היילי ראוון וחדר הסודות

ממש סליחה שלא העלתי פרק מלא זמן...

היה את פסח וכל זה ואחר כך לימודים והיו לי כמה מבחנים...

טוב... אז הנה הפרק!!

אני הקסומה ♥

פרק ה'- כרך ודף בע"מ

נקודת מבט- היילי

מספר דקות לאחר מכן יצאנו מהחנות, שבידינו שקית גדולה מלאה בגלימות. המתנו פחות מחמש דקות, וראינו את האגריד מתקרב לעברנו בצעדים גדולים. הוא נופף לעברנו בידו הגדולה.

"שלום לכם פה!" אמר האגריד, "אתם לא פה תאמינו את מי אני פה ראיתי! את הארי פוטר! אתם הייתם פה מאמינים?"

"אהה... מי זה?" שאלתי בהיסוס.

"שומו שמיים!" אמר האגריד, תפח בידו על מצחו וכמעט הפיל אותי, "את פה לא יודעת מי זה הארי פוטר? אני כבר כמעט שכחתי שאת פה לא יודעת כלום."

"אז... מי זה הארי פוטר?" שאלתי שוב.

האגריד היסס לרגע. "אני פה לא רוצה לדבר על זה," אמר לבסוף, "אולי נדבר על זה פה בהמשך. לא עכשיו. עכשיו אני רק אגיד לכם ששנה שעברה אני פה ליוויתי גם את הארי לקנות פה את כל הדברים שלו להוגוורטס."

הבנתי שהוא באמת לא רוצה לדבר על זה, אז שיניתי נושא.

"לאיזה חנות הולכים עכשיו?" שאלתי.

"אממ.. אני נראה לי שנלך פה לאוליבנדרס," אמר האגריד, "זה פה החנות שרביטים. השרביטים הכי טובים הם פה מאוליבנדרס."

צעדנו עד לסוף הרחוב, שם עמדה חנות קטנה ועלובה. על השלט מעל הדלת נכתב באותיות זהב מתקלפות: אוליבנדרס: יצרני שרביטים מובחרים מאז 382 לפנה"ס. בחלון הראווה המאובק שבחזית החנות שכב שרביט בודד על כרית ארגמן דהויה.

האגריד פתח את הדלת, ונכנסנו פנימה. שמעתי פעמון מצלצל. המתנו לאדון אוליבנדר, ובינתיים הסתכלתי סביבי. החנות הייתה ריקה, מלבד כיסא קטן ושברירי למראה במרכזה. מלבד זאת, הקירות היו מכוסים במדפים על גבי מדפים, שבכולם שורות מסודרות של קופסאות צרות וארוכות. השרביטים בפנים, הבנתי. החלל הריק בחדר רטט. הרגשתי שיש במקום הזה המון קסם.

"שלום לכם," נשמע קול. הסתובבתי במהירות. מולי עמד אדם קשיש, בעל עיניים גדולות ובהירות שנראו כמו שני ירחים בחנות החשוכה.

"שלום גם לך, רובאוס," הוא פנה אל האגריד, "אני זוכר היטב... אלון, 40 סנטימטר, די כפיף." הבנתי שהוא מדבר על שרביט.

"כן, אדוני, אכן נכון," אמר האגריד.

"כמה חבל ששברו אותו..." נאנח אוליבנדר, "אבל הם שוברים שם כל שרביט אחרי שהם מסלקים מבית הספר, נכון?" האגריד סולק מבית הספר? באמת? מעניין למה...

"כן, הם שברו אותו," אמר האגריד. שמתי לב שהוא תפס חזק יותר במטריה הוורודה שלו.

"הממ, טוב," אמר אוליבנדר, "בואי, גברת צעירה," אמר לי, והוציא מכיסו סרט מדידה כסוף ארוך, "איזו היא זרוע השרביט שלך?" שאל אותי.

"אממ..." לא ממש הבנתי את השאלה, "אני ימנית..."

הוא יישר את יד ימין שלי קדימה, והתחיל למדוד אותי- מהכתף עד קצה האצבע, מפרק היד עד למרפק, כתף עד לרצפה, ברך עד לבית השחי, וסביב הראש. בזמן שמדד, הוא הסביר לי על תורת השרביטים:

"לכל שרביט של אוליבנדר יש גרעין של קסם רב עוצמה. אנחנו משתמשים בפרוות חד קרן, נוצות זנב של עופות-חול ונימי לב של דרקונים. אין שני שרביטי אוליבנדר זהים, בדיוק כשם שאין שני סוסי חד-קרן, דרקונים או עופות חול זהים. וכמובן, אף פעם לא תגיעי לתוצאות הכי טובות עם שרביט של קוסם אחר."

פתאום שמתי לב שסרט המדידה, שמדד את המרחק בין נחירי, עושה זאת בכוחות עצמו. בינתיים אדון אוליבנדר הוריד קופסאות שונות מהמדפים. "טוב, אני חושב שזה מספיק," הוא אמר, וסרט המדידה קרס על הרצפה.

"ובכן," הוא אמר, והושיט לי שרביט, "נסי את זה. עץ בוק ונימי לב של דרקון. עשרים ושלושה סנטימטר. גמיש ונעים. פשוט תניפי אותו, קדימה!"

לקחתי את השרביט בידי והנפתי אותו, אך כמעט מיד אדון אוליבנדר חטף אותו ממני.

זה חזר שוב עם שרביט נוסף: בוקיצה ונוצה מזנב של חד קרן, 28 סנטימטר, כפיף; גם אותו אדון אוליבנדר חטף לי מהיד.

ניסיתי עוד שרביט, ועוד אחד, ועוד אחד. וכשאדון אוליבנדר הושיט לי שרביט ארוך יותר מהאחרים, הוא נראה לי כמו השרביט המאה. "הנה, טקסוס ונימי לב של דרקון, 31 סנטימטר, ארוך מעט מהאורך המקובל, גמיש מאוד." ברגע שאצבעותיי נגעו בשרביט, תחושה חמימה התפשטה מהן לכל שאר הגוף. אדון אוליבנדר חייך.

"כן, נראה לי שזה זה." הוא אמר, וארז את השרביט בתוך קופסא מאורכת. שילמתי 7 אוניות עבור השרביט ויצאנו החוצה.

בשעה שלאחר מכן, הסתובבנו בין החנויות וקנינו את כל הציוד לשנת הלימודים: קדירה מברזל, מרכיבים לשיקויים, טלסקופ לשיעור אסטרונומיה, ולבסוף נכנסו לכלבו איילופס לדורסי לילה, כדי לקנות לי ינשוף.

ממש התרגשתי מזה. האגריד אמר שהוא יביא לי את הדואר ואוכל לשלוח איתו מכתבים הביתה.

זה היה ינשוף חום-זהוב, ממש דומה לזה שהביא לי את המכתב להוגוורטס, רק קטן יותר. החזקתי את הכלוב שלו בידי, עם שקית קניות ביד השנייה, ויחד שמנו כולנו פעמינו לכרך ודף בע"מ, כדי לקנות את ספרי הלימוד.

כשהגענו לפני החנות, הייתה שם התקהלות גדולה. הסיבה להתקהלות הייתה כתובה על שלט גדול בכניסה:

גילדרוי לוקהרט

יחתום על עותקים מספרו האוטוביוגרפי

אני הקסום

היום בין השעות 12:30 עד 16:30

מעניין מי זה הלוקהרט הזה, תהיתי לעצמי. את התשובה לשאלה קיבלתי כמה דקות מאוחר יותר, כשהצלחנו לפלס לנו דרך פנימה בין משפחה של קוסמים ג'ינג'ים לבין קוסם מותש למראה שעמד בפתח וכיוון את הנכנסים. האגריד נשאר בחוץ. "יש שם יותר מידי אנשים," הוא אמר, "וחוץ מזה אני לא ממש סובל פה את הלוקהרט הזה. אם אתם תשאלו אותי, הוא סתם משתחצן בכל הדברים האלו שהוא טוען שהוא עשה."

בתוך החנות, היה טור ארוך של אנשים, שנמתח מהדלת ועל לחלקה האחורי של החנות, שם עמד לוקהרט וחתם על ספריו. התקדמנו לאט, נדחקים בין עשרות קוסמים ומכשפות, עד שלבסוף יכולנו לראות אותו.

הוא ישב ליד שולחן קטן מוקף בתמונות דיוקן של עצמו, שכולן קרצו לקהל ושלחו לכל עבר חיוכים עם שיניים צחורות.

לוקהרט האמיתי לבש גלימה בצבע תכלת מדהים, בדיוק כמו צבע העיניים שלו. על שערו הבלונדיני הגלי נח כובע קוסמים מחודד. סביבו התרןצץ איש נמוך ועצבני למראה, שהחזיק מצלמה שחורה גדולה שפלטה עשן סגול עם כל תמונה.

עמדתי עם הורי מאחורי הקוסמים הג'ינג'ים שראינו קודם. לפתע, לוקהרט קפץ על רגליו וצעק: "האם ייתכן שזהו הארי פוטר?"

הקהל התחיל להתלחשש. לוקהרט זינק, תפס בידו של נער עם שיער שחור שעמד ליד משפחת הג'ינג'ים ומשך אותו אליו.

סוף סוף ראיתי מי זה הארי פוטר. שערו השחור היה פרוע ועל עיניו הירוקות הוא הרכיב משקפיים עגולים. הוא נראה רגיל לגמרי, מלבד דבר אחד: על מצחו, מוסתרת בחלקה מאחורי הפוני שלו, הייתה צלקת בצורת מכת ברק.

לא ידעתי מה זאת הצלקת הזאת, וגם לא הבנתי למה הקהל מלהב כל כך. בסך הכל ילד רגיל, גדול ממני אבל לא בהרבה.

הצלם התחיל לצלם בטירוף, והפריח עלינו עשן סגול.

לאחר כמה דקות מתישות, שבהן לוקהרט נאם ונאם בלי הפסקה, משהו על הוגוורטס, ועל "אני הקסום האמיתי", הצלחנו לפלס דרך לקדמת החנות, וכמעט יצאנו החוצה, שפתאום נשמע קול חלקלק.

"נו, נו, נו – ארתור וויזלי." הדובר היה איש גבוה בעל פנים חיוורים ומחודדים ועיניים אפורות קרות. מי שעמד לידו היה ללא ספק בנו.

"לוציוס," אמר אחד הג'ינג'ים. כנראה ארתור וויזלי.

"שמעתי שזאת תקופה עמוסה במשרד הקסמים," אמר האיש שהיה כנראה לוציוס, "כל הפשיטות האלו... אני מקווה שהם משלמים לך שעות נוספות."

הוא שלף עותק ישן וחבוט של מדריך שינויי צורה למתחילים, כמו שיש לי, מתוך קדירה של ילדה קטנה וג'ינג'ית, שהייתה כנראה ביתו של אדון וויזלי.

"כנראה שלא," אמר לוציוס, "כמה עצוב." לא מצא חן בעיני הטון החלקלק, הקר, שבו דיבר האיש. הרגשתי כעס. זה לא הוגן, חשבתי.

"מה הטעם לבייש את התואר קוסם," אמר לוציוס, "אם אפילו לא משלמים לך על זה בעין יפה?"

לא הצלחתי לשמוע את תשובתו של ארתור וויזלי, כי שנייה אחר כך הוא קפץ על לוציוס, וספרים התחילו ליפול מהמדפים ישר על ראשי השניים. כולם צעדו לאחור, כולל הורי ואני, והביטו במחזה בזעזוע.

פתאום, מעל כל ההמולה, נשמע קולו של האגריד.

"כולם אתם להתפזר, אתם להתפזר, רבותי –"

הוא הפריד בגופו בין השניים המתקוטטים. הם שלחו זה בזה מבטי שנאה, ולוציוס תפס בידו של בנו ויצא מהחנות.

ניסיתי לפלס דרך קדימה בין כל האנשים, בזמן שהאגריד אמר לאדון וויזלי משהו. כל משפחתם והארי יצאו מפתח החנות, ורגע אחריהם יצאנו אני, הורי והאגריד.

"זהו זה," אמר האגריד, "אתם יש לכם פה הכל? אנחנו פה נחזור עכשיו."

כבר התחיל להחשיך, וכולנו- אני, הורי והאגריד- יצאנו מסמטת דיאגון, דרך הקלחת הרותחת, אל הרחוב. האגריד נפרד ממנו והתרחק, ואנחנו פנינו לביתינו.

"נו, מה את אומרת?" שאל אבי כשסגר אחרינו את דלת הבית.

לא יכולתי להפסיק לחייך.

"וואו," זה כל מה שהצלחתי להגיד.

היום הזה בהחלט היה מיוחד במינו.

מקווה שנהנתם!!

ממש אשמח אם תכתבו תגובות- זה נותן המון מוטיבציה להמשיך...

אני הקסומה ♥

הפרק הקודם		הפרק הבא