אל תוך המצנפת

בס"ד

בליל אחד בספטמבר השמיים היו נקיים מעננים, האגם היה צלול ושקט (בעיקר כי הדיונון הענק היה אז דיונון קטנטן ותינוק), עצי היער האסור נעו להם ברוח הקלילה, הטירה הייתה מבריקה ומצוחצחת והוגוורטס לבשה חג. תלמידי מחזור א של בית הספר כבר ישבו בשולחנות הבתים והשקיפו בסקרנות על שני הליצנים האלה, שולמן ופומפרניקל, שהנהיגו את בית הספר פתאום. נראה היה גם כי תלמידי מחזור ב, שהיו קטנטנים להחריד בהשוואה לאיך שמחזור א זכרו את עצמם לפני שנה, עמדו מפוחדים בטור עורפי באולם הגדול כאשר פומפרניקל בא עם שרפרף חדש ועליו מצנפת קרועה.

"היי, זאת לא המצנפת של פרופסור גריפינדור?" שאלה בקול רם תלמידת שנה שנייה ג'ינג'ית וחוצפנית במיוחד, ונראה היה כי היא החלה גל של קריאות ביניים על כך שזו אכן מצנפתו של פרופסור גריפינדור שנעלם זה מכבר.

"ג'ורג'ינה וויזלי!" נזף בה פרופסור מנדלבאום, הטבח של בית הספר, "התנהגות למופת!". פרופסור מנדלבאום כלל לא היה פרופסור, על אף שהתעקש שיקראו לו כך. תפקיד הטבח נמאס עליו והוא החליט בליבו שיביא עבדים שיכינו את האוכל במקומו, במיוחד השנה כשכמות האוכל גדלה פי שניים משום שמספר התלמידים הכפיל את עצמו. ג'ורג'ינה וויזלי חרצה לעברו לשון והתיישבה במקומה, וניכר היה כי היא ואחותה התאומה פרדריקה היו אימותיהם הרוחניות של תלמידים עתידיים מסויימים.

פומפרניקל התעלם מרעשי הרקע (בדיוק כמו שהתעלם מבקשתו של פרופסור מנדלבאום להיות המורה לזמרה, משום שהייתה לו מעין תחושת בטן לפיה אם פרופסור מנדלבאום ינגן – אדון האופל יבוא), הניח את המצנפת על השולחן, והיא פצחה את פיה.

"הלגה! קדימה, הלגה!" רוונה האיצה בשותפתה בשעה שהאחרונה עשתה חימום קולי אחרון, "הפה של המצנפת פתוח! נו!"

רוונה משכה בידית שפותחת את פה המצנפת למשך זמן רב. כן, בשבועות שחלפו מאז מפגשם עם הסגל החדש, המייסדים השתפרו בשליטתם במצנפת. ברוח המצנפת כבר לא היה צורך והיא נשארה סגורה בארגז בעל שבעה מנעולים, והמייסדים התקינו מערכת מסובכת של ידיות וכפתורים כדי לשלוט במצנפת כרצונם. כך קרה שרוונה השאירה את פיה של המצנפת פתוח. "נו?" היא האיצה בהלגה.

"אהו! אהו!" נשמע שיעול מכיוון הארגז, "בלעתי זבוב!"

ואכן, זבוב נכנס משום מקום לתוך החלל בו היו ארבעת המייסדים. "אבדה קדברה," הפטיר ביובש סלאזר והזבוב צנח אל מותו.

"טוב, אני מוכנה," הלגה אמרה, כחכחה בגרונה, הפעילה את המיקרופון שישמיע את קולה של המצנפת לכולם ושרה:

"הווגורטס, הוגוורטס,

הוגי הוגי הוגוורטס.

כולנו רוצים ללמוד.

מזקן ועד טף; מקריח כמו דף

עד תינוק עם אפונצ'יק ורוד.

הראש שלנו כאן זועק לתוכן של ממש,

ביינתיים הוא חלול וריק מלבד אבק וקש.

על כן למדנו עוד ועוד

בתקופתנו כאן,

ועל הלימודים נשקוד

עד שיצא עשן."

כל האולם הגדול מחא כפיים לשיר המשונה הזה, ורק סלאזר בהה בהלגה ושאל אותה, "מה זה הדבר המשונה הזה ששרת?"

"מה, לא אהבת את הלחן?" הלגה שאלה, "זה של הקוסם האהוב עליי, סטטיקוס, בנו של האל הברזילאי."

"עזבי שנייה את זה שעוד לא גילו את אמריקה ולכן זה לא הגיוני בכלל שיש קוסם ברזילאי," סלאזר אמר, "זה פשוט היה הדבר הכי–"

"–מה זאת אומרת לא גילו? זה שהמוגלגים האירופאים לא גילו את אמריקה לא אומר שאנחנו לא מכירים אותה, סלאזר!" התגוננה הלגה, "וכן, יש שם את הקוסם סטטיקוס, בנו של האל! הוא נטוע שם בברזיל! זה קלאס!"

"קלאס?" התחלחל סלאזר, "נראה כאילו זה הולחן באפס מאמץ! בזלזול! אבל לא הלחן הפריע לי, אלא המילים. מה זה הדבר הזה?"

"טוב, תהיו בשקט," גודריק אמר, "נראה שהמיון מתחיל! יש! בואו נשמע את המוח הראשון שמגיע אלינו!"

וכך זה המשיך. התלמידים באו בזה אחר זה, המייסדים קראו את מחשבותיהם במהירות וכך החליטו לאן למיין אותם, והמיון הסתיים תוך לא יותר מחצי שעה.

"טוב, מה עכשיו?" שאלה הלגה, וסלאזר זימן בשרביטו מיטה רחבה עם מקום לארבעה אנשים. "יש לנו שנה," הוא אמר, והתמקם במיטתו.

"מה? מה שנה?" הלגה אמרה, "אתה באמת מתכוון לישון עכשיו? אנחנו צריכים לחבר שיר!"

סלאזר נאנח. "את והשירים שלך," הוא אמר, "אנחנו עוד נדבר על זה..."

וכך זה המשיך מדי שנה, ומתברר שזה היה די משעמם. לישון, לקום, למיין. לישון, לקום, למיין. הלגה הייתה מתעוררת מדי פעם בשביל לערוך את השיר לשנה הבאה, אבל זהו בגדול. ברטה שולמן התחלפה בדיצן פומפרניקל, ובהמשך גם הוא התחלף, שנה רדפה שנה, עשור רדף עשור, ומאה רדפה מאה. נוכחותם של המייסדים נמאסה אלה על אלה עד שהתרגלו למציאות הזו, הבלתי נגמרת, והם היו כה מתורגלים במיון לבתים כך שכבר היה מדובר בפעולה קלה במיוחד. למעשה, הם כבר ביצעו ביניהם תורנות לפיה בכל שנה רק אחד מהם היה ממיין והשאר היו ישנים, מרוב שהיו מתורגלים במיון, מלבד מיונים מורכבים וחריגים שקרו אחת לכמה שנים, בהם אותו מייסד תורן העיר את השלושה האחרים והתייעץ עימם. כדי לא להפריע למייסדים הישנים, היה המייסד התורן מרכיב אוזניות שרוונה פיתחה במיוחד כדי שרק הוא ישמע את מוחו המפוחד של המתמיין הצעיר.

שבירת השגרה היחידה בתפקידם הייתה כאשר התחלף מנהל, ואז הם היו משוחחים עם המנהל החדש ומציגים את עצמם בתור מצנפת המיון. מדי פעם, אם אחד המייסדים היה ער, הוא היה לוחש למנהלי הוגוורטס עצות באוזניים או סתם משגע להם את השכל, ועד מהרה המנהלים היו בוגרי בית הספר, אותם הכירו המייסדים מהמיון שערכו להם כשהיו בני אחת עשרה. וכך זה המשיך עד 1956, כשמנהל חדש נכנס למשרד העגול והמסתורי וחבש את המצנפת על ראשו.

"פם־פה־די־פה־דם," הוא פיזם לעצמו כשהמצנפת נגעה בקרקפתו. הייתה זו המשמרת של רוונה להאזין לקולות מהעולם החיצון, והיא ישר זיהתה את המוח הקרימינלי שחבש אותה. הו, היא זכרה היטב את המיון שלו כאילו לא עברו 64 מאז אותו ליל אחד בספטמבר. הייתה זו משמרתו של גודריק, שברבות השנים כבר הפסיק להיות אתנחתא קומית מטופשת והפך להיות עייף ומשועמם כמו שלושת חבריו. הוא זימר את השיר עם המיקרופון המוגלגי העתיק והתחיל למיין את התלמידים בזה אחר זה. כל מה שהוא אמר, המצנפת אמרה שניות ספורות לאחר מכן. סלית'רין, רייבנקלו והפלפאף, ישנו מאחוריו שנת ישרים, כי לא היה להם מה לעשות, הרי גודריק עושה את כל העבודה. ואז, כשהוקרא השם "דמבלדור, אלבוס פרסיבל וולפריק בריאן," גודריק הופתע משכלו החריג שהיכה בו פתאום.

"אוקיי, חברים! בואו תעיפו מבט בשכל הנכלולי הזה." הוא הפטיר. ברגע שאמר "נכלולי" סלית'רין קפץ ומיהר להרכיב את האוזניות לאוזניו. רייבנקלו והפלפאף קמו בעצלות והרכיבו את האוזניות.

"מה קרה? כבר עברה שנה?" אמרה הלגה מתוך פיהוק ארוך, והרכיבה יחד עם רוונה את האוזניות. הארבעה האזינו למחשבותיו הכמוסות של אלבוס.

"גריפינדור." הם הפטירו ביובש.

"אוף." רטן גריפינדור, אך ידע שהם צודקים. "גריפינדור," הכריז גריפינדור מבעד למיקרופון בכובד ראש, והמצנפת העבירה את ההודעה לכל יושבי האולם הגדול בהוגוורטס. הוא היה בטוח שיצליח למיין את הברנש הזה לסלית'רין, אך בתוך תוכו ידע כי הדבר הנכון יהיה למיין את דמבלדור לגריפינדור.

"אין לכם מושג כמה שאני מתחרט על ה"אומץ" והחרטבונה הזה..." הוא לחש לעבר שאר המייסדים.

"מה אני אגיד?" יללה רייבנקלו.

"מה אני אגיד?" תהה סלית'רין.

רק הפלפאף שתקה. שלושתם נעצו בה מבטים מתוחים.

"ה-היי! אל תסתכלו עלי!" היא אמרה על סף דמעות.

"הו, הנה עוד ילד!" אמר גריפינדור, והם האזינו למחשבותיו בכובד ראש. מוחו של הילד עסק בניסיון להבין למה כבשה לא מתכווצת בגשם, ממה עשוי שמן תינוקות אם ידוע ששמן תירס עשוי מתירס ושמן זית עשוי מזית, והאם זה נכון שחמישה מכל ארבעה אנשים מתקשים במתמטיקה. גודריק, סלאזר ורוונה פזלו לעבר הלגה הפלפאף שטמנה את פניה בכפות ידיה והחלה לבכות.

ובחזרה לאותו מנהל חדש, אלבוס דמבלדור, שהניח את המצנפת על ראשו. רוונה מיהרה להעיר את שלושת חבריה. "בואו, יש מנהל חדש!" היא אמרה, והם הרכיבו את האוזניות בעצלתיים.

"שלום," היא אמרה בקול הכי רדיופוני שהצליחה לגייס לראשו של דמבלדור.

"שלום," דמבלדור חשב בתשובה, "אני מניח שסיפרו לכם שאני מחליף את ארמנדו, נכון?"

רוונה הביטה בבלבול בשלושת חבריה. "זה היה במשמרת של מישהו מכם?" היא שאלה.

"זכור לי משהו כזה," הלגה ענתה.

"נהדר," דמבלדור חשב, "אם כן, שמי הוא–"

"–אלבוס דמבלדור, אני יודעת," רוונה לחששה באוזנו.

דמבלדור גיחך. הוא העריך את העובדה שהמצנפת זוכרת כל אדם שמיינה. למעשה, מחשבותיו של האדם ששוקפו למצנפת ברגע שחבש אותה הסגירו את כל תהליך המיון שלו, משום שכאשר אדם חובש את המצנפת הוא נזכר כיצד מוין, והזיכרון שעולה חושף בפני המייסדים את מה שכבר הספיקו לשכוח.

"איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה אותו רוונה.

"מצוין ששאלת," גיחך דמבלדור, "אני שמתי לב לדפוס קבוע בקרב התלמידים בוגרי בית ספרנו, ואני מנסה להפוך אותם לטובים יותר. אני סבור שהבעיה היא במיון."

"ב...מיון?" שאלה רוונה בחשש.

"כן כן," דמבלדור ענה, "תביני, באופן שיטתי יש תלמידים טובים ותלמידים רעים."

"התכוונת לומר תלמידים פחות טובים?" הלגה התערבה, "כי להגיד רעים זה קצת בוטה, דמבלדור."

"להגיד רעים זה מדויק," דמבלדור ענה, "וקורה פעמים רבות שתלמידים רעים מגיעים לבתים טובים ולהפך. אני רוצה לעצור את זה."

"אה... סליחה?" שאלה הלגה.

"שמח שהסכמנו," אמר דמבלדור, "התוכנית היא לשים את כל מי שנראה כמו טוב בגריפינדור, את כל מי שנראה רע בסלית'רין, והשאר יכולים ללכת לאן שבא להם. אני לא באמת מבדיל בין הבתים האחרים."

גודריק וסלאזר התרחקו במבוכה אחד מהשני, והלגה ורוונה נראו מובכות.

"מה זאת אומרת לא מבדיל? אתה המנהל!" רוונה מחתה, "רייבנקלואים ידועים כאנשים רציונליים, מחושבים והגיוניים!"

"והפלפאפים ידועים כ..." הלגה ניסתה לומר, "כ... אממ..."

"כן?" גודריק האיץ בה וגיחך לעצמו.

"כממש טובים בלמצוא דברים," לחש סלאזר על אוזנה.

"כממש טובים בלמצוא דברים!" הלגה אמרה, וסלאזר התפוצץ מצחוק. גודריק העביר לו שתי אוניות ואמר, "אני לא מאמין השצלחת לגרום לה לומר את זה."

"מה זה הפלפאף לעזאזל?" דמבלדור ענה, "עזבי, לא חשוב. אני המנהל, אלה החוקים. עוד חודש המיון. פטפוטים בלבוש לכולם, בהצלחה."

הוא הוריד את המצנפת והניח אותה על המדף, מרוצה מעצמו. עכשיו הוא יכול להמשיך ולרהט את המשרד כרצונו. הוא הוציא שלל חפצים מרעישים ומשונים ממזוודתו והניח אותם בכל מיני מקומות אסטרטגיים. לא היה לו מושג מה חצי מהדברים האלה עושים, הם בעיקר היו שם בשביל הרושם.

הלגה בחנה את גלימתה בעלבון. "פטפוטים בלבוש? מה זה אומר בכלל?" היא שאלה, "באיזה לבוש יש פטפוטים?"

סלאזר נאנח. "טוב, חברים, ברור לכם שאנחנו לא עומדים להקשיב לו, נכון?"

"מה אתה חושב שהוא יעשה אם הוא יגלה שלא הקשבנו לו? הוא משוגע, וזה הופך אותו למסוכן," רוונה ענתה.

"הוא היה צריך להיות בסלית'רין," גודריק מחה.

"שתוק!" ענו לו כולם.

"טוב, בואו נסכם שבמיונים בתקופתו נהיה כולנו ערים," הציעה רוונה, "ליתר ביטחון. נראה איך אנחנו יוצאים מזה."

ובנימה זו ארבעתם הלכו לישון. כלומר, הם נשכבו במיטתם, אך הם לא הצליחו להירדם...

הפרק הקודם