טדי לופין והילד המקולל

"נוויל מאושפז במרפאה, אבל מדאם פומפרי מעריכה שהוא יחלים לגמרי, ופרופסור פליטיק איבד את ההכרה, אבל הוא בסדר עכשיו, רק קצת נרעש. הוא התעקש ללכת ולדאוג לתלמידים ברייבנקלו. ואוכל-מוות אחד מת, הוא נפגע מאחת הקללות ההורגות שהאוכל-מוות ענק הבלונדיני ההוא ירה לכל הכיוונים – הארי, אם לא היה לנו שיקוי הפליקס שלך, אני חושבת שכולנו היינו נהרגים – כל הקללות פשוט פיספסו אותנו –"
הם הגיעו למרפאה. הארי פתח את הדלתות בדחיפה וראה את נוויל, שנראה ישן, במיטה הקרובה לדלת. רון, הרמיוני, לונה, טונקס, טדי ולופין נאספו סביב מיטה אחרת, בקצה הרחוק של המחלקה.
כששמעו את הדלתות נפתחות, כולם הרימו את מבטיהם. הרמיוני רצה אל הארי וחיבקה אותו; גם לופין פסע קדימה בארשת של דאגה.
רק טדי צעד אחורנית, מרגיש אשמה.
"אתה בסדר, הארי?"
"בסדר גמור... מה שלום ביל?"
אף אחד לא ענה לו.
הארי הסתכל מעבר לכתפה של הרמיוני וראה על הכרית של ביל פרצוף בלתי ניתן לזיהוי, מרוטש וחתוך בצורה מפלצתית. מדאם פומפרי היתה עסוקה בניקוי פצעיו במשחה ירוקה בעל ריח חריף. הארי נזכר באיזו קלות ריפא סנייפ בשרביטו את פצעיו של מאלפוי לאחר קללת הסקטומספרה.
"אין איזה לחש שיכול לרפא אותו?" הוא שאל את האחות.
"שום לחש לא יועיל נגד בפצעים האלה," אמרה מדאם פומפרי.
"ניסיתי כל מה שאני מכירה, אבל אין תרופה לנשיכות של זאב-אדם."
"אבל הוא לא ננשך בזמן הירח המלא," אמר רון, שהביט בפני אחיו כאילו הוא מנסה לרפא אותו בעוצמת מבטו. "גרייבק לא לבש צורה של זאב, אז בטח ביל לא יהפוך ל – ל- ?"
הוא הביט בלופין בתהייה.
"לא, אני חושב שביל לא יהפוך לאדם-זאב של ממש," אמר לופין, "אבל אי-אפשר לקבוע שלא חל שום זיהום. הפצעים האלה מקוללים. הם כנראה לעולם לא יירפאו לגמרי... וביל עלול לפתח כמה תכונות זאביות בעתיד. חייבים להודות לטדי, שקפץ על גרייבק מי יודע מה הצליח למנוע ממנו לעשות..." לופין הביט בטדי והתקדם אליו. "אתה מדמם!" קרא כשהבחין בשביל דם שירד מחולצתו אל זרועו.
"לא הצלחתי להציל את ביל. גם בזמני ביל היה פצוע, אבל הוא יחיה." אמר טדי.
לופין ניגש לטדי מנסה להסיט את חולצתו ולהסתכל בפצע, "זה מגרייבק?" הוא שאל כועס.
"זה בסדר, זה רק שריטה." אמר טדי.
זה היה נראה כאילו השניים רבים במכות כשלופין ניסה להפשיל את שרוול חולצתו של טדי ואילו טדי נלחם בחזרה על מנת לדחוף את לופין ממנו ולסדר את שרוולו.
"זה לא עמוק, אני נשבע." אמר טדי.
"אתה ידעת שזה עומד לקרות?" שאל רון את טדי מאשים.
"רון, גם אם ידע את זה, הוא לא היה יכול לעצור את זה. ראית שהוא נלחם בגרייבק, הוא הצליח כמעט בקושי להוריד אותו מביל, אבל עדיין ביל הצליח להיפגע." אמרה הרמיוני.
"אולי דמבלדור יכיר דרך לרפא אותו," אמר רון. "איפה הוא? ביל נלחם במשוגעים האלה בהוראה של דמבלדור, דמבלדור חייב לו, הוא לא יכול להשאיר את ביל במצב כזה –"
"רון – דמבלדור מת." אמרה ג'יני.
לופין חדל מיד מהתעסקותו בטדי. "לא!" הוא צעק, העביר את מבטו בפראות מג'יני להארי, כאילו בתקווה שהארי יסתור את דבריה, אבל הארי שתק ולופין צנח והתיישב על מיטה פנויה וכבש את פניו בידיו. הארי מעולם לא ראה את לופין מאבד שליטה. טדי התיישב לצידו וחיבק אותו חזק. הארי הרגיש כאילו הוא חודר למשהו פרטי, לא מכובד; במקום זה הוא הביט בעיניו של רון, ובדממה החליף איתו מבט שאישר את דבריה של ג'יני.
הדבר הבא שטדי שמע את מנגינת עוף החול שמהדהדת. הוא התרחק מיד מלופין, מקשיב למנגינה שבאופן מוזר הרגישה כאילו היא נשמעה מתוכו ולא מבחוץ.
הוא לא יכול היה לומר כמה זמן הם עמדו שם והקשיבו, גם לא להסביר מדוע התנחמו משמיעת אבלם כשיר, אך נדמה היה שעבר זמן רב לפני שדלת המרפאה נפתחה שוב והפרופסור מקגונגל נכנסה לחדר. כמו כולם, גם בה ניכרו סימני הקרב: פניה היו שרוטים ובגלימתה היו קרעים.
"מולי וארתור בדרך לפה," אמרה.
ובבת אחת טדי חזר לעצמו. הוא הרגיש אשם ויותר מכך, חשש ממבטיהם של ארתור ומולי על כך שלא הציל את בנם למרות שידע על כך.
"אתה ידעתי שאחי יפצע." אמר רון.
"ואתה ידעת שדמבלדור ירצח על-ידי סנייפ!" אמר הארי.
"אני ניסיתי להציל את ביל, דמבלדור לא ידע שאני בהוגוורטס." התחנן טדי. "והזהרתי את דמבלדור, הוא ידע שזה מה שעומד לקרות אבל הוא לא היה מוכן להקשיב לי. הוא כעס שאני מנסה להתערב בגורל ובזמן."
"תניחו לו." איים מעט לופין. הארי נזכר בחג המולד האחרון.
"סנייפ." אמרה מקגונגל בקול חלוש וצנחה על כיסא שמדאם פומפרי זימנה עבורה רגע לפני. "כולנו תהינו... אבל היה לו אמון... מאז ומעולם... סנייפ... אני לא מאמינה..."
"סנייפ היה מוכשר מאוד בהלטת הכרה," אמר לופין בקול מריר באופן חריג. "את זה תמיד ידענו."
טדי הרכין את ראשו, שומע את קולותיהם של השאר דנים ומדברים. הוא הרגיש כאילו הדברים לא נוגעים לו, הוא התלבט אם כדאי לו לברוח ותהה מדוע בכלל הצטרף לקרב. הוא לא רצה להביט בעיניהם של ארתור ומולי, שתמיד אירחו אותו בכל זמן כאילו היה נכדם ובנם.
הוא הרגיש כאילו הוא בגד בהם ובאימונם.
"היינו בצרות, עמדנו להפסיד," אמרה טונקס בקול נמוך, "ואז טדי הופיע, ומזל שכך, הוא נלחם היטב. הוא הצליח להפיל אוכל מוות אחד שלא ראיתי, לתקוף את גרייבק ואפילו לעמעם את גיבון, שמת מאחת הקללות שאוכלי-המוות ירו."
טדי כאילו קם מחלום בהקיץ עד ששמע את שמו, מסתכל על הנוכחים שמביטים עליו ועל פני כל אחד מהם הבעה שונה שנעה בין הכרת תודה לבין סלידה.
"כנראה שרובינו לא היינו עומדים כאן אילולא היית שם." אמר לופין בחום.
טדי הנהן משום שלא רצה להתערב בשיחה ולא היה לו היכולות להניע את שפתיו ולהתווכח, אף אחד מן יושבי החדר לא יבין את מצוקת ליבו.
הוא אפילו לא התרגש כפי שחשב שיקרה שהוריו, שלו ממש, הביעו התפלאות מיכולות הדו-קרב שלו, גוננו עליו והעריכו אותו. דבר שדמיין בכל חייו.
דלתות המרפאה נפתחו בבת-אחת והקפיצו את כולם: אדון וגברת וויזלי נכנסו בצעד נמרץ. ופלר בעקבותיהם, הבעת חרדה על פניה היפהפיים.
"מולי – ארתור – " אמרה פרופסור מקגונגל, שמיהרה לקום ולקדם את פניהם. "אני כל כך מצטערת –"
ליבו של טדי שקע יותר ויותר, הוא רצה להיעלם ולא להיראות. הוא נגעל מעצמו. הוא פסע אחורנית מרחק מה על מנת לקוות שזיכרונו יישכח.
"ביל," לחשה גברת וויזלי ועקפה במהירות את הפרופסור מקגונגל ברגע שראתה את פניו המרוטשים של בנה. "אוי, ביל!"
דמעות עלו בעיניו של טדי.
לופין וטונקס נסוגו כדי לאפשר לאדון וגברת וויזלי להתקרב למיטה, מבינים שניהם כי אבל זה פרטי.
גברת וויזלי רכנה אל בנה והצמידה את שפתיה למצחו המדמם.
"אמרת שגרייבק תקף אותו?" שאל אדון וויזלי את הפרופסור מקגונגל בהיסח הדעת. "אבל הוא לא לבש צורת זאב? אז מה זה אומר? מה יקרה לביל?"
"אנחנו לא יודעים עדיין," אמרה הפרופסור מקגונגל והביטה בלופין בחוסר אונים.
"סביר להניח שיהיה זיהום כלשהו, ארתור," אמר לופין. "זה מקרה חריג, אולי יחיד מסוגו... אנחנו לא יודעים בדיוק איך זה ישפיע על התנהגותו כשיתעורר..."
"הוא יהיה בסדר. חשבתי שאולי הפעם אני אוכל להציל אותו..." אמר לפתע באומץ טדי, נראה שניגב את דמעותיו אך ניכר בעיניו שאריות הדמעות האילמות. "הפנים שלו... הצלקות לא יתרפאו, נשיכות אדם זאב מקוללות בקסמים אפלים. ביל יראה ככה תמיד מעתה. אבל בצורת האנוש של גרייבק אין הרבה זיהום וארס ליקנתרופיה אז זה לא ישפיע הרבה על ההתנהגות שלו, אבל זה ישפיע בעיקר על התיאבון שלו. הוא יאהב בשר נא בעיקר. המזל הוא שליקנתרופיה לא עובר בתורשה, פלר, ככה שאין לך מה לדאוג."
גברת וויזלי נטלה את המשחה בעל הריח המציק מידיה של מדאם פומפרי, והתחילה לנקות את פצעיו של ביל.
ארתור הלך וחיבק את טדי, שהרגיש את דמו שוב זורם בעורקיו.
"ודמבלדור..." אמר אדון וויזלי. "מינרווה, זה נכון... שהוא באמת...?" הסתובב ארתור.
כשהפרופסור מקגונגל הינהנה, הארי חש את ג'יני מתקרבת אליו, והביט בה. עיניה היו מצומצמות קלות, ומבטה היה נעוץ בפלר. שהביטה בביל בפנים קפואים.
הארי הסתובב והביט בטדי שמחליף את מבטיו בין לופין וטונקס וחוזר חלילה, מנסה לקרוא את הבעת פניהם.
"דמבלדור הלך," לחש אדון וויזלי, אבל גברת וויזלי חשבה רק על בנה הבכור; היא התחילה להתייפח, ודמעותיה נשרו על פניו המושחתים של ביל.
"כמובן, זה לא משנה איך הוא נראה... זה לא ב-באמת עד כדי כך חשוב... אבל הוא היה כל-כך יפה בתור י-ילד... תמיד כל-כך יפה... והוא בדיוק עמד ל-להתחתן!"
"מה את מנסה ל'אגיד?" אמרה פתאום פלר, בקול חזק. "מה זאת אומרת, ש'או עמד לאיתחתן?"
גברת וויזלי הרימה בבהלה את פניה המוכתמים בדמעות.
"אה – רק ש – "
"את חושבת שביל 'או כבר לא ירצה לאיתחתן איתי?" דרשה פלר. "את חושבת, שבגלל א'נשיכות א'אלו, שאו כבר לא יכול לא'אוב אותי?"
"לא, זה בכלל לא מה שהתכוונתי – "
"מזל, כי הוא יכול!" אמרה פלר, הזדקפה מלוא קומתה וניערה את רעמת שערה הארוך הכסוף. "אף אדם-זאב לא יגרום לביל שלי ל'אפסיק לא'אוב אותי!"
"טוב, כן, אין ספק," אמרה גברת וויזלי, "אבל חשבתי שאולי – עכשיו שהוא – שהוא "
את חשבת שאני לא אירצה לאיתחתן איתו? או אולי זה מה שאת קיווית?" אמרה פלר, ברוגז רב. "מה אכפת לי איך 'או נראה? אני מספיק יפה בשביל שנינו, לדעתי! א'צלקות א'לה, 'אן רק יעידו כמה א'בעל שלי אמיץ! ואני זאת שצריכה לעשות את זה!" היא הוסיפה בתקיפות, משכה הצידה את גברת וויזלי וחטפה מידיה את המשחה.
גברת וויזלי נצמדה אל בעלה והביטה בפלר המטפלת בפצעיו של ביל, כשעל פניה הבעת פנים מוזרה ביותר. איש לא אמר מילה; הארי לא העז לזוז. מלבד טדי, לופין וטונקס, כולם חיכו לפיצוץ.
נראה שטונקס מביטה בלופין, לופין מביט בטונקס ואילו טדי ממשיך להחליף את מבטיו בין השניים.
היה זה נראה כאילו השניים מחליפים שיחה אילמת וטדי מנסה להקשיב להם.
"אתה רואה?!" אמרה לבסוף טונקס בקול מתוח, כאילו רק לופין חיכה שתפצה את פיה. טונקס רק נעצה מבט זועם בלופין. "היא עדיין רוצה להתחתן איתו, אפילו אחרי שהוא ננשך! זה לא מפריע לה!"
"זה לא אותו דבר," אמר לופין, שבקושי הניע את שפתיו ונראה לפתע דרוך מאוד. "ביל לא יהיה אדם-זאב של ממש. אין שום דמיון בין המקר – "
"אבל גם לי לא אכפת, לא אכפת לי בכלל!" שנאחזה בגלימתו של לופין וניערה אותו "אמרתי לך כבר מיליון פעמים..."
וההסבר לפטרונוס של טונקס ולשערה העכברי, והסיבה שבאה בריצה למצוא את דמבלדור ברגע ששמעה על כך שמישהו הותקף על-ידי גרייבק – פתאום הכל התבהר להארי; זה לא היה סיריוס שטונקס התאהבה בו...
"ואני אמרתי לך מיליון פעמים," אמר לופין, שבהה ברצפה וסירב להביט בעיניה, "שאני זקן מדי בשבילך, ועני מדי... מסוכן מדי..."
הארי רק הביט בטדי, שנשען על גב אחד המיטות מסתכל על לופין וטונקס מחויך ונושך את שפתיו, בוהה ועל פניו מבטי הערצה.

הפרק הקודם		הפרק הבא