הארי פוטר ואבן החכמים הגרסה השנייה

מוקדש ל:ענבר,הבטא שלי הדס

הפרק שישנה את הכל!

עברו מאותו יום עשר שנים. מאותו יום בו צלקת בצורת ברק הופיעה על מצחו.
הארי פוטר ישב ברכבת האקספרס להוגוורטס בית הספר לכישוף ולקוסמות.
הילד בן האחת עשרה וקצת ישב לו לבדו בקרונית בצבע זהב ואדום.
דלת הקרונית נפתחה, וחברו הטוב עוד מימי גן החובה חייך אליו.
"היי רון," אמר הארי.
"הארי, אתה לא מבין איזה בלגן אמא שלי עשתה לנו הבוקר! היא עוד כועסת על זה שלקחנו את המכונית לסיבוב."
"למזלי אני נהגתי בהתחלה," אמר הארי בשמחה.
"כן ברור. הארי פוטר הגדול אף פעם לא ייתפס על חם."
השניים התחילו לצחוק ומבלי לשים לב התחילו לדבר על ליל אמש, בו הארי התארח אצל הוויזלים.
"אתה זוכר איך פרד-" הדלת נפתחה לפני שרון הספיק לסיים את דבריו. ילדה בעלת שיער מנופח עמדה בפתח, כשפניה עוטות את אות הבעה רצינית שעטתה 'הדודה' מקונגל בשעת הבוקר.
"שמי הרמיוני גריינג'ר," אמרה בקול רציני ביותר. "האם ראיתם במקרה את החתול שלי? שמו הוא לוקהרט."
"לוקהרט?!" קרא רון. "השוויצר המנופח הזה?! אני יודע שהוא מכוער, אבל אל תגזימי. אני בטוח שהוא לא נראה כמו חתול." רון והארי צחקקו, אך את הילדה זה ממש לא הצחיק.
"ממש לא. לוקהרט לא נראה כמו חתול. לחתול שלי קוראים לוקהרט, על שמו של הקוסם הדגול."
"אנחנו לא ראינו אותו העלמה גריינג'ר." אמר רון בכל פלצני ביותר. הילדה יצאה משם בסערה.
"נראה לך שהיא בכתה?" שאל הארי את חברו. 
"מה אכפת לי? זה לא שהיא תהיה אשתי או משהו כזה," אמר רון.
לאחר נסיעה ארוכה עצרה הרכבת. הם הגיעו להוגוורטס.
"תלמידי שנה ראשונה אלי!" קרא 'הדוד' האגריד. "הארי," חייך האגריד. "לא ראיתי אותך מאז יום הולדתך האחד עשר."
"היי האגריד."
רון הסתכל על הענק בפה פעור. "זה הדוד שלך? אבל אתה לא ממש גבוה."
"הוא לא באמת הדוד שלי." רון נשם לרוחה. גובהו ומשפחתו היו הדברים היחידים שהיה לו יותר מהארי.
"הארי, דמבלדור רוצה לדבר איתך," אמר האגריד. "מיד."
בכל פקיקה פרופסור מקגונגל הופיעה.
"הארי, בוא איתי בבקשה." הארי אחז בידה והשנים נעלמו בעוד קול פקיקה.

הארי הופיע לבדו במשרדו של אלבוס דמבלדור.
"אדוני, חשבתי שאי אפשר להתעתק לתוך הוגוורטס."
"יש מעט אנשים שמסוגלים." אך דמבלדור עזב במהרה את נושא זה.
"הארי, אני חשבתי שהייתי ברור."
"אני לא מבין אדוני," אמר הארי, למרות שהבין היטב על מה מדובר.
"הארי, לא נולדתי אתמול. שב." הארי התיישב. "דובי הגיעה אל ביתם של הוויזלים?"
"כן אדוני."
"אז מדוע אתה פה?"
"כי זה הבית שלי," אמר הארי בגאווה.
"לא. כעת ביתם של משפחת וויזלי הוא ביתך, ואתה נשאר שם. פרופסור סנייפ ילווה אותך."
"לא!" קרא הארי. דמבלדור נשא אליו מבט מופתע. הארי אף פעם הוא לא התווכח איתו.
"זה לביטחונך," הזקן החל להרים את קולו. "אני אמרתי לך שהוא מעולם לא נעלם, רק נחלש. הסמל של אוכלי המוות נראה לפני כשלושה ימים בקוטלי בית הספר. מדוע נראה לך ששלחתי אותך לביתם של הוויזלים?! אם זה לא היה לך ברור עד כה, אתה ילד. לא משהו אחר, אלא רק ילד. אני לא אעשה את הטעות איתך בפעם השנייה."
"בפעם השנייה?" שאל הארי. הפעם הוא באמת לא ידע על מה דמבלדור מדבר.
"זאת לא הפעם הראשונה שכל זה קורה. אתה מבין הארי, עשיתי טעויות גדולות מדי שעלו בחייהם של אנשים רבים." דמבלדור הוציא שעון חול ממגירתו. "זהו מחולל הזמן."

מבוא על ידי-hyacouel

הפרק הקודם