הו אלוהים לא שוב!

אז מתי המשך? עכשיו.

כן כן, הצלחתי לתרגם עוד פרק! תאמינו לי, קשה לעשות את זה כשנמצאים גם בתכנית למתמטיקה (המון שיעורי בית), גם בבית ספר למשחק וגם במחוננים. תעריכו. וכן, לכן לא יצא פרק כל כך הרבה זמן.

ודרך אגב, כרגע עלה על דעתי - בבקשה תגידו לי אם אני מצטטת מהספר משפטים באופן לא מדויק, אני לא זוכרת הכל בע"פ, למרבה הצער.

אז היכונו לפרק הכי גאוני עד כה, הבטחה שלי!

הלילה הבא עבר בשלווה יחסית, מאחר ודראקו לא ניסה באופן פעיל לגרום לסילוקו של הארי מבית הספר, והארי לא ראה שום סיבה מיוחדת ללכת ולשוטט כדי לגלות את מה שהוא כבר יודע על אבן החכמים. כמובן, זה עשוי להיות קשה להסביר לרון והרמיוני למה הוא הרגיש צורך ללכת למסדרון בקומה השלישית, דבר שדמבלדור אמר שכרוך במוות נורא וכואב. שוב, הוא לא אפילו לא היה בטוח שעליו לערב אותם. בפעם הקודמת, לא הייתה לו ברירה כי הוא לא היה מסוגל לעבור שם לבד וחבריו ידעו הכל על וולדמורט ועל האבן בכל מקרה. הפעם, מבחינה טכנית הוא חוקית מבוגר ולגרור איתו שני ילדים בני אחת עשרה להתמודד מול וולדמורט נראה מאוד חסר אחריות. כשחושבים על זה, בהתחשב בכך שלקווירל לא היה שמץ סיכוי שבעולם להוציא את האבן מהמראה, האם הוא בכלל צריך לטרוח לרדת לשם? אבל אם לא, האם קווירל יחזור ללמד בשנה הבאה? אמנם כל מורה, אפילו אחוז דיבוק, עדיף מאשר לוקהארט המנופח ההוא, אבל הרעיון של וולדמורט בהוגוורטס כשההורקרוקס שלו מסתובב ותוקף אנשים ככל הנראה יהיה רעיון רע מאוד. המ. הוא יצטרך לחשוב על זה.

הגיגיו נקטעו בעקבות הגעת הדואר. ליתר דיוק, בעקבות שתי אריזות בצורת מטאטא שנדרשו שישה ינשופים כדי להרים כל אחת מהן. מטאטא אחד מצא את דרכו להארי בשולחן גריפינדור, השני לדראקו בסלית'רין. הארי הרים את המטאטא שלו לעבר מאלפוי בתנועת 'לחיים', שהלה החזיר.

הארי סרק במהירות את הכרטיס. "זה טוב שפרופסור מקגונגל הזהירה אותי לא לפתוח את האריזה הזו בצורת מקל מטאטא ליד השולחן. אחרי הכל, משהו שמעוצב בדיוק בצורת מטאטא יכול להיות כל כך הרבה דברים," הארי מלמל בציניות. "מה, היא חושבת שאני טיפש או משהו? או, יותר נכון, השאר טיפשים?"

רון הציץ בכרטיס כדי לראות על מה הוא מדבר. "נימבוס אלפיים!" הוא גנח. "מעולם לא נגעתי באחד כזה."

טוב, לפחות עכשיו אני יודע מה להביא לו לחג המולד, חשב הארי בעצבנות. הוא תהה למה לא חשב לעשות את זה בפעם הראשונה. ברור, לתלמידי השנה הראשונה אסור להביא מטאטאים להוגוורטס, אבל אף אחד לא באמת הקשיב לזה בכל מקרה. ואם רון יתלונן, כרגיל, על שזה צדקה, הארי יכול פשוט להצביע על סוודר הוויזלי שהוא קיווה לקבל. אחרי הכל, מולי שלחה לו את זה בגלל שרון אמר לה שהוא לא מצפה לאף מתנה, ואם זה לא צדקה, מה כן? לא שהיה לו אכפת; הוא היה עושה הכל בשביל צדקה בשנותיו הראשונות, בייחוד כשעדיין היה אצל הדרסלים.

אחרי ארוחת הבוקר, פנה לחזור לחדרם לבדו כי רון בחר להישאר מאחור ולהתעמת עם מאלפוי על ההעדפה הבוטה (שבאמת גרמה לרון לרצות שבית הספר יקנה לו מטאטא משלו) ונדחק לפינה על ידי הרמיוני. "אני מניחה שאתה חושב שזה פרס על הפרת חוקים?"

"לא, אני חושב שזה פרס על זה שאני טוב בצורה מגוחכת בקווידיץ'." הארי עצר. "וכי ההורים שלי נרצחו באכזריות."

"אתה מדבר על זה הרבה," ציינה הרמיוני.

הארי חייך. "כן, כך גם כל השאר. אני רק מנסה לעמוד בקצב."

"אני עדיין לא מאמינה שנתנו לך פרס על שסיכנת את חייך!"

הארי הנהן בפנים רציניות. "אני יודע. אני מתכוון, הם לא עומדים לגרש אותי בגלל משהו כזה, אבל לכל הפחות הייתי צריך לאבד כמה נקודות ולקבל ריתוק. הבנתי שמה שעשיתי היה לא זהיר, אבל את צריכה להבין שדראקו, למרות שהוא אינו מחזיק את המטאטא שלו נכון, יודע מה הוא עשה. אני ככל הנראה פלא בריאה, למרות שככל הנראה לא הייתה לי דרך לדעת את זה באותו רגע אבל אם הייתי נפגע, זו הייתה אשמתי והייתי לוקח על זה אחריות. אני מניח שמה שלא באמת הבנתי זה למה זה כל כך משנה לך."

"למה? כי יכולת להיפגע פגיעה רצינית; איזו עוד סיבה אתה צריך?" הרמיוני שאלה אותו.

הארי צחק. "הרמיוני, זה בית ספר קסום, ולא אחד בטוח במיוחד. אנשים נפצעים קשות על בסיס שעתי. פגיעות איומות הן משהו שאת עומדת להתרגל אליו ואני חושב שאת יודעת את זה. אז מה הסיבה האמיתית?"

"למה אתה מתכוון?"

"אני חושב שזה יותר קשור לעובדה ששברנו את הכללים, ונראה שאת מחזיקה מהם קדושים," הארי היע תאוריה.

הרמיוני האדימה. "אני לא! זה פשוט שהחוקים נקבעו להגנה שלנו וככאלה אנחנו אמורים לפעול לפיהם ולא להתגאות בכך שאנחנו מתעלמים מהם!"

"זה נכון," הודה הארי. "לפעמים, אולי אפילו רוב הפעמים. אבל אני לא אפעל על פי חוקים חסרי עניין. אם אני מרגיש שמשהו נקבע להגנה שלי, אז כן, יש סיכוי שאפעל לפיו. לא מבטיח. ואני לא אסכן אף תלמיד. מידי פעם, אני עלול לעשות משהו מטופש כמו זה. אני ככל הנראה לא, אבל שוב, אני רק בן אחת עשרה." עקרונית. "את חייבת לשחרר אותי קצת."

"אני מניחה שאני יכולה… אם אתה באמת מתכוון להיות זהיר יותר," הרמיוני הסכימה.

"אז אנחנו שוב חברים?"

"ח-חברים?" הרמיוני הדהדה, המומה.

"נהדר," הארי חייך, מעמיד פנים שהוא לא יודע למה השימוש במילה חברים נגע בה כל כך (מכיוון שהקסם והחכמה שלה תמיד גרמו לה להיות קצת מנודה והוא בהחלט יכל להזדהות) והמשיך לעבר המעונות.

והאם זה מוזר שלראות את המטאטא שלו שוב היה בדיוק כמו לפגוש שוב חבר שמת מזמן?

בבוקר ליל כל הקדושים, הארי קיבל מכתב לא צפוי. ובכן, המכתב לא היה צפוי בגלל שהוא מעולם לא קיבל דואר,  אבל כתב היד היה לגמרי הלם.

סיריוס.

במהירות, הארי קרע את המעטפה, תוהה איך לכל הרוחות הצליח לשלוח לו ינשוף מאזקבאן. אלא אם… אבל לא. הוא לא עשה שום דבר קיצוני, כמו להתמיין לסלית'רין, כדי לגרום לסיריוס לברוח, אז איך ייתכן שציר הזמן הואץ?

"הארי היקר,

אני מבין שאתה ככל הנראה מעולם לא שמעת עליי. או, אני לפחות מקווה שמעולם לא שמעת עליי. אם שמעת, הכל היה שפל לחלוטין, אני מניח ואתה תשמע את זה בקרוב בכל מקרה. רוב זה הוא ערימה של שקרים רשעים ומרושעים. שים לב שהשתמשתי במילה 'רוב' בגלל שתצטרך לזכור שגם אני הייתי בן עשרה פעם. כשתגיע לגיל ההתבגרות, תבין.

בכל אופן, חשבתי שתרצה לדעת שאני למעשה לא רוצח המונים, אני לא ולעולם לא הייתי תומך בוולדמורט, ואני הסנדק שלך. הפתעה!

יש לקוות שמאז שברחתי השנה, לא יקיפו אותך בהמוני סוהרסנים.

סיריוס בלק

אסיר-לשעבר יוצא דופן. (תרגום לא מדויק.)"

הארי נחר. אופייני.

"לכל הרוחות!"

ככל הנראה, הבריחה של סיריוס הופיעה שוב בנביא היומי. הארי רכן לעבר פרסי. "הי, כשתסיים עם זה, אני אוכל לשאול את זה?"

"בוודאי, הארי," השיב פרסי, ועשרים דקות מאוחר יותר ההביא לו את העיתון.

"תודה," הוא אמר בהיסח הדעת. סיפורו של סיריוס היה על העמוד הראשון ונכתב על ידי ריטה סקיטר. זה אמור להיות טוב.

בלק ברח מאזקבאן

מאת ריטה סקיטר

סיריוס בלק ידוע כאסיר הידוע לשמצה ביותר שהוחזק אי פעם באזקבאן. השאלה מדוע, לעומת זאת, טרם נענתה. כן, בלק הרג שלושה עשר אנשים בקללה אחת. מצד שני, שנים עשר מהם היו מוגלגים, שאפילו הקוסמים הגרועים ביותר יכולים להשיג בקלות, והשלוש עשרה היה קוסם בלתי מיומן.

נאמנותו של בלק לזה שאין לנקוב בשמו הייתה הלם גדול עבור רבים וקל להבין מדוע. בלק בהחלט לא היה נצר לאחת המשפחות האפלות הבולטות בבריטניה, אחרי הכל, וכלל לא היה מעורב בניסיון רצח כשהיה בן שש עשרה.

למרות המקורות המפוקפקים של המוניטין של בלק כידוע לשמצה (בהתחשב בעובדה שבאזקבאן שוכנים גם אסירים ידועים כגון בת דודתו של בלק, בלטריקס לסטריינג', שהורשעה, בין היתר, בעינויים של ההילאים פרנק ואליס לונגבוטום לשיגעון והפילה שמונה מתוך שני תריסר ההילאים שנשלחו ללוכדה), נותרו שלוש עובדות: אנשים מפחדים מבלק. אף אחד מעולם לא ברח מאזקבאן. בלק ברח מאזקבאן.

למרות המוניטין של הכלא כבלתי חדיר, אולי הייתה צריכה להיות תכנית מגירה במקום. כשנשאל, שר הקסמים קורנליוס פאדג' לא הגיב, אבל הוא התעקש ש"אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי ללכוד שוב את בלק ואנו מתחננים בפני קהילת הקוסמים שתישאר רגועה." כשנלחץ, פאדג' הודה שהם עדיין לא גבשו תכנית, אם כי בהתחשב בכך שבלק נמלט לפני שעות ספורות, תכנית כנראה תצא בקרוב.

בשבועות שלפני בריחתו של בלק, ידוע שהיה ממלמל בשנתו על "גיט השמנוני הזה" ו"חייב לחזור למיורקה". מי זה בדיוק ה"גיט השמנוני" הזה והאם בלק בעצם בדרכו לספרד? רק הזמן יגיד.

הארי נחר. ריטה סקיטר הייתה באמת משעשעת כשהיא לא ניסתה להרוס את חייו. עדיין, הוא היה מעדיף שהיא לא תזרוק את הקטע הזה על הוריו של נוויל. הוא צריך לדבר עם דראקו ולראות אם הוא יכול לשכנע אותו לגרום לשאר תלמידי השנה הראשונה לעזוב את נוויל. התלמידים הבוגרים יותר היו בדרך כלל עסוקים מדי בלהציק זה לזה, כך שלא צריך לדאוג שנוויל יתמודד עם יותר מדי. למרות שלמען האמת, איזה מין ילד בן אחת עשרה יתגרה במישהו על כך שהוריו עונו עד לאי שפיות (במיוחד כשהמתגרה קרוב משפחה של המענה)?

הארי הגיע ללחשים די מרוצה. דראקו, עדיין המום ונפעם בכך שהוא (יחד עם הארי) המחפש הצעיר ביותר במאה האחרונה, עדיין הרגיש אסיר תודה כלפיו והסכים לא להזכיר את הוריו של נוויל ולעצור אחרים מלעשות כן. למעשה, הוא הלך כל כך רחוק עד שאמר להארי לא לעשות משהו מטופש כמו לצאת לחפש את בלק שהיה קוסם ורצח פסיכופאטי מאומן כשהארי עוד היה בשנתו הראשונה, מה שהיה רחוק לחלוטין מה-"אני הייתי נוקם בו לו הייתי במקומך" של הפעם הראשונה.

התלמידים כולם התלחשו על סיריוס כשהארי הגיע וחלקם ירו בו מבטים סקרניים, מודעים בבירור לכך שסיריוס ואביו של הארי היו החברים הכי טובים. הארי תהה לרגע למה אף אחד לא אמר דבר על כך שסיריוס כביכול הסגיר את משפחתו לוולדמורט, אבל אז הוא הבין שזה לא בדיוק ידוע, ויותר מכך, זה לא פשע מבחינה טכנית. כלומר, זה ראוי לגינוי מבחינה מוסרית, אבל אתה לא באמת יכול להוכיח אם מישהו היה תחת לחש פידליוס ולא מי היה שומר הסוד. בנוסף, הארי יכל להניח בביטחון שרוב שומרי הסוד היו אמינים יותר מזנב תולע, ולכן הדרך היחידה שהיה סיכוי שהם יבגדו במישהו תהיה תחת עינויים, והכנעות תחת עינויים היא לא בדיוק פשע שאפשר להעניש עליו.

כשהשיעור התחיל, הארי לא באמת טרח לתרגל את ווינגארדיום לביוסה שהוא כבר ידע, ובמקום זאת חילק את המיקוד שלו בין עזרה לשיימוס ללצפות ברון והרמיוני. כשהרמיוני הרחיפה את הנוצה שלה ורון התחיל להראות מעוצבן, הארי מיהר להרחיף את הנוצה שלו לעבר רון ודגדג אותו.

אין צורך לומר שרון מאוד מעוצבן על הארי בסוף השיעור. "למה לכל הרוחות חשת צורך לענות אותי עם הדבר הזה?"

"כי הייתי משועמם וזה שיעשע אותי," אמר לו הארי.

"והבנת את זה כל כך מהר! כמו הרמיוני, אבל לפחות לא הלכת לגרום לכולם להסתכל על זה. זה לא פלא שאף אחד לא סובל אותה. היא סיוט, בכנות."

הארי נאנח. אלוקים אדירים, רון היה מגונה בגיל הזה. "פשוט כואב לך שהיא תיקנה את ההגייה שלך. אבל אתה יודע, אם היא לא הייתה עושה את זה, לעולם לא היית קולט את זה עד לסוף השיעור."

"אני מניח…" הודה רון בחוסר רצון.

"ואני רוצה להחל את הכללים שיש על דראקו גם על הרמיוני. כלומר: אסור לגנות את החברים שלי מול פני. אחרי הכל, אני לא נותן לדראקו להגיד כלום אלא אם אתה שם כדי להגן על עצמך, בסדר?" שאל הארי ברצינות.

"בסדר…" נאנח רון.

הארי הסתובב להביט בהרמיוני וראה שיש דמעות בעיניה. "תודה," היא לחשה.

הארי רק חייך.

במסיבת ליל כל הקדושים, הארי הקפיד שהוא אוכל כמה שהוא יכול עד להתקפת הטרול. הוא ידע שהם ימשיכו את המסיבה למעלה אחר כך, אבל איכשהו זה לא היה אותו הדבר.

בלא ספק, עשרים דקות לאחר מכן, פרופסור קווירל הגיע בריצה לאולם הגדול והתנשף, "טרול- במרתף - חשבתי שכדאי שתדע."

הממ, מה היה התירוץ שלו להיעדר מלכתחילה? כל השאר נכחו שם. ולצורך העניין, איך הוא יכול היה להסביר למה הוא נמצא במרתפים? האם הוא השאיר את הדלתות פתוחות ופשוט קיווה שטרול ישוטט פנימה? הוא מעולם לא ראה אחד כזה ביער האסור. לא באמת הייתה שום דרך שזה יכל להיות במקרה. מהלך מצוין קווירל.

"מדריכים," קרא דמבלדור. "הובילו את הבתים שלכם מייד חזרה למעונות!"

אם הארי לא היה יודע בוודאות שהטרול לא באמת שם, הוא היה מציין שהמעונות של סלית'רין נמצאים במרתפים. למרות שאיך להסביר איך הוא ידע…

"אז," הארי אמר בבהירות. "אני מרגיש פזיז ואני הולך לחפש את הטרול. מי איתי?"

כולם בשולחן גריפינדור הסתכלו עליו כאילו הוא משוגע.

"אנחנו בפנים," אחד מהוויזלים אמר.

פרסי נראה מזועזע. "פרד!"

"אני מניחה שאני אצטרך לבוא לוודא שאתה לא הורג את עצמך עצמך," הרמיוני נאנחה. "למרות שלפרוטוקול, זה לחלוטין זה לסכן אחרים."

"אם היא הולכת, אני בא," אמר רון, נחוש להוכיח שהוא חבר טוב לפחות כמו הרמיוני.

נוויל, שגם הרגיש פזיז בגלל הכתבה שהזכירה את הוריו, הנהן לאות שגם הוא מצטרף.

פרסי הביט בתקווה בשולחן הצוות; המורים כבר הלכו לעבר המרתפים. הוא הסתובב לעבר אחד ממדריכי גריפינדור האחרים והורה לו להוביל את הגריפינדורים חזרה בבטחה בזמן שהוא רודף אחרי אחיו וחבריהם.

הארי, בינתיים, מיהר לעזוב את האולם הגדול, האחרים ממהרים אחריו. במהרה הוא הגיע לשירותי הבנות (שם לב שלא לעבור ליד סנייפ שהיה בדרכו לעצור את קווירל מלעבור את פלאפי) ועמד מחוצה להם. "מעולה, נראה שחושי הטרול שלי עובדים," הוא קרן ברגע ששמע את הטרול בפנים.

הוויזלים, נוויל והרמיוני לא נראו קרובים לנרגשים.

"אתה בטוח שזה רעיון טוב, הארי?" רון שאל, מעט ירוק.

"כמובן," הנהן הארי. "אני מתכוון, אנחנו בסך הכל חבורה של תלמידי בית ספר שמתכוונת להתמודד מול טרול הרים בגודל מלא. מה יכול להיות לא בסדר?" ובזאת הארי פנה לתוך חדר השירותים לפני שלאחרים ניתנה הזדמנות לענות. "אני מניח שנשתמש ב'סקטומסמפרה'," אמר הארי כשהאחרים נכנסו בעקבותיו. "חוץ מרון ונוויל, אתם תעשו ווינגארדיום לביוסה ותפילו את האלה שלו על ראשו."

"אתה חושב שאני יכול לעשות את זה?" שאל רון.

"חיובי," הארי חייך וירה את הקללה המרטשת על הטרול. עורו העבה של הטרול חסם את רוב הנזק שהיה נגרם לו היה אנושי, אבל עדיין עדיין זרועו פולחה. מאחוריו, התאומים, פרסי, והרמיוני שלחו גם הם סקטומסמפרה ועשו עבודה לא קטנה בהסחת דעתו של הטרול. גם זה משהו, כי לרון ונוויל לקח זמן להרחיף את האלה וכשזה נעשה, לקח אפילו יותר להרחיף אותה למעליו ולהפיל.

"וואו…" אמר ג'ורג'. "תמשיך ככה -"

"ואולי אפילו -"

"נודה שאנחנו קשורים."

אפילו פרסי נראה מתרשם. "כל הכבוד, רון."

אוזניו של רון הפכו ורודות והוא נראה מאוד מרוצה.

"יפה, נוויל," החמיא הארי.

טריקה חזקה וצעדים רמים גרמו לכולם להרים את מבטם. רגע לאחר מכם, פרופסור מקגונגל, יחד עם סנייפ וקווירל, פרצו לחדר. קווירל העיף מבט אחד בטרול, פלט יבבה קלה והתיישב, לופת את ליבו. הארי גלגל את עיניו לעבר ההצגה של המורה להתגוננות.

סנייפ התכופף לבחון את הטרול בעוד הפרופסור מקגונגל נעצה בהם מבט זועם, נראית כועסת יותר מכשהיא תפסה את הארי ודראקו משחקים על המטאטאים.

"מה לכל הרוחות חשבתם לעצמכם?" דרשה מקגונגל בזעם קר. "יש לכם מזל שלא נהרגתם."

"אחרי שהלכתם, החלטתי שאני רוצה לחפש את הטרול. הייתי… נסער, אחרי ששמעתי שסיריוס ברח." רק בגלל שהוא לא הבין למה זה קרה כל כך מוקדם, אבל עדיין, אף אחד לא אמר שהוא צריך להיות ספציפי. "נוויל הרגיש אותו הדבר בגלל מה שהכתבה אמרה על בלטריקס אבל הוא לא היה עושה שום דבר אם לא הייתי הולך והוא לא רצה שאלך לבד והאחרים הלכו איתי כדי למנוע ממני להיהרג. פרסי ניסה לעצור אותי, אבל ברגע שהלכתי לא הייתה לו ברירה חוץ מללכת אחרי ולומר למדריך אחר לקחת את שאר הגריפינדורים." הארי הניח שלקח על עצמו קצת הרבה, אבל הוא לא רצה להכניס את האחרים לצרות.

"ובכן, במקרה הזה…" אמרה פרופסור מקגונגל, בוהה בשלושתם. "פוטר, ילד טיפש, איך חשבת שתצליח להתמודד לבדך עם טרול הרים?"

הארי משך בכתפיו. "לא באמת חשבתי על זה יותר משחשבתי על איך יכול להיות שאחד החברים הקרובים של אבא שלי יכל להיות תומך של וולדמורט ורוצח המונים."

מקגונגל הסיטה את מבטה, ללא ספק חושבת על העובדה שהחבר האמור (על אף שהיה זה פיטר, לא סיריוס) היה גם שומר הסוד של משפחתו של הארי.

"פוטר, חמש נקודות על שלקחת איתך גריפינדורים אחריך. אני מבינה את התסכול שלך, אבל אתה לא אמור לקחת סיכונים חסרי טעם כמו זה! כל השאר, כל אחד מכם זיכה את גריפינדור בחמש נקודות. עכשיו, אם לא נפגעתם כלל, כדאי שתחזרו למגדל גריפינדור. שאר התלמידים מסיימים את המסיבה בבתים."

הם מיהרו החוצה מחדר השירותים וחזרה למגדל.

"אתה מבין שאתה משוגע, נכון הארי?" שאלה אותו הרמיוני. "ושהתמזל מזלנו ממש ושכולנו היינו אמורים להיות מתים עכשיו?"

הארי משך בכתפיו. "אה, קיבלתי 25 נקודות, את מתלוננת?"

"את צודקת," אמר רון, ניגש לעמוד לצד הרמיוני. "הוא חולה נפש."

הארי חייך. אין כמו קצת כמעט-למות בשביל לפתח קשרי ידידות. האחרים מיהרו ללכת לקחת צלחת והארי עמד להצטרף אליהם כמחשבה היכתה בו. הוא ידע עכשיו מה קרה, למה דברים השתנו.

סיריוס גם נפל אל מאחורי הפרגוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא