אוונג'לין

"אבל...אך ידעת שאני קוסם?כלומר,ראית את השרביט או-?"
"רואים עלייך.חוץ מזה,כן,ראיתי את השרביט.פעם אחת שמעתי על קסם שמחייב את הקוסם לא לשים את השרביט בכיס של הישבן,אחרת..."הרמתי כתפיי,"החלק השני של הישבן מתפוצץ..."
אני והוא ישבנו בגינה שלו-מסתבר שהוא גר בפנטהוז,הפוץ השמן הקטן הזה-בשעה שתיים בלילה.דיברתי עם אוונג'י ועם איזבלה היקרה(שלא תחשבו שאני באמת מתכוונת לזה)שאני לא יחזור הביתה עד למחרת.הייתי יותר מדי...
נחשקת,לידו.הכל קרה מהר כל כך.
איך יכול להיות שהתאהבתי כל כך מהר?ואיך קרה שזה קרה לו,ולמה זה קרה בכלל?...
ולמה אני מדברת עם טווס אנושי שיושב מולי,שובר ענף לחתיכות.למה אני בכלל הסתכלתי לכיוון שלו.למה.תסביר לי."למה את מסתכלת למעלה?..."
"כי אני שואלת את אלוהים למה הסתכלתי עלייך-אחרת הייתי עכשיו לובשת בגדים נורמליים,ולא חולצה שגדולה עליי בכמה מידות,ווץ מזה,הייתי ישנה עכשיו,חולמת את החלום המיליון שלי..."
הוא צחק."לפעמים את כל כך מצחיקה-"
"לפעמים?אתה מכיר אותי רק יום,וזה מה שמטריף אותי.למה אני לא מרימה את הרגליים השלדיות שלי ובורחת מכאן-זאת אני לא יודעת..."הרהרתי,והוא צחק הרבה יותר חזק.התמכרתי.התגעלתי מהמחשבה על זה.
"לא מוזר לך להיות עם מישהו אחר,לשם שינוי,במקום האוונג'לין הזאת שלך?"הוא דאל פתאום,עדיין משחק עם הענף השבור ממילא.
טוב,זה באמת היה מוזר-לא היה לי כל ספק.לשבת ככה עם מישהו אחר,מדברת איתו בחופשיות,בן אדם שאני מכירה רק יום,ראבאק!
אבל,קול קטן בראשי אמר,את מאוהבת בו עד מעל הראש-רואים את זה עלייך.אפילו בטלפון,כשדיברת עם אוונג'י על וויל,גמגמת בצורה נוראה.את אוהבת אותו,תישארי איתו,תהיה חברה שלו,תערכי היכרות עם הוריו,ואולי גם עם האחים והאחיות שלו-
"וויל,יש לך אחים או אחיות?"שאלתי פתאום,קוטעת את הקול שדיבר בראשי כמו מגפון.וויל,שנשכב על הדשא,חייך חיוך מריר.
"ובכן,"הוא אמר,מאבד לרגע את היהירות שלו,"כן,יש לי.אח גדול."
"איפה הוא?"שאלתי מסוקרנת.
"שאלה טובה,"הוא נאנח."הוא ברח מהבית,כשהייתי בן עשר.די שמחתי שהוא עזב,"הוא חייך חיוך מריר הרבה יותר ממקודם,"הוא תמיד היה מרביץ לי.זה,"הוא פתאום קם,הוריד את החולצה וראיתי צלקת ארוכה על לאורך הגב השרירי והמדהים שלו(אליס,תפסיקי תכף ומיד!חשבתי בכעס),"הוא עשה לי.כשהייתי בן חמש-"
"חמש!"צרחתי.שמעתי תזוזה מבית השכן.
הוא צחקק."ששש...את עלולה להעיר את כל השכנים המוגלגים שלנו,"הוא קרץ.פתאום חשבתי על משהו.
"ואיפה ההורים שלך?"
"אהה,טוב,הם לא אוהבים לגור באזור של מוגלגים,אז לפעמים הם ישנים בהוגסמיד,או בקלחת הרותחת,"הוא חייך חיוך רחב שגרם להשתנק,"וזה מה שקרה הלילה!"הוא צהל.
"בקיצור,קיבלתי גם את זה,,"והוא הראה לי על הקוביות שיש לו בבטן(אליס!הקול צרח באשי)-עיגול גדול ושחור.
"מה...מה זה?"גמגמתי.פחדתי שזה מה שחשבתי שקרה לו.אמאל'ה.זה בטח כואב.
"מתכת רותחת-את זה קיבלתי בגיל..."הוא חשב לרגע,כאילו אנחנו מדברים על מזג האוויר,ולא על מתכת לוהטת שהוטחה לו בבטן,"שמונה,אני לא זוכר.אלה המזכרות היחידות שלנו ממנו,גם לאמא.לא גילינו כלום לאבא,כי אחי,אדולופוס,או כמו שקראנו לו:אדולו,פחד מאבי פחד מוות.תמיד לידו הוא היה צדיק תמים.שיילך לעזעזל,"הוא אמר בכעס,ובעט בחולצתו שהייתה מונחת על הדשא ברישול."עד שיום אחד אבא קלט את אדולו מטיח את אגרופו בחזה של אמא,וזה לא נגמר טוב..."הוא צחק צחוק מריר ובעט ברגלו בגדר.הוא קילל.פחדתי שמה הוא יתעצבן יותר מדי.צייצתי מפחד.
"אז הוא ברח מהבית,הנוולה הדפוק הזה!"הוא צעק,והפעם שמענו בבירור דלת נפתחת מבית השכן.
"אוי לא,"אמרנו ביחד,ורצנו היישר לתוך הבית.רצנו לחדרו של וויל,סגרנו את האור,נשכבנו אחד ליד השני,וחיכנו בעיניים עצומת לשכן שייכנס ויצרח-
"מה לעזעזל קורה פה?יש פה איזה מסיבה ולא ידעתי?"
לא האמנתי.בניגוד לציפיותיי שזה יהיה איזה גבר שמן עם חלוק וכובע צמר,ראיתי את דודתי המתוקה איזבלה,עם כל השומנים שלה ניצבת בפתח הדלת.החלוק הורוד והצמרירי שלה כיסה את רוב שומניה הרבים והשאיר מחשוף עמוק בחזה העצום שלה,ונעליי הבית הלבנות שקיבלה באיזה בית מלון כמעט מתפקעים מרוב השומנים של רגליה(דרך אגב-זאת לא אחות של אמא שלי,זאת אחותה הצעירה של סבתא שלי).
"אני יודעת שאתם לא ישנים!קומו!קדימה!אפ-אפ!"היא הדליקה את האור,ואני ו וויל לא יכולנו יותר לשכב כמו תמימים על המיטה,אלא פשוט התיישבנו על המיטה,מחכים לצרחות של דודה איזבלה.
אך להפתעתי,וויל הוא זה שדיבר."איזבלה מונסון,אני לא מבין מה את עושה בבית שלי בשעה כל כך מאוחרת,"הוא אמר,ושפשף את עיניו.הבנתי את הרמז שלו,והתחלתי לזרום איתו,פיהקתי-איזה מזל שבאמת היה לי באותו רגע פיהוק-ושישפתי עיניים.
"אתם צרחתם פה!"היא אמרה באיום,בעוד כל סנטריה מתנדנדים נמרצות בצווארה.
"לא צרחנו,אולי זה היה השכנים מלמטה.לא שמעת על המסיבה שהם עשו היום בלילה?מסיבה מאוד רועשת,אני חושב שעכשיו הם סיימו אות-"וויל התחיל לדבר,אבל-
"כן,כן,שמענו על השטויות שלך!מי נוולה פה?מה חמש?לא זכור לי שעושים מסיבות עם המילים הללו!"היא צרחה,עיניה החומות-צבע בוץ-מכווצות באוים מפחיד,עד שראיתי את וויל מתכווץ קלות.
התחלתי לפעול."דודה איזבלה,בבקשה,תעזבי אותנו,זה לא אנחנו,ועם את עדיין מאשימה אותנו,אנחנו מבטיחים לשמור על שקט עם הנחירות שלנו-"
וויל בלע צחוק.
"אוקיי,הפעם אני אוותר לכם!אבל,"היא רמה באיום,והרימה אצבע שמנה וקצרה מול עיניי,"עם אני אפילו ידמיין ששמעתי איזה צרחה או צעקה-זה יהיה הסוף שלכם.לך-לא יהיו יותר יצאות מהבית."היא הצביעה עליי."לך-טוב,אני ידבר עם ההורים שלך.לילה טוב לכם."היא אמרה,ובנימה מאיימת זו היא טרקה את הדלת ועזבה את החדר.
"אני מרחם עלייך,"וויל אמר.
"אני מרחמת על עצמי גם,"
"טוב...מחר אנחנו יוצאים."הוא אמר,והדליק פנס.
"מחר אנחנו יוצאים."חזרתי אחריו,כדי שיבין שאני מאשרת את דבריו."להוגסמיד-לסמטת דיאגון אני כבר ייצא עם אוונג'י,"אמרתי כשהוא התכוון להגות את המילים 'סמטת דיאגון'.
"טוב...מה נעשה בהוגסמיד?"הוא שאל.
"לא יודעת...יש שם מלא חנויות,אפשר לקנות בדובשנרייה כל מיני דברים,ולשבת אצל מדאם רוזמרטה,"הוא הנהן.
"כן,נראה לי טוב...אבל,אממ,לא יודע איך להסביר את זה...אני-"ראיתי את ההיסוס על פניו,לא כמו היסוס רגיל,והיה נדמה לי שהבנתי למה הוא מתכוון.
"נדמה לי שהבנתי,"וקפצתי אליו,שפתיי מועכות את שפתיו.

תגובות!
הקשיבו,הפיק לא יצא כמו שחשבתי שהוא ייצא לי,בגלל זה הוא יצא כל כך נורא...
אבל,נו טוב,מכל דבר רע אפשר להוציא דבר טוב,נכון?
אז אני אשמח לקבל הצעות למה שאני יעשה בפרק הבא,כי אני פשוט  א ב ו ד ה...
אבל בכל זאת,תגובות ודירוגים,זה חשוב!

הפרק הקודם		הפרק הבא