ילדי האריות, משיבים מלחמה.

ואההה... אני ממש ממש צטערת שהמון זמן לא המשכתי. היה לי מגן במתמטיקה ואחריו פורים. אחרי זה נקיונות לפסח והבגרות ביום חמישי הקרוב כך ש.. אני טיפונת עמוסה אבל החלטתי שאני כבר רוצה לכתוב את הפרק הזה אז כתבתי אותו. 

הוא מוקדש לינשופיתה/הייץ, אותה אחת בקיצור היא הציעה לי את השם למנהיג של הצבועים. בהתחלה כזה אמרתי, מה לעזעזל? זה בכלל לא מתאים אבל בסוף החלטתי ללכת על זה...

"תמר, אני לא בטוח שאנחנו עושים את הדבר הנכון,” אמר זאם בפעם המי יודע מה.

"מה נשאר לנו לעשות חוץ מזה?” השבתי לו בחזרה.

הלכתי בפעם השלישית לאותו יום ברחוב המסגר במהירות. זאם הלך לצידי. השעה הייתה אחד עשרה וחצי בלילה. מרחוק נצנצו בחשכה מיגדלי טי. אל. וי. ומאחוריהם יכולתי להבחין במגדלי עזריאלי המוכרים. הרחוב היה סואן ומלא בעשרות אוטובסים, מכוניות, ואנשים.

זאם נעצר לפתע ואחז בביטנו. עווית של כאב חלפה על פניו.

"זאם, הכל בסדר?” שאלתי בדאגה.

"כן, כן,” הוא מיהר לענות. “זה היה סתם איזה משהו רגעי...”

הבטתי בו לרגע. “טוב, אממ... אנחנו צריכים לפנות לרחוב התעשיה.” אמרתי והצבעתי בידי לפניה של רחוב צדדי שהייתה במרחק של כמה מטרים מאיתנו.

נכנסנו לרחוב הקטן. הבניינים המוזנחים היוו ניגוד עז לכל הגורדי שחקים שנצנצו מאחוריהם.

הבטתי סביבי, מנסה לזהות איפה אני ומיה פגשנו את מנהיג הצבועים. כעבור כמה רגעים עיניי עצרו על שביל גישה של אחד הבניינים לחצר אחורית.

"זה היה פה,” אמרתי לזאם.

"אני מעדיף להישאר על הרחוב עצמו,” אמר זאם.

הסכמתי איתו בכל ליבי.

"אני רואה שאת לא בדיוק עמדת בהסכם שאת בעצמך קבעת, תמר.” שמעתי קול מאחורינו.

הסתובבנו באחת. מנהיג הצבועים הלך לו בשלווה באמצע הרחוב. משני צדדיו הלכו שני הרי אדם/צבועים.

"טוב גם אתה לא,” אמרתי. “ו..איך קוראים לך? בחיאת, אנחנו אוייבים כבר כמעט חודשיים ואני עדיין לא יודעת איך קוראים לך, זה ממש מוזר.”

"עדין,” הוא אמר. “נעים להכיר.”

"ואני וזאם לא הפרנו את ההסכם,” אמרתי. “רק אתה.”

זאם פלט מספר כחכוחים. “אתה רואה?” אמרתי. “אפילו זאם מסכים איתי שהשם עדין לא בדיוק הולם אותך.”

"לא,” אמר זאם. “אני כבר יודע מאתיים שנה שהשם שלו הוא עדין. פשוט – בואו נתקדם למטרה שלשמה הגענו.”

"כמובן,” אמר עדין. “את החצי נבואה בבקשה.”

"קודם את החרב,” אמרתי. “ואז נחליף בין הנבואות.”

"אני מסכים,” אמר עדין. הוא שלף את החרב הבוערת והמרשימה. הלהב של החרב נצנץ מהשתקפויות הגורדי שחקים.

הוא הגיש לי אותה בחיוך. חשתי בדחף עז למעוך את החיוך השטני הזה, שמעז לחייך לי פה מול הפרצוף אחרי שהוא הרג את זואי.

לקחתי מידיו את החרב בזהירות. תחושה מבשרת רעות התפשטה לי בבטן. העברתי את החרב מיד ליד.

"זאם, זאת לא החר - “התחלתי לומר אבל עדין קטע אותי.

"אה, את מחפשת אחרי החרב הזאת?” שאל עדין. הוא אחז בידו בחרב הבוערת האמיתית. היה נראה כאילו הלהב שלה פועם.

"חתיכת צבוע,” קראתי בכעס והתכוונתי לשתי המשמעויות. “תביא לי את החרב. היה לנו הסכם!”

"אני לא חושב שאני אעמוד בו,” אמר עדין. שמעתי מאחורי את זאם נוהם בכעס.

חשפתי את שיניי. פניתי להסתער אבל זוג ידיים חסונות השתלטו עליי. “תעזוב אותי,” צרחתי. “חתיכת צבוע דוחה מגעיל ומסריח!”

"הוו, אין צורך לקרוא בשמות,” נהם לי באוזן אחד מההרי אדם. השתוללתי בכל כוחי אבל הוא היה כפול ארבע מהגודל שלי. לא היה לי סיכוי.

"זאם!” צעקתי אליו אבל אז מה שראיתי השכיח ממני הכל. קפאתי באחת ולא שמתי לב לחבל הגס שנקשר סביב ידיי במהירות.

זאם שכב על הקרקע והתפתל ביסורים. לידו עמד עדין, אוחד בידו בחרב הבוערת ומעביר לאורכה להבת אש מלפיד שהוא החזיק בידו השנייה.

"תפסיק עם זה!!” צרחתי על עדין. “אתה שורף אותו!!!”

"אני בסך הכל ממלא את הנבואה,” אמר עדין. הוא הרחיק את הלפיד מהחרב.

זאם הפסיק להתפתל. הוא התנשם בכבדות. “ת...תמר,” הוא החל לומר בין נשימה לנשימה.

"הנבואה לא אמרה כלום על לענות את זאם,” קראתי. ניסיתי לשווא להתשחרר מהחבל הגס שהיה קשור סביב גופי.

"את לא יכולה לדעת מה אמרה הנבואה,” אמר עדין. “מעולם לא שמעת את החצי השני.” והוא היכה בראשו של זאם בצד הכהה של החרב. עיניו של זאם התגלגלו בחוריהן והוא נשכב על הרצפה מעולף.

"זאםםם!!!” צרחתי. אבל אז חשתי מכה חזקה בראש וחשכה עטפה אותי. בעוד צעקותיו של זאם ממשיכות להתגלגל באוזניי.

הפרק הקודם		הפרק הבא