שרביטו של וולדמורט

מצטערת על  החודשים שלקחו לי לעדכן אתהפאניק הזה, ממש לא מצאתי השראה.
כפיצוי- פרק די ארוך!
=====================

השעה הייתה שעת ליל מאוחרת.

ירח עגול,מלא, זהר מנקודת השקפתו על היער האסור.

גנב השרביט עמד שם, באמצע קרחת היער בה פעם שכנו אקרומנטלות רעבות.

לרגליו של גנב השרביט היו שרועים ג'ונתן פוטר ומוניקה פיניגן, רגליים שבורות ומדממות בעקבות כישוף.

לא היה לו מה לדאוג מהם. הם היו חלשים, ושרביטיהם היו בכיסו.

גנב השרביט הסיר את ברדסו, מכוון את שרביטו של וולדמורט ישר לתוך פניו של ג'ונתן פוטר.

"אתה?" שאל ג'ונתן, מופתע. "אבל... זה לא יכול להיות! איזו מן סיבה יש לך לעשות דבר שכזה?!?"

"אביך רצח את אבי. אתה יכול לראות את זה כעונש לאביך"

מוניקה רעדה, דמה כבר החל לאזול.

"שחרר אותה! היא לא עשתה לך דבר!" אמר ג'ונתן, מביט בנערה שאהב.

"היא הייתה עדה להכל." אמר הגנב, מחווה בידו על גופותיהם של וויל, ארנולד ושילה, שהתעקשו לעקוב אחרי ג'ונתן ומוניקה ממגדל גריפינדור.

דמעה זלגה מעינו של ג'ונתן.

"מה קרה? ג'וני קטן רוצה לאבאל'ה?" שאל הגנב בלעג. "מאוחר מדי." אמר הגנב בכעס.

"ג'ונתן פוטר- פגוש את סופך!" הכריז גנב השרביט.

"אבדה קדברה!"

אור ירוק נורה משרבטו של וולדמורט, וראשו של ג'ונתן פוטר נשמט לאדמה, הוא היה מת.

"לא!"אמרה מוניקה, במעט הכוח שעוד נותר בה.

דמעותיה רק זירזו את מותה, וראשה נפל, חסר רוח חיים, לצידו של ג'ונתן.

גנב השרביט צחק צחוק קר, חזק.

צילצול.

גנב השרביט התעורר במיטתו, השעה לאימוניו בשרביט הגיעה.

איך זה יכל להיות רק חלום? חשב, זה היה כה מציאותי, מעולם לא היה לי חלום כזה.

הוא התישב במיטתו, חושב.

ראשו קדח בניסיון להבין. זה יכל להיות רק חיזיון, או חלום מוזר. אמר לעצמו. רק חלום.

 הוא לא האמין בגילוי עתידות.

הוא נאנח וקם  ממיטתו, לקח את השרביט והלך לפינת אימוניו ביער האסור.

למחרת בבוקר נפגשו ג'ונתן, וויל, מוניקה, שילה , ארנולד ובלייז בספרייה, כבכל בוקר זה כמה חודשים.

חג המולד היה בפתח, וערימות השלג בכל פינה בהוגוורטס הבהירו פרט זה.

בכל יום התפרסמו עדכונים על מקומות שבהם לא נמצא הגנב.

לולא נחישותם הם כבר היו מתייאשים מזמן.

הפרטים היו תמיד זהים, לא מועילים.

אך הם המשיכו לחקור,חודשים, ללא תגלית אחת.

מוניקה ערכה מחקר על המשפחות אשר היו קשורות בעבר לאוכלי מוות.

עד עכשיו החשד הכי גדול שלהם היה שון מאלפוי, וזה לא היה הגיוני,הוא צעיר מדי.

"אולי זה בכל זאת שון?" שאל ארנולד, כבכל פעם בה מוחו התייאש מחשיבה.

"פטרישה... נראית טוב..." אמר וויל בעוד פטרישה ווד עברה לידו בדרכה ליציאה מהספרייה.

פטרישה הסמיקה ויצאה, וויל הביט על ישבנה.

"וויל-אתה מוכן להישאר מרוכז?!?"העיר ג'ונתן, שעצר את עצמו מהבטה בישבנה.

"אבל-" אמר וויל,סופג מבט כעוס ממוניקה, "אתה ראית את התחת שלה?"

"בוא לא נדבר על התחת של פטרישה ווד!" אמרה מוניקה בקול רם מאוד, רם מדי.

כמעט כל הראשים בספרייה הופנו לעברה.

"יופי, עכשיו אנחנו כבר לא יכולים לדבר פה, ואני אאחר לשיעור הראשון." אמרה בכעס , ארגנה את חפציה ויצאה מהספרייה.

ג'ונתן רץ אחריה,מוכן להתחנן למחילה, בעוד וויל וארנולד באים אחריו, מגחכים מהתנהגותו.

גנב השרביט הביט בהם מנסה ששנאתו לא תבלוט.

כל כך ילדותיים... חשב בשנאה, אך לא נותר להם עוד הרבה זמן...

הפרק הקודם		הפרק הבא