכים להתנצל אלי. הפכתי את הדף בניסיון למצוא רמז מי כתב את המכתב. בפינה השמאלית למטה היה כתוב בקטן:"ל.ב."

"מה? הארי שלח לי את זה?" זרקתי את המכתב לצד השני של החדר.

כעבור רבע שעה שבה ניסית להבין מה קרה. נזכרתי בשמה של לבנדר בראון- ל. ב.

חייכתי לעצמי, ללבנדר לא כל  כך קשה לסלוח ביחס להארי. הרמתי את הדף מהצד השני של החדר וכתבתי בקטן:"למה את כועסת עלי? צ.צ." והנחתי את זה מתחת הדלת של חדרה של לבנדר. כשנכנסתי לחדר שמעתי פתיחת דלת, נבהלתי אך כעבור רגע הדבר נשכח ממני.

נכנסתי חזרה למיטה, בהרגשה מעודדת.

היום הרביעי היה מעודד.

הפרק הקודם		הפרק הבא