הוגוורטס תאומות

לילה:
אחרי הסיפור של לילי על סטיבן, אמרתי לעצמי שבטח יעזבו אותי בשקט, כי הרי ג'ינג'י זה יותר מושך, וממילא בטח סטיבן יספר על מה שקרה לו עם לילי ולי לא יציקו, אבל כמובן שזאת היתה תקווה מגוחכת.

---------------

הלכתי במדשאות.
לילי היתה טיפה עצבנית אחרי ארוחת הצהריים, ומסתבר שמישהו בסגל המורים החליט להתערב לטובתנו וקיבלנו שעה חופשית.
לילי (העצבנית עדיין) עלתה לחדר להירגע, ואני כאמור - הלכתי למדשאות.

-------------

ישבתי עם פנים לאגם ונישענתי על גזע עץ.
הוצאתי את ספר המיתולוגיה היוונית שהבאתי איתי והתחלתי לקרוא.
ואז שמעתי צעדים מאחורי, ולפני שהספקתי להסתובב פגע בי לחש שיתוק וכבר לא ראיתי כלום.

-----------

התעוררתי בחדר ששיערתי שהוא חדר הנחיצות.
הוא היה גדול ובצבע בורדו, מלא ארונות של ספרים, פופים, וכורסאות זוגיות שעל אחת מהן מצאתי את עצמי יושבת.
הסתכלתי לרגע על מנעול הדלת.
הדלת היתה נעולה.

----------------

אחרי חצי שעה של ישיבה בלי לעשות כלום דראקו מאלפוי נכנס.
הוא התיישב וישר שאלתי אותו בלי הקדמות מיותרות. "למה חטפת אותי?"
הוא הסמיק.
"לא חטפתי אותך-"
קטעתי אותו.
"אתה שיתקת אותי, העברת אותי לפה בלי ידיעתי, ואתה לא נותן לי ללכת. זה ניקרא חטיפה."
"יש בכלל הגדרות לחטיפה?" הוא שאל, ואז ראה את הבעת הפנים שלי.
"לא משנה. אני לא רוצה לדעת."
"בכל מקרה, למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי אותו שוב.
"אה..." הוא הסמיק באדום עז, שניראה אפילו יותר בולט בגלל עורו הלבן, ושיחק בעצבנות בשולי החולצה שלו.
"יש מצב..."
"יש מצב שמה?" טיפה התחלתי לאבד סבלנות.
"א- אני- התאהבתי בך."
בהיתי בו.
"רוצה להיות חברה שלי? נסתיר את זה... ניתגנב בלילה..."
המשכתי לבהות בו.
הוא ברח.
ואני נשארתי לבהות בדלת שממנה הוא יצא עוד הרבה זמן אחר כך.

הפרק הקודם		הפרק הבא