מאלפוי הבת

שלושת הכללים לבריחה מוצלחת ממישהו מאת אלינור מאלפוי:
1. לעולם אל תתחילו לברוח כשיש אנשים מסביבכם. זה יגרום לזה שהם ירדפו אחריכם כולל מי שאתם בורחים ממנו. תמציאו תירוץ כמו: "אוי אני צריך ללכת" או "אני חייב לישון".

2. אף פעם אל תברחו למקום ציבורי וידוע. תברחו לאיזה הר מבודד.

3. אף פעם אל תברחו בדמעות. זה יגרום לכם להיראות ממש חלשים.

וכמה מפתיע, לא קיימתי את שלושת הכללים האלו. מהרגע שראיתי את הילדה לא יכולתי לעצור את הדמעות, רצתי אל איזור הביתנים ואת כל זה עשית כשהילדה, אמה, לוטי ואליס מסתכלות עלי. אני ממש מוכשרת בלהביך את עצמי.

לא. זה פשוט לא יכול להיות!

זה המקום האחרון שבו ציפיתי לפגוש אותה.

לפתע שמעתי צעדים. כמו שציינתי קודם, בנות הביתן הסתכלו עלי ועקבו אחרי.

הילדה הרחיקה אותן וניגשה אלי לבד.

העיניים שלה הכו בי כמו מכת ברק.

"לא" לחשתי, "את מתה כבר מזמן. אין סיכוי שאת רייגן. תגידי לי שאת לא!!" בשלב הזה כבר בכיתי בכי תמרורים ללא שליטה.

"אלינור", היד שלה ליטפה אותי בעדינות "אני לא מתה, ואת לא אשמה. רק אבא אשם."

"את…סולחת לי?" שאלתי בקול רועד. בשלב הזה כבר הייתי מופתעת שהיער שרד למרות נהרי הדמעות שלי. 

השתררה שתיקה ארוכה ומביכה. אף אחת לא העזה לדבר.

כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח, רייגן אמרה: "כן".

לא יכולתי לדבר. אם הייתי מדברת רק הייתי יוצרת אוקיינוס חדש על פני כדור הארץ.

נפלנו אחת על השנייה בחיבוק אמיץ. דמעותיה של רייגן התערבבו בשלי, ומתחת לרגליים שלנו נקוותה שלולית.

לא שמנו לב ששאר בנות הביתן מאחורינו.

"אפשר לדחות את הבכי לאחר כך?!" שאלה אליס פתאום, והבהילה את שתינו. "יש איזשהו הסבר שנראה לי מגיע לנו"

הפרק הקודם		הפרק הבא