קמילה

"אמא, ראסל דוחף אותי!"

"רק כי דיאנה לא מוכנה להחזיק את סופיה בכלוב!"

"היא רוצה להיות חופשיה!"

"גם אני!"

"אמא, דיאנה צורחת לי באוזן!"

"אמא, הם לא מוכנים לסתום את הפה."

"היא עושה עלי את הדברים שלה! דיאנה, תעיפי אותה!"

"אני לא מחליטה עליה, היא יצורה חופשית!"

"אומרים חופשיה."

"אמא, מייגן מעצבנת!"

קמילה צעדה אל תוך תחנת ההמתנה בהבעה חוששת, ידיה על אוזניה, ועיניה עצומות למחצה. היא תיעבה רעשים חזקים, צבעים ואורות בהירים ומגע, ובתחנת ההמתנה היו את כל השלושה. קבוצות של תלמידים לבושים במדים הבהירים של האקדמיה המתינו, חלקם תוך פיטפוט מנומס (רובם המבוגרים) והשאר (רוב תלמידי השנה הראשונה) תוך ויכוח קולני. קבוצה כזאת של אחים ואחיות עמדה בדיוק מולה.

"אמא, עוד כמה זמן הכרכרה מגיעה?"

"עוד מעט, ראסל."

"כן, עוד מעט ראסל."

"אני לא צריך שתגיד לי."

"אני לא צריך שתגיד לי."

"אמא, הוא חוזר אחרי!"

"אמא, הוא חוזר אחרי!"

"אלכס, מספיק לחזור אחרי ראסל."

היו שם שלושה בנים ושתי בנות. שנים מהבנים נראו כמו תאומים, צעירים למראה, בעלי שיער בהיר תואם ועיניים חומות שובביות, והבן השלישי נראה בוגר, אולי אפילו שנה שישית, ונשען בזהירות על הקיר, מבטו מרחף באוויר בשיעמום. אחת מהבנות היתה בעלת שיער ג'ינג'י אסוף בצמה ונראתה בערך כמו שנה רביעית, והשניה, נמוכה וקטנטנה, לבשה את גלימתה ברישול. ינשופה חומה ריחפה מעליהם, בעיקר מעל האם, אישה יגעה למראה בעלת שיער אפור חום.

קמילה חלפה על פניהם בצעדים המהירים ביותר שיכלה לצעוד מבלי לרוץ ממש, עד שהגיעה לאחד מגרמי המדרגות.

תחנת ההמתנה היתה מעוצבת בדומה לבית עץ עצום; על צמרתו של עץ בגודל לא הגיוני (ככל הנראה הוקסם להיות גדול מהרגיל, הרהרה קמילה) ועליו פוסלו בסדר מדהים ספסלים וסולמות וגרמי מדרגות ומשטחי עץ עליהם נחו תלמידי בובאטון. קמילה הביטה סביבה ושתתה בשקיקה את מראה שאר התלמידים.

אחת מהנערות הצעירות שיחקה במשקפיה תוך כדי הנעת ידיה בלהט, וקמילה יכלה לשמוע משיחתה עם נער חד פנים רק את המילים "צ'אדלי" "קליעה ישירה". כמה מהנערים המבוגרים יותר שיחקו למעלה "שבלול*" תוך הרחפת אבנים. אחד הילדים (צעיר מדי מכדי להתקבל לבובאטון) שקמילה חלפו על פניו שיחקה במשטח עץ מוארך כמו נדנדה, וטילטל אותו מצד לצד.

קמילה התיישבה לבסוף על אחד המשטחים הגבוהים, במקום השקט ביותר שיכלה למצוא. לא היה לה פחד גבהים. היא רצתה להוציא את אחד מכרכי הארי פוטר שהביאה איתה (הרביעי), אבל אז חשה טילטול במשטח, והסתובבה כדי לראות ילד בעל פנים חיוורות ושיער לבן מתיישב על המשטח ומתחיל לנדנד את רגליו.

"שלום." הוא אמר לה. הוא נראה ביישן. קמילה בהתה בו בלי שליטה. היו לו שפתיים חסרות צבע וגבות וריסים לבנים, ועיניו היו בגוון בהיר של כחול, הפוגם היחיד בזוהר הקוטבי של מראהו.

"מה אתה?" היא שאלה.

"אני לבקן." הילד המשיך לנדנד את רגליו ולא הישיר מבט לקמילה.

"מה זה לבקן?" שאלה קמילה בעניין.

"זה אומר שחסר לי צבע," ניסה הילד להסביר. "בגלל זה יש לי שיער לבן."

"איך קוראים לך?" שאלה קמילה, מרותקת.

"הוגו." אמר הילד. "איך קוראים לך?"

"קמיליה." אמר קמילה, ואז היססה לרגע. "בעצם, קוראים לי קמילה."

הילד ניענע את אגודליו ונראה נבוך.

"נעים לפגוש אותך, קמילה," אמרה בשקט.

זה מצא חן בעיני קמילה, העובדה שבניגוד למדליין הילד קראה לה בשם שהיא רצתה. היא תהתה האם לבקנות מעידה על חוכמה או על נחמדות.

"תראי, הכרכרות מגיעות." לחש הילד, הוגו. קמילה הרימה את ראשה, ובאמת, ראתה בשמיים עשרות צורות קטנות וכחולות בהירות, שכשהתקרבו התגלו ככרכרות גדולות רתומות לסוסים בצבע קרמל. אחת מהכרכרות הללו נחתה במשטח עץ עצום וריק שעמד במפלס שלהם.

"בואי נעלה." אמר הילד. הוא קם על רגליו ומשך איתו את המזוודה שלו. קמילה הנהנה ובאה אחריו. הכרכרה היתה עצומה מבפנים, מספיק גדולה כדי לשמש כבית, והיתה מרובעת כאשר לכל אחד מהקירות מוצמדים מושבים דומים למושבי רכבת. קמילה התמקמה במושב שעל יד החלון, מוקסמת. עד מהרה היא שמעה צעדים וארבעה תלמידים נוספים נכנסו. אחת נראתה בת גילם ונכנסה לכרכרה בדילוגים עליזים; אחר נראה מעט מבוגר מהם, ושיערו היה אסוף בקוקו; והשניים האחרים היו שני הנערים המבוגרים שראתה קמילה למטה יחד עם האמא המותשת. הם דיברו ביניהם בטבעיות.

"אני מפחדת מהמבחנים, מיקל," אמרה הנערה והתיישבה מבלי לשים לב בכלל לשאר הילדים בכרכרה. "אני מתקשה בלחשים עתיקים."

"אני יכול לעזור לך בשבתות," הציע הנער. "וחוץ מזה, אין לך סיבה לדאוג, מייגן, המבחן הזה הוא לא חובה."

"אלא אם אני רוצה להיות מרפאת," מילמלה מייגן.

מיקל הביט אל שאר הילדים בכרכרה.

"כולם כאן?" הוא שאל.

קמילה החליפה מבטים עם הוגו, אבל כל השאר הנהנו, אז גם הם עשו כך.

"מעולה." מיקל סגר את הדלת והתיישב מיד לצידה של של מייגן. "תחגרו חגורות," הוא אמר לכל השאר. קמילה חגרה את חגורתה והביטה בחלון בעיניים קרועות לרווחה. ואז, בתנופה אחת וגדולה, זינקו הסוסים לאוויר.

[1] - שבלול הינו משחק צרפתי מסורתי, דומה למשחק הקלאס הישראלי.

הפרק הקודם