לעולם לא אשלח את זה

טוב, אז לפני כמה זמן (מה לעשות שאני בחופשת פסח, אז המוח שלי לא ממש מתפקד) סיימתי את הפאנפיק שלי, "ביום שאחרי - מנקודת מבט" (טוב, לא בדיוק סיימתי, ההסבר בפרק האחרון), ובפרק האחרון של "ביום שאחרי..."(כן, אני יודעת. שם ארוך) הבטחתי להמשיך פאנפיקים אחרים שלי. כן, אני עד כדי כך משועממת.

אני רוצה להקדיש את זה למישהי מאוד מיוחדת, לילי (ולא, השם משפחה שלה הוא לא אוונס או פוטר:)).

קריאה מהנה :)

וזה פשוט קורה.

היא לא שולטת בזה.

וזה לא שהיא לא ניסתה.

היא כבר לא ילדה קטנה יותר.

היא אישה מבוגרת.

אבל בכל זאת,

מאחורי כל הקמטים,

בתוכה היא עדיין אותה ילדה קטנה שובבה.

היא רוצה לרוץ שוב בשדות.

לטייל ביערות.

לשחות בנהרות.
"זה רק עוד סיפור על ילדה שלא רוצה להתבגר"

היא חושבת.

"זה כלום. תתעלמי."

היא חוזרת.

אבל בתוכה היא מבינה,
היא רק רוצה להיות ילדה קטנה.

"בלי דאגות.

בלי אחריות.

בלי מלחמה.

עולם שקט."

הי א מתפללת.

אבל זה לא קורה.

וחלק ממנה כבר איבד תקווה.

אבל היא ממשיכה להילחם.

היא אישה חזקה.

היא גיבורה.

והיא ניצחה.

ואני,

איזבל רוס-מקגונגל,

אמא שלה,

גאה בגיבורה שביתי הפכה להיות.

דמעה אחת הכתימה את המכתב.

דימעה בודדה.

ואז הוא נזרק לאש.

ומינרווה מקגונגל יצאה לעולם חדש.

ת"ב?

הפרק הקודם		הפרק הבא