בלאגן על מימדי ב...מקום אחר. *גמור*

בפרק הזה יהיה את פרסי ג'קסון ומגנס צ'ייס, ואני מרגיש צורך להסביר על מגנס צ'ייס. על פרסי ג'קסון אני לא אסביר כלום, חוץ מזה שהם הבנים של האלים היווניים.

במגנס צ'ייס יש את האלים הנורדים (ויקינגים), וגם את הבנים שלהם. זה גם אומר שיש תשע עולמות שאפשר לעבור ביניהם.

מגנס הוא בן של פריי אל השמש ואביב ואיזון ופריון וכן הלאה, בין כל הדברים יש גם רפואה איפשהו.

מגנס מת, ונשלח למלון ולהלה, שזה מלון למתים שמתו מות גיבורים. הוא מקבל גוף יותר חזק, ובמלון הוא בן אלמוות. כל יום יש להם קרבות לחיים ולמוות בין כל יושבי המלון, ולנצח ממש בלתי אפשרי. בכללי כל האנשים שם אוהבים למות. יש אחד שאפילו הולך אל מישהו במיוחד בשביל שהוא יכרות לו את הראש. הם משחקים כל דבר לחיים ולמוות, ובאמצע מסדרון מישהו עלול לזרוק עליך חנית.

הכוחות של מגנס הם: ריפוי ברמה ממש גבוהה, הוא הציל חיים של מישהו שנשמתו עזבה אותו. יכולת להביא שמש לכל מקום, גם אם אין שם שום דרך הגיונית שזה יקרה. פריקת נשק כללית, לטווח של כקילומטר. הוא גם יכול לעבור דרך חומת  אש או חומת קור ולשרוד בלי שום פגע. הוא יכול לדבר עם חיות, ויש לו חרב בן מדבר מעופף ומחליף צבעים בעל רצון עצמי. זהו, זה הכל! קצת, נכון?

נקודת מבט של ניקו

אוף, אבא שלי כל כך מעצבן. מכירים את זה שאבא שלך הוא אל המוות והשאול ורוצה שתעשו בשבילו משימות בהקשר? לא? ברי מזל.

היום, שאין לי מושג עליו כלום חוץ מזה שאמא של אישתו של אבא שלי ניסתה להאכיל אותי בדגני בוקר (אוי, הזעזוע!), אבא שלי קרא לי.

"ניקו," אמר האדס, האבא האולטימטיבי. "יש בבוסטון חבורה של אנשים שבורחים כל הזמן מהמוות למרות שהם מתים. אני רוצה שתלך ותהרוג אותם." בהחלט האבא האולטימטיבי, נכון?

"בסדר אבא." אמרתי. כאילו שהייתה לי ברירה, הוא היה מוכן עם אש שחורה למקרה שלא אסכים. "איך אני אמור להגיע לשם?"

"מסע צללים." אמר אבא. נהדר, אני הולך להרוג חבורה של אנשים שמתו מאות פעמים ועדיין בחיים אחרי מסע צללים מעייף במיוחד. כיף.

"איך אני אמור לעשות את זה בלי להתעייף?" שאלתי את האבא הנחמד והנפלא שלי. "אתה יודע מה קורה לי אחרי מסע צללים..."

"אל דאגה, אני אתן לך את הכוח שלי במסעות צללים." אמר אבא. "תוכל לעשות מאה כאלה בלי להתעייף." איפה היה הכוח הזה כל הזמן?

"בסדר, אני אלך, איפה בדיוק בבוסטון?" שאלתי את אבא שלי. "ראיתי כל חיי רק תמונה אחת של בוסטון, וראיתי שם פסל של ברווזים."

"מעולה, זה בדיוק שם!" קרא אבי, גורם לי לחשוד שאולי אלה היו הברווזים המסכנים. "תעשה לשם מסע צללים, יום טוב והורג!" נשמע אחלה.

טוב, מה היה לי לעשות? זו הייתה הדרך היחידה שלי להתחמק מדמטר והארוחות שלה. ידעתם שאדם ממוצע יכול למות רק בגלל שהוא אכל יותר מדי דגני בוקר? ראיתי מאות אנשים כאלה שאבא הביא כדי להוכיח לדמטר שזה מסוכן. לא עבד.

רגע, אתם שואלים מה הקשר לדמטר בכלל? אתם מכירים את המיתולוגיה היוונית? דמטר היא סבתא חורגת שלי! או סבתא סורגת, היא נתנה לי סל חיטה שסרוג מצמר של כבשים שגדלו בשדה חיטה. משום מה שמרתי את זה בכיס שלי, אבל לא נראה לי שזה יהיה שימושי יום אחד.

בכל מקרה, בגלל שידעתי שאני אמור להופיע מול מישהו שאני צריך להרוג מתוך צל, הייתי חייב לחשוב מה להגיד ברגע שאגיע לשם.

נכנסתי לצל ואמרתי בדיוק כשיצאתי. "אני צריך להרוג אותך!" בדיוק מישהו קפץ עליי ונפלנו למשהו לא נעים. אני אתן למי שהפיל אותי לסַפר.

נקודת מבט של מגנס

זה בסך הכל היה עוד יום נורמלי ושגרתי לחלוטין במלון ולהלה. היום היה יום שלישי, וזה היום הכי כיף כי נלחמים כולם נגד כולם.

מעניין מה מלורי הייתה אומרת אם היא הייתה רואה את זה... זה בדיק מה שהיא אמרה ביום הראשון שלי כאן, ואני לא האמנתי לזה.

בקיצור, לא היה לי יותר מדי מה לעשות, כי בדיוק נגמר הקרב בכך שמלורי ריסקה את קומה 68, חצי נולד פוצץ את הצורה לקומות 12-18, אלכס הסתערה על הדרקון האישי שמישהו הביא והביסה אותו, ושאר חברי קומה 19 (אני וטי ג'יי) ריסקו (אולי נכון להגיד ריסקנו) את כל הנותרים, ביניהם כל קומה 178. ניצחון מוחץ לקומה 19!

ג'ק הסתובב באוויר, מרוצה מאד מעצמו. "ראית איך שחתכתי לכל בעלי הקסדות את הראש? הם לא ציפו ללהב חד כמוני!"

"כן, ג'ק, אני יודע." אמרתי לו. "אני יודע שאתה הלהב הכי חד בכל תשעת העולמות, ואני סיפרתי את זה לכל החברים שלי ושלך."

"אין לך חבר שהוא לא חבר שלי!" אמר ג'ק בגאווה. "אני ממש שווה! אין שום סיבה לא להיו חבר שלי!"

"חוץ מאלה שחתכת להם את הראש עם הקסדות." אמרתי לו בעובדתיות, מעצבן אותו בכוונה. "הם ישנאו אותך לנצח!"

"לפעמים אני עצוב שאתה הבעלים שלי." אמר ג'ק. "הייתי מעדיף את בת דודה שלך, ככה הייתי יותר קרוב לחרב של חבר שלה..."

"אולי היית פשוט מעדיף את פרסי בתור בעלים?" שאלתי אותו. "אני יודע שאתה אוהב את אנקלוסמוס ברמות, אז למה אנבת'?"

"אני לא רוצה לתפוס את מקומה של אנקלוסמוס." אמר ג'ק. "זה לא ג'נטלמני בכלל, ואתה יודע את זה."

"אוף, משעמם לי כאן." אמרתי. "רוצה לעשות טיול בין עולמות?" שאלתי את ג'ק.

"בטח, ברור!" הוא אמר את התשובה הצפויה ביותר. "לעבור בין עולמות זה פשוט נהדר, אין לזה גבול כשאני עושה את זה."

"כן, בטח." אמרתי, תוהה למה בדיוק ג'ק התכוון. מכיוון שהוא לא מדבר בחידות, הגעתי למסקנה שהוא אמר שטות שהוא בעצמו לא הבין.

קפצתי מהחלון, נעזר בדברים שבדרך לרכך את הנפילה. כבר עשיתי את זה מלא פעמים, וזה לא מפחיד בכלל.

הגעתי אל הפסל של "זהירות, ברווזים חוצים!", והתמקמתי מול השלישי. השמש הייתה מולי, והצל שלו לא היה מספיק גדול בשביל לכסות עליי.

"בוא נלך ליטונהיים, חם לי פה." אמרתי. "עם כל השלג שם אני כבר עלול לרצות ללכת למוספלהיים." חתכתי חור בין עולמות עם ג'ק, הפכתי אותו לשרשרת ורציתי לקפוץ.

פתאום מתוך הצל או משהו כזה, יצא מישהו שחור שאמר "אני צריך להרוג אותך!", אבל בגלל שהתכוננתי לקפוץ שנינו נפלנו אל החור השחור שנפער מאחוריו. למעשה, לא ברור לי כל כך איך נהיה שם חור שחור, הרי זה היה חתך בין עולמות ולא משהו אחר. טוב, נו, לא משנה.

כשנפלנו זה הרגיש שאני נמעך ותוך כדי הכל נהיה רותח, ואז עץ מרביץ לי. לא נעים בכלל. מעולם לא קרה לי כזה דבר במעבר בין עולמות.

כשנפלנו הסתכלתי עליו ואמרתי "נראה לי מתתי כבר יותר מדי פעמים, לא צריך עוד פעם." ראיתי שהוא לובש כולו שחור כולל חרב, והייתה לו טבעת של גולגולת.

"זה רק מוכיח שאני צריך להרוג אותך." אמר השחור ונאנח. "קוראים לי ניקו די אנג'לו, ואבא שלי שלח אותי להרוג אותך. האלים פשוט מעצבנים."

"בזה אתה צודק לגמרי." אמרתי לו. "אם כי אבא שלי הוא די אחלה. יש לציין שהם גם ממש מטופשים, ובאופן מזוויע. אני לא מכיר את כל המשניים, אבל זה נורא."

"כן, תאמין לי." אמר ניקו. "לגור אצל אבא שלי זה זוועה, ולאכול את האוכל של הסבתא החורגת שלי עוד יותר. אם אתה אומר שיש לך אבא אחלה אתה כמו פרסי בול, אבל מי זה אבא שלך?"

"אה, אתה מכיר את פרסי?" שאלתי. "אז אתה בטח מהיווניים, ופרסי דיבר עליך קצת. אני מהאלים הנורדיים, הויקינגים או איך שתקרא להם. אבא שלי הוא פריי, אל האביב, הרפואה, האיזון, ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכר. דרך אגב, קוראים לי מגנס צ'ייס, ואני בן דוד של אנבת' אם אתה מכיר אותה."

"אתה בן דוד שלה גם אם אני לא מכיר אותה." אמר ניקו. "וחוץ מזה, כן. בטח שאני מכיר. אבל מה אמרת? אלים נורדיים? מה השטויות שלהם?"

"אחד הוא מזוקן ענק מקועקע מלא שומן עיזים שמגיע משני העיזים שהוא אוכל כל יום וחוזרים לחיים והוא חובב טלוויזיה מושבע." אמרתי. "אחד הוא ממציא הסלפי הדגול שעושה סלפי עם כל אחד, ומשתמש בחרב שארוכה ממנו פי שניים כמקל סלפי, והוא סוחב בנוסף אליה גם קרן באותו אורך. אחת היא אספנית רחוב זקנה משונה שחיה בים, ואספת את כל הזבל שיש ולובשת אותו. לאחד אחר יש נעל שעשויה ממאות נעליים, ולכן היא בגודל מתאים, והוא נתן את היד שלו לזאב כדי שיאכל אותה. אל הרשע שט בספינה מציפורניים, אוכל וופלים סגולים, נמצא מתחת לנחש מטפטף ארס, אבא של נחש שמקיף את כל העולם, של זאב מדבר כחול ואימתני, של אישה שחצי ממנה יפה בטירוף והחצי השני זוועת עולם, וגם של וולקיריה איסלאמית מעופפת חובבת מטוסים וגרזנים. הוא גם אמא של סוס מכונף בעל שמונה רגליים שאוהב מאד נפילה חופשית, ושל בן/בת אדם בעל/ת מגדר משתנה שהורג/ת את החברים שלה בכריתת ראש על ידי חותך חמר."

"אה, כן, די מוזר." אמר ניקו. "אצלנו יש אל מוות שהתחתן עם אלת הפרחים, שאמא שלה כל הזמן מאכילה את כולם בדגני בוקר. תאמין לי, אם היית פוגש אותה היית מתעב דגני בוקר. חוץ מזה, יש את אל השמיים והברקים שלא יכול היה לעצור סופת ברקים שבן של אח שלו, אל הים, עשה. יש את אלת האהבה השנואה על כולם חוץ מאל המלחמה שילד בן 12 הביס אותו, אלת החוכמה שטעתה כמה וכמה פעמים, אל היין שיש לו עונש על זה שחיזר אחרי עץ ולכן הוא שומר על ילדי אלים ושותה קולה, יש את אל הגנבם שגנבו לו את הסמל שלו, יש את אל השירה שאם תשמע אותו שר תמות מזעזוע, יש את אלת הצייד שניצודה, יש את אלת המשפחה ששונאת חלק ממשפחתה שלה, יש את אל הנפחות שיש לו רגל צולעת והוא לא מטפל בה אבל כן בונה תוך שניה בז חי ממתכת, יש את אדון הזמן שעבר זמנו, יש את אדון האור שחשך עליו עולמו, וכן הלאה וכן הלאה. נראה שכל האלים מטופשים וזהו."

"צודק," אמרתי וקמתי מהרצפה. פתאום ראיתי חבורה של אנשים בוהים בי. "כמה זמן אתם כאן?" שאלתי אותם, וניקו נעמד לידי לחיזוק השאלה.

"מאז שנפלתם." אמרה אחת מהם, שהייתה הכי קרובה אלינו. "מה אמרתם בדיוק על אלים? רוצים שנעשה היכרות?"

"%*#@#$#@%$#^&*%&*^%^&$^^&#@%^$#^@!" צעק אחד מהם, וכשאני כתבתי את מה שכתבתי שם התכוונתי שלא הבנתי את השפה. הוא הצביע לאנשהו.

הסתכלתי לשם, וראיתי חור שחור כמו זה שדרכו הגענו הנה. לפני שמישהו הספיק לעשות משהו נפל מישהו מבפנים עם תיק, והחור נסגר.

הלכתי אליו ושאלתי אותו "מה שלומך?" והוא הסתכל על גולה שהייתה לו ביד. "באיזו שפה דיברת?" הוא שאל בנורדית.

זהו! אותו אתם בטוח לא תזהו! הלך עליכם! אני אגלה לכם רק בפרק הבא, כי אני כל כך מרושע! זהו! סיימתי לכתוב! תכתבו תגובה!

הפרק הקודם		הפרק הבא