A.U הוגוורטס [מתורגם, גמור]

וויתור זכויות: הארי פוטר שייך לג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח משהו מפאנפיק זה. הפאנפיק הזה מתורגם. אם מישהו רוצה לקרוא את המקור, שילחץ על הקישור שלמעלה.

תקציר: שיר מסתורי משך את תשומת ליבו של נינו והוא נחוש לגלות את המקור שלו.

הערה:  הפרק הזה ארוך יחסית ובגלל שלא עדכנתי כמעט חודש, החלטתי שעדיך להוציא חלק ממנו עכשיו במקום את הפרק המלא בשבוע הבא. החלק השני יעלה בקרוב.

שנה שלישית: נינו והשיר המסתורי.

מעבר לאלף המדפים הישנים שהחזיקו עשרות אלפי ספרים שיצרו שבילים צרים בהספרייה הישנה, התלמידים הצטופפו בשקט בחדרי לימוד, קראו בפינות, תפסו שולחנות זמינים. נינו לאיפה וחבריו הצליחו לתפוס פינה באזור ספרי הדרקונים ולמדו בשקט בעצמם.

ילד הפלפאפי קרא את פרק 3 של בתולות ים ויצורי ים מיסטיים כשהוא שמע מישהו שר. הוא הרים את ראשו והביט סביבו. זה נשמע מרוחק והד. כל חבריו נקברו בספרים שלהם.

"אתם שומעים את זה?" שאל.

מקס קאנטה, ילד ברייבנקלו, הרים את מבטו מספרו. "שומעים מה?"

"קול," הוא אמר כשהוא מביט סביב, "מישהו שר וזה יפה. אני לא מצליח להבין מה זה,"

מקס הקשיב. "אני לא שומע כלום," הוא אמר, "אף אחד לא שר בספרייה. זה ממש שקט, ותפסיק לדבר," קולו צנח לתוך לחישה. "אני מנסה ללמוד,"

השירה עדיין הייתה שם. זה נשמע כמו שירה נשית. ופתאום, זה דהה.

"זה נעלם עכשיו," אמר נינו.

"בטח הקשבת ליותר מדי מוזיקה," נימק חברו. "המוח שלך אולי מנגן את השירים שהאזנת להם."

נינו הניד בראשו, מנסה להוציא את המנגינה מראשו. "אולי אתה צודק," והוא חזר לספרו.

הוא לא זכר שהאזין למנגינה הזאת בעבר.

הפעם הבאה שזה קרה הייתה בשיעור שיקויים.

אותה מנגינה התגנבה אליו ונעשתה חזקה יותר ויותר. נינו עצר את מה שעשה והקשיב. זה היה אותו קול נשי והמנגינה הייתה ארוכה יותר. זה לא היה כמו המוזיקה הקצבית והאופטימית שהעדיף לשמוע. במקום זאת, זה איטי ופשוט, כמו שיר ערש. הקול הנשי היה קל והשיר יצא חלק כמו דבש.

המנגינה הייתה מסתורית ומיסטית. הוא לא הבין את המילים. זה נשמע כמו שיר ערש, אמא ששרה לילד שלה כדי שיישן.

האם השירה נוצרה על ידי משהו לא אנושי?

"אחי, השיקוי שלך יתפוצץ!"

הוא הביט למטה על השיקוי שלו כדי לראות אותו מבעבע ומקציף מעבר לקצה הקדרה. באמצע התערובת שלו, בועה ענקית גדלה וגדלה. הוא נסוג אחורה במהירות, ושלוש שניות לאחר מכן, הוא התפוצץ , מתיז חומר ירוק בכל מקום.

הפרופסור הוריד 20 נקודות מהפלפאף וגרם להם לנקות את הבלגן.

ככל שחלפו הימים, המנגינה בראשו הלכה וגברה והיא לא עזבה את ראשו.

הוא היה רוצה שיהיו לו את האוזניות שלו, אבל הן נשברו לפני כמה ימים.

בלילה השמיני, הוא ניסה לכרוך את הכרית שלו סביב החלק האחורי של ראשו, מנסה לכסות את שתי אוזניו.

"אני רק רוצה לישון," מלמל. רוח נשבה לתוך החדר, מה שגרם לו לרעוד. נאנח, הוא קם והלך לחלון. חדר המעונות שלו היה מול האגם השחור, והוא יכול היה לשמוע את השירה משם.

הוא נאנח, סטר למצחו. "אני לא הולך לישון עד שאגלה מה זה, נכון?" מלמל לעצמו. הוא התנשף, חזר למיטתו ותפס את משקפיו.

"בסדר, בואו ניישב את זה אחת ולתמיד,"

הירח התחבא מאחורי העננים, מה שהופך את הכל מסביב לחשוך בצורה מוחלטת. העלים היבשים התפצחו מתחת למגפיו ונינו רעד במעיל הכחול שלו בעודו ממשיך ללכת.

היה לו עששית בוערת בידו.

גלי  האגם העדינים התיזו בשקט, והוא נדחק בין קני הסוף הגבוהים כשהתקרב לאגם. המוזיקה הייתה רועשת יותר מאי פעם.

"שלום?" שאל בקול רם, מרים את העששית שלו גבוה מעל ראשו. השירה נפסקה לפתע. "האם יש שם מישהו?"

הגלים התיזו על הסלעים.

הילד בלע, והתקרב אל האגם עוד יותר. "תראה, השירה שלך יפה, אבל אני אעריך את זה אם אני אוכל לישון קצת. לא קיבלתי מנוחה טובה בימים האחרונים. יש לי מבחן בקרוב."

הרוח הזיזה את העננים. אור הירח זרם למטה. איש זאב יילל, שולח צמרמורת במורד עמוד השדרה שלו. אבל מעבר לכך, הוא ראה דמות קטנה עומדת במים, והלך לעברה.

"אום, שלום?" הוא שאל שוב, מרים את העששית שלו ברעד. הוא הלך באומץ קרוב יותר לעבר שפת המים. זו הייתה בחורה עם עור בצבע פורצלן חיוור ושיער שחור ארוך מאוד. היא לא לבשה כלום.

"אוי," התנשף נינו, הניח (כמעט הפיל) את הפנס ומיהר לעברה. המים הקרים התיזו על ברכיו. הוא הוריד את הז'קט שלו והחליק אותו סביב גופה. "מה את עושה שם? קפוא כאן."

הבחורה לא ענתה. היא נראתה בערך באותו הגיל שלו או קצת צעירה ממנו.

"קדימה, בוא נחמם אותך. את הולכת להצטנן," הוא אמר, מגלגל אותה אל האדמה. "מה שמך? את יכולה לדבר? מאיזה בית את?"

היא פתחה את פיה, אבל במקום לדבר, היא התחילה לשיר.

הוא התנשף ועיניו התרחבו. "השיר הזה... אתה שרת. זה כל כך יפה,"

הנערה חייכה והמשיכה לשיר. היא משכה בעדינות את זרועו של הילד והלכה אחורה. הוא עקב אחריה בשתיקה. הפנים שלה היו כל כך מושלמות והעור שלה היה כל כך חלק. עיניו היו על פניה ושפתיה הנעות. לראות את הזמר המסתורי הפך את השיר ליפה וקסום יותר.

מה היא שרה? היא שרה בשפה אחרת? או שזו הייתה שפה לא אנושית? על מה היא שרה? זו הייתה הודעה? זה היה-

פתאום הוא הבין שכל הגוף שלו קר. גופו הרגיש כאילו הוא מנוקב עם שברי קרח זעירים. הוא לא יכל לנשום. הוא הרגיש כאילו ראשו עטוף בבלון הדוק. עיניו התרחבו בבהלה כשהוא ראה מעט מאוד אור. הוא הרים את מבטו כדי לראות את הירח הגלי שמעליו.

הוא היה מתחת למים! הוא הרים את ידו לעבר מקור האור, בעט ברגליו. משהו משך אותו, משך אותו כלפי מטה. הוא הביט למטה כדי לראות את הבחורה שעכשיו ענדה חיוך מפחיד. היא פתחה את פיה וחשפה את שיניה הארוכות והחדות.

הוא צרח, אבל רק בועות יצאו מפיו.

הוא נאבק וניסה להוציא את אצבעותיה מזרועו, אך היא החזיקה מעמד באחיזת סגן, ומשכה אותו עמוק יותר לתהום. משהו תפס את זרועו השנייה וגרר כלפי מטה. זו הייתה גברת שנראתה כמעט כמו הבחורה. החזה שלוכאב, משתוקק לאוויר. כתמים אדומים ושחורים רקדו מול חזונו.

לפתע, כדורים בהירים של אורות ירוקים וכחולים ירדו מלמעלה. החוטפות שלו צווחו בפחד. הם שחררו אותו במהירות ושחו כלפי מטה, והשאירו אותו לבד.

הוא חש משיכה חדה וחזקה על מכנסיו , והוא נגרר כלפי מעלה, יורה באוויר, ונחת חזק על היבשה. הוא התיז והשתעל את כל המים שבלע. הוא היה על ידיו וברכיו ונשם בכבדות. מישהו שפשף את גבו.

"אתה בסדר... אתה בסדר," אמר קול נשי ועדין. דמעות חמות נוצרו בראייה המטושטשת שלו. הוא יכול לראות את הזוהר הצהוב מהעששית.

"האם... את אנושית?" שאל, נושם בכבדות, כל גופו רועד.

"אל תדאג," אמרה, משפשפת את גבו. "הצלתי אותך מהסירנות האלה."

"מה?"

הפרק הקודם		הפרק הבא