בודדה

תודה לכל מי שקרא נרשם והגיב עד עכשיו!

בעיקר ללאומאתכלום- גם קוראת, גם מגיבה, גם כותבת, גם רשומה, גם מפרגנת לעצמה בחלומות, סתם- במציאות, וגם חופרת לי כמו שאני אוהבת.

בתקווה שהחביתה באמת תהיה טעימה גם לי וגם לכם- אני כותבת את הפרק הבא, שכבר הבנתם שקוראים לו "לא שוב".

תקציר מהפרק הקודם: קוראים לו ואז הגיעה הקורונה.

בתיאבון!

ו.. הפתעה בהמשך. כמו שביקשתם. תרדו שורה אחת ותבינו. ואז תרדו עוד כמה שורות ותבינו.

נ.מ הראל
אני עומדת מול החברות שלי. מבינה שאי שם למעלה מישהו כיוון שאם אני לא אענה עכשיו יקרע לי עור התוף. טוב, בלי הרבה תיאורים. אני עונה.

"קודם כל נחזור הביתה כי אנחנו בחוץ איזה שעה וחצי. כפול ממה שאני הולכת בדרך כלל." אמרתי.

"כמה את הולכת בדרך כלל?" "אויש" "פדיחה" "אופס. אבל איך חוזרים?" נחשו מי ענתה אחרונה? יפה. מורן. 

"חוזרים ברגל. הלכנו בסיבובים מסביב לפארק והבית שלי פה. באות?"

"אופס" (שוב מורן)

כמה זמן לוקח להן לבוא? כולה 3 מטר.. נווו או הנה אור.

"נו, מה רצית לומר לנו?" (לא זוכרת, ניראלי שזו היתה אור)
"ש.. כנסו. נעלה למעלה ואני אגיד לכן" אמרתי את זה בקול חנוק. תכף תבינו למה. גילי רוצה להמשיך לכתוב היא. 

נ.מ גילי
תודה הראל, אבל למה הבאת לי את המחשב שלך? אה כן אני ביקשתי. פדיחה.

ישבנו חמישתינו (מילה הזויה יותר מהצירוף קוביד 19) בחדר מעבר בקומה השניה בבית של הראל.
"נו?" "מה?" "מורן את יושבת על הרגל שלי" "אופס"
"אז ככה, סורי שאני אומרת את זה ככה, אבל קחו את הדברים שלכן ולכו כי אני צריכה להיכנס לבידוד" היא התחילה לבכות, מסכנה, הבידוד הקודם שלה לא נגמר טוב. אוקי, בסדר, סבבי, הוא נגמר פשוט רע.
רע מאוד.

נ.מ לאומאתכלום 

אוקי, אז מה שהן סיפרו עד עכשיו.
 "אוי" "אופס" "מה?" "שוב?" מי אמרה אופס? כל הכבוד! 
"כן. שוב." טלאור המעצבנת הזאת, טוב, לא תמיד מעצבנת אבל הפעם כן.
"טלאוווווור! מה את מתערבת?"
"סתם כי בא לי" 
"יש לך מזל שחברות שלי פה"
"סתמי יקטינה אחת"
"כאילו שאת לא"
"לא אכפת לי"
"יופי"
"אבל למה?" כל הכבוד למורן שהחליטה להתערב
"למה מה?" (זה נאמר בטון מזלזל. יפה, טלאור אמרה את זה)
"למה אתן צריכות בידוד"
"אה, כי שובל ודוד מהחוג שלנו יצאו חיובי" עלק חוג. בית ספר. (שובל עם הראל ודוד עם  טלאור)
"שובל חיובית? אין מצב! ממי היא נדבקה?" הראל נראתה ננסערת. זה לא הגיוני. שובל הכי שומרת על הכללים.
"היא היחידה במשפחה שלה ששומרת. כנראה דוד הדביק אותה."
"אויש חבל"
"מאוד. מורן- אמא שלך צופרת"
"מה? איך הספקת לכתוב לה?" לא שמתי לב מי זאת. טוב. לא היתי שם בכל מקרה. 
"לכתוב? הצבה הזאת תכתוב? היא התקשרה ראיתי אותה"
"טלאור! די!" (שלא תתבלבלו זאת היתה הראל)
"אוקי אמא"
"זה לא מצחיק!"
"אוקי בסדר.."
"ביי" "ביוש" להת" "בבי" מורן הלכה.

נ.מ אור

"אור! אמא שלך בטלפון!" הפעם זאת כן היתה אמא של הראל שצעקה מלמטה.
"אני באה! נו קלסר מעצבן כנס כבר!"
"מה?"
"אני באה אני באה! הו תודה הוא נכנס"
"מה?"
"לא חשוב. תודה" לקחתי את הטלפון. "הלו?" "כן" "כן" "ברור" "כי נגמרה לי הסוללה" "כולן הולכות את יכולה לקחת אותי?" "טנק יו ורי מאץ ביוש אמוש"

"למה לא אמרת לה? שאני בבידוד?"
"אה כי את מכירה את אמא שלי, לא שווה להלחיץ אותה"
"מישי ראתה את הטלפון שלי?"
"זה שאת מחזיקה ביד?"
"כן תודה"
גילי השכחנית הזו.

החביתה יצאה טעימה? תכתבו בתגובות

הפרק הקודם		הפרק הבא