גלקסיות בהתנגשות

השבועיים הבאים חלפו ביעף. כל יום התעוררתי מאוחר. לא סמכתי על איכות המזון של הקלחת הרותחת אז לאחר כמה ימים שכאבה לי הבטן בגלל שהתקיימתי רק על גלידות השתמשתי בכסף המוגלגי שאבא ואימא נתנו לי וקניתי סנדוויצ'ים מוכנים ומנות חמות. ממש רציתי לנסות כל מיני לחשים עם השרביט אבל ידעתי שאני עדיין קטינה...

בבוקר של אחד בספטמבר קמתי מהמיטה בקפיצה והבהלתי את ארול (החלטתי לקרוא לו על שם הינשוף המסכן שהיה של משפחת וויזלי) שניער את כנפיו ותקע בי מבט כועס. פתחתי את הכלוב ונתתי לו לנער את כנפיו ולעוף ברחבי החדר. הנחתי לו ערמה של אוכל ליד הכלוב ואכלתי את אחד הסנדוויצ'ים האחרונים שנותרו לי. אחר כך הכנסתי את כל הספרים למזוודה אחת ואת כל הבגדים ושאר הדברים דחסתי למזוודה השנייה. מרוב התרגשות החלפתי בגדים לתלבושת של הוגוורטס. את השרביט דחפתי אל תוך כיס מאורך במכנסיים שהיה מיועד בדיוק בשביל זה.

בשעה עשר נשמעו דפיקות רמות על הדלת שהעיפו עננות אבק קטנות מהתקרה.

"אתה יכול להיכנס, האגריד,” קראתי בעודי משתעלת.

הוא נכנס לחדר, מכופף את ראשו שלא יתנגש בתקרה. “יופי, אני רואה שאת אירגנת לך פה את הדברים,” הוא אמר בועודו מביט סביבו. “בואי נצא.”

נסענו ברכבת תחתית. “אני פעם האחרונה שהייתי פה זה היה יחד עם הארי הצעיר, אלו ימים אחרים היו...”

שתקתי. לא ידעתי בידיוק מה לומר. “אתה יודע,” אמרתי כעבור כעשרה דקות בערך. “אתה היית סוג של גיבור ילדות שלי. קראתי עליך בספרים ג'יי קיי רולניג ותאמין לי, אף פעם לא חשבתי שאתה זה שפתח את חדר הסודות.”

"באמת?” התפלא האגריד. “תמיד חשבתי שאני הדמות השנואה שם, הזה הגדול שלא יודע לעשות כלום...”

"מה? בדיוק ההפך,” קראתי. “תשאל כל ילד מוגל אם הוא אוהב את האגריד מהארי פוטר כולם יענו כן בהתלהבות ללא שום הסתייגות.”

האגריד לא ענה כלום אבל יכולתי לראות בחיוך שמבצבץ מתחת לזקן הסבוך.

כעבור חצי שעה בערך ירדנו מהרכבת. גלגלתי לפני את העגלה העמוסה בשני המזוודות בכלוב עם ארול. נכנסנו לקיגס קרוס. הכניסה עצמה לרציף עברה בצורה חלקה והייתה מרגשת ומוזרה כאחד – אחרי הכל לא בכל יום יוצא לי לעבור דרך קיר אבנים כאילו היה אוויר.

הרציף היה עמוס בילדים, ילדות, נערים ונערות ובהורים נרגשים.

"אני אשים את המזוודה שלך איפה שכל המזוודות, היא כבר תהיה בחדר שינה שלך בהוגוורטס כשתיכנסי אליו,” אמר האגריד. הוא לקח מידי את העגלה עם המזוודות והכלוב עם ארול ונעלם.

"אווקי,” מלמלתי. “לעלות לרכבת.”

בדרך לרכבת הבחנתי במשפחה טיפונת מוכרת. האימא הייתה גינג'ית ובעלת מראה קשוח. לאב היה שיער שחור פרוע ומשקפיים מרובעות. לידם עמד נער כבן שלוש עשרה עם שיער שחור פרוע כמו אביו אך עיניו היו חומות כמו של אימו.

'ז..זאת משפחת פוטר,' נחתה בי ההכרה. בהיתי בהארי במשך כמה רגעים. גיבור הילדות שלי... 'אני צריכה ללכת לחפש לי מקום,' ניערתי את עצמי. וניכנסתי לרכבת.

רוב התאים היו מלאים.

כעבור כחמש דקות התקרבתי לתא שהיה פתוח וקולות דיבור עלו ממנו. הצצתי לתוכו בסקרנות.

בתוכו ישבו נער ונערה שהיו ניראים בגילי בערך. הנער נראה משועמם והנערה הייתה באמצע להרצות לו על משהו שהיה ככל הנראה חשוב לה ביותר.

"אני אומרת לך, הגרביים האדומות הרבה יותר נוחות מהגרביים הירוקות, אין מה להשוות בכלל,” היא אמרה לו ועיניה החומות בערו בלהט.

"אני לא מבין מה זה משנה בכלל,” טען הנער. היה לו שיער שחור שירד לכתפיו והוא לבש קפוצ'ון אפור.

הם כנראה מהזוגות האלה שמתווכחים על כל דבר ואחרי חמש דקות מוצאים אותם מתזמזמים בלהט, הבנתי. אווקי. פניתי להמשיך אבל הנער הפנה את מבטו ועיניו השחורות נחו עלי.

"אפשר לעזור לך במשהו?”

"אאה,” אמרתי. “לא, אני אממ... סתם חיפשתי לי תא פנוי, אני פשוט אממ... אמשיך לחפש לי...”

"הוו את יכולה לשבת פה,” אמרה הנערה. “אם לא אכפת לך.”

"לא אכפת לי בכלל,” מלמלתי בשקט והתיישבתי מול שניהם. שקט השתרר בתא. הרכבת החלה לנוע.

שניהם פנו לחלון ונופפו בידיהם להוריהם מן הסתם. אני המשכתי לשבת במבוכה. ההורים שלי נמצאים בישראל. רחוק מכאן.

לאחר שהרכבת יצאה מהרציף אז הם חזרו לשבת והשקט חזר לתא.

"את!!” קראה לפתע הנערה והבהילה אותי.

"מה?” שאלתי.

"את!” היא אמרה שוב. “נכון שהגרביים האדומות יותר טובות מהגרביים הירוקות?” היא נתנה בי מבט של אם-תעזי-לענות-משהו-אחר-אני-אקרקס-אותך.

"אממ... כן?” עניתי. לא היה לי מושג על איזה גרביים היא מדברת.

"אתה רואה?” היא קראה בניצחון לנער שהבעת יאוש התפשטה על פניו. “אמרתי לך שאני צודקת וחוץ מזה, לגרביים האדומות יש ציורים של סניצ'ים שבאמת זזים,” היא אמרה כאילו זה קובע את הכל.

"אני לא אמרתי אחרת,” אמר הנער. “אני בסך הכל אמרתי ש... אוח, לא משנה כבר. בואי נהיה נימוסיים, אן. אז איך קוראים לך?” הוא שאל אותי.

"ליאנה,” אמרתי.

"נעים מאד,” אמרה הנערה ברישמיות ולחצה את ידי. “אני אן, וזהו ניק הנקניק. החבר הדבילי שלי.”

ניק גלגל את עיניו.

"אהה,” אמרתי. “לא ידעתי שאתם... זו - “

" - אה, לא!” מיהרה אן לקטוע אותי. “אנחנו לא זוג.”

שניהם היו נראים דיי מבועטים מהרעיון ומיהרו להגדיל את המרחק ישיבה בין שניהם.

"אנחנו רק - “ אמר ניק.

" - חברים ממש טובים,” השלימה אותו אן. “ממש.” היא הוסיפה.

"אאה,” אמרתי. “אוקי. טוב, אז נעים להכיר אתכם.”

"נעים גם לי,” חזרה אן לטון הרישמי שלה. ניק נתן לה אגרוף והיא פרצה בצחוק.

נער גבוה בעל שיער שחור פרוע ועיניים חומות נכנס לתא. לרגע חשבתי שזהו הארי פוטר הצעיר אבל אז ניק אמר.

"היי, ג'יימס, תכיר את ליאנה.”

"היי,” אמרתי. טיפונת בביישנות.

"היי,” הוא אמר והתיישב לידי. “נעים מאד. אני ג'יימס פוטר.”

הוא היה חתיך יותר ממה שדמיינתי אותו תמיד. העברתי את מבטי לחלון, מובכת.

"אני מזהה מבטא זר אצלך,” אמר ניק. “סליחה אם זה נשמע לא נימוסי או משהו כזה... מאיפה את?”

"כן, איזה בית ספר היית קודם?” שאלה אן. “אם היית בדומרשטנג אז את מוזמנת לעזוב את התא.” היא אמרה ללא כל גינונים מיותרים.

"אן,” קרא ניק. “אל תתייחסי אליה, היא סתם מאיימת.”

"אני לא מדומרשטנג. אני מישראל,” אמרתי.

"הוו,” אמרה אן. “הווו,” היא קראה שוב כאילו הבינה משהו. “אז את ההיא ההיא שכתבו עליה בעיתון היומי.”

"כן,” נעתי על מקומי באי נחת. “מה הם כתבו עלי?” שאלתי. משתדלת להישמע לא יותר מידיי מסוקרנת.

"תעלומה. לראשונה בתולדות הקסם נמצאה נערה קוסמת כבת חמש עשרה אשר לא ידעה כלל שהיא קוסמת,” קראה אן. “או משהו כזה, לא זוכרת בדיוק.”

"כנראה הקסם שלי כזה חלש שאפילו משרד הקסמים לא איתר אותו,” פלטתי צחקוק קטן שהיה יותר דומה לשיעול מוזר.

הפרק הקודם		הפרק הבא