אדון על המוות

אני מתישהו אעבור ואטה את החשיבה. בינתיים אתם מוזמנים לחפש בוואטפאד אותי, WillRuf.

היא זכרה היטב את פניו, אומללות טהורה. חרטה.

"תשמרי- אאח!" כשדיבר, הפצע בלחיו נפתח והוא העווה את פניו בכאב. המבט שלו אמר לה הכל.

טעינו כשבחרנו לתמוך באדון האופל במלחמה האחרונה, חשבה. אדון האופל נטר לנו בוז והשתמש בנו. גם במלחמה הראשונה, בעצם, הבחירה בצד האפל היתה שגויה. אם רק היינו פוקחים עיניים... שמי היה נמחק ממשפחת בלק, אבל לפחות היינו בגדה הנכונה.

היא הסיטה את שערה אל מאחורי אוזנה הימנית ורכנה מעבר למעקה כדי להסתיר את דמעותיה.

גם בצד השני לא היו מקבלים אותנו. אנחנו, המשפחה המפורסמת של סלית'רין טהורי הדם. הם היו מכבדים את כספנו ומתייראים מפני כוחנו. היא התמרמרה במחשבותיה. אנחנו תמיד היינו ותמיד נישאר מובדלים, מורמים מעם.

הספינה נטתה הצידה והיא נתקפה בחילה. בטנה הייתה לחוצה אל דופן הספינה ופיה מעל הים, ככה שהיא הקיאה כמעט מיד.

טעם חמצמץ מר של מיצי קיבה מילא את פיה והיא העבירה אותו בלגימת מיץ דלעת שהיה, מובן מאליו (פישלר!), בבקבוק מכסף עם חותם בית מאלפוי בחזית. מוזר שהתירו לה להכניס את הבקבוק לאזקאבאן ככה סתם, בלי לבדוק אם היא מסתירה נשק בפנים או שיקוי פולימיצי. בכלל, השמירה הפעם נראתה לה ממש רופפת.

אם אני לא טועה, היא הסתובבה והביטה אל הסיפון, אחד המלחים קרץ לי מקודם, כשנכנסתי ל-

היא קפאה. המלח עמד 20 מטר מאחוריה, ונעץ בה מבט.

הוא חיכה שהיא תבוא אליו, זה היה ברור. הוא עמד ממש ליד מדרגות הסיפון העליון, מתעלם מתפקידו כמלח, ובהה בה. האיש עמד כמו פסל, כמעט בלי תזוזה, רגלו שעונה על קיר העץ של תא הפיקוד, פיו פתוח מעט ולשונו צמודה עד כדי חריצים לשיניו העליונות. מסתכלים עליכם, תפסיקו לנסות לעשות את זה, אתם נראים מגוחך ככה. שערו החום נראה צבוע באמצעים מוגלגים וקווצות שיער בהיר נראו פה ושם. הוא לבש גלימה לבנה, כמו כל המלחים, ותהה למה אני מתאר לכם בפרוטרוט איך הוא נראה ולא ממשיך כבר.

נרקיסה ניגשה אליו. היא התכוונה להציג את עצמה, אבל לשונו של האיש (עם חריצים של שיניים) כבר הייתה  בסוף המשפט. "נרקיסה, אני שמעון".

כולו חסכנות, מכף רגל (שעונה על הקיר) ועד לשון (לא על השיניים שוב!).

"אממ… שלום? אני מכירה אותך?" לעזאזל, זה נשמע הרבה יותר גרוע ממה שהיא התכוונה לומר.

"לא".

"ו… מה אתה אממ.. רוצה ממני?" אלוהים, כמה גרועה יכול להיות ההתנסחות שלה?

"סיפור". אני חושב שזה גבל קצת בקמצנות, לפחות שיסביר - "איזה סיפור?"

"הקרב על הוגוורטס מנקודת מבטך".

"אתה היסטוריון? אתה מלח!"

"אולי".

הוא לא הזיז שריר.

היא התמהמהה קצת בניסיון לספק למוחה תשובות לכל השאלות שהציפו אותו.

"ספרי", הוא דחק בה. גופו החווה בתנועה כמעט בלתי מורגשת אל המדרגות והיא התיישבה עליהן, מנסה לעכל.

" תגמול תקבלי כשתסיימי".

אילו רק השרביט היה איתי. חשבה ונשמה עמוקות.

"בלילה שלפני הקרב, היינו באחוזה שלנו…"

--------------------

תוריד את הזיכרון הזה מהמוח שלך, הוא פקד על עצמו. הסוהרסנים ישאבו אותו אליהם והוא לא יישאר לך אם תצטרך פטרונוס.

לא הרבה אנשים חשבו שהוא מסוגל בכלל להטיל פטרונוס. הפטרונוס שלו היה חסר צורה ממשית, אבל הוא ידע איזו צורה הוא ילבש.

עכשיו, נאחז בזיכרון המאושר ההוא, לוציוס נזכר שלא ראה את דראקו מאז שקינגסלי התפטר והשר החדש אסר על עובדי המשרד הבכירים ליצור קשר עם אסירים, אלא אם הם הילאים, שופטים בקסמהדרין או נמצאים בתפקיד אחר שמחייב אותם לבוא במגע איתם.

תפסיק כבר לחשוב על דראקו! יש פה סוהרסנים!

הוא היה יכול להשתלט על הסוהרסנים כמו שעשו בפריצה הקודמת, אבל מאז פאיוס ת'יקנס ורופוס סקרימג'ר סיירו בין התאים גם סוהרים אנושיים. אחד מהם התקרב בזה הרגע לתאו.

"לוציוס מאלפוי", הוא כמעט צעק. לוציוס הרגיש הקלה כשפטרונוס הפנדה של האיש טיפס על סורגי התא.

"משרד הקסמים החליט לערוך שימוע נוסף בעניינך". גלימת האינדיגו שלו התנופפה ברוח שלא הייתה שם.

"תתכונן מחר לצאת אל הספינה. אני צריך להזכיר לך את החוקים?"

"לא, אני זוכר" לוציוס נאנח.

"ובכל זאת" הרעים קולו של הסוהר. "-"

הפרק הקודם		הפרק הבא